ע"א 9188/17 יורם שבתאי נ. ציפורה לינדסמן

1.

כעולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, המבקש והמשיבה רכשו במשותף ובחלקים שווים נכס נדל"ן בחיפה (להלן: הבנ י ין ; הסכם הרכישה ). בבניין 14 יחידות דיור ובתי עסק המניבים דמי שכירות (להלן: תקבולי השכירות ). בצד הסכם הרכישה נערך הסכם שותפות בין השניים, המאפשר לכל אחד מהצדדים לקנות את חלקו של האחר בבניין על פי מנגנון "קנה אותי או שאקנה אותך". בתמצית, נקבע כי כל אחד מהצדדים להסכם השותפות יהיה רשאי להציע לצד השני לקנות את חלקו בבניין תמורת סכום נקוב, ובכך להביא לסיום השותפות. על הניצע להודיע למציע בכתב ובתוך 24 שעות אם הוא מקבל את ההצעה; או שמא הוא מעוניין לקנות את חלקו של המציע עבור אותו הסכום (להלן: הסכם ה שותפות ). יוער כי על שני ההסכמים לא חתמה המשיבה עצמה כי אם חמיה מכוח ייפוי כוח שנתנה לו.

2.

ביוני 2015 הפעיל המבקש את המנגנון האמור והציע למשיבה לרכוש את חלקה בבניין תמורת 900,000 ש"ח (להלן: ההצעה הראשונה ). עוד באותו היום סירבה המשיבה בעל פה להצעה, והציעה למבקש לרכוש את חלקו עבור אותו הסכום. למחרת שלחה למבקש מכתב רשום החוזר על הדברים האמורים. עוד בטרם התקבל המכתב אצל המבקש, התקבל אצל המשיבה מכתב מהמבקש שבו נטען כי בהצעה הראשונה נפלה טעות והיא בטלה; וכי הצעתו היא לקנות את חלקה של המשיבה בבניין בבניין תמורת 1,900,000 ש"ח (להלן: טענת הטעות ). המשיבה דחתה הצעה זו ועמדה על זכותה לרכוש את חלקו של המבקש תמורת 900,000 ש"ח. במכתב נוסף שנשלח למשיבה חזר המבקש על האמור לעיל, תוך שהוסיף וטען כי במועד מאוחר לחתימת הסכם השותפות חתם אביה של המשיבה בשמה על הסכם נוסף המקנה לצד שהציע הצעה לצד השני לפי הסכם השותפות והצעתו נדחתה, את הזכות שוב ולהציע הצעה נוספת (להלן: ההסכם המאוחר ).

3.

על רקע האמור הגישה המשיבה תביעה נגד המבקש שבגדרה ביקשה, בין היתר, כי בית המשפט יצהיר על זכותה לרכוש את חלקו של המבקש בבניין תמורת 900,000 ש"ח, ויחייבו בתשלומי המיסים הנובעים מן המכירה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי ) – לאחר שניתח בפירוט את הראיות שהונחו לפניו – קיבל את תביעתה. נקבע כי עם קבלת הצעתו הראשונה של המבקש השתכללה זכותה של המשיבה לרכוש את חלקו בבניין תמורת 900,000 ש"ח. בית המשפט דחה את טענת הטעות וציין שאינו נותן אמון בגרסת המבקש שלפיה לכתחילה התכוון להציע למשיבה לרכוש את חלקה תמורת 1,900,000 ש"ח. עוד נקבע כי ההסכם המאוחר נחתם בדיעבד, לאחר סירובה של המשיבה להצעה הראשונה ובמטרה להכשיל את זכייתה בחלקו של המבקש בבניין. עוד נקבע כי המשיבה לא הייתה מודעת להסכם המאוחר, לא הסכימה לתוכנו ולא הסמיכה את אביה לחתום עליו בשמה. סיכומם של דברים, המבקש חויב להעביר למשיבה את זכויותיו בבניין תמורת 900,000 ש"ח.

4.

המבקש ערער על פסק הדין לפני בית משפט זה, ובצד ערעורו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – היא הבקשה המונחת לפניי עתה. לטענת המבקש, שגה בית המשפט קמא, בין היתר, בפרשנותו את הסכם השותפות; בדחייתו את טענת הטעות של המבקש; ובקביעותיו השונות בנוגע להסכם המאוחר ולתוקפו. לפיכך, המבקש סבור שסיכויי הערעור טובים. עוד נטען כי גם מאזן הנוחות תומך בקבלת הבקשה. המבקש טוען כי למרות שהבניין אינו משמש למגוריו, הרי שמימוש פסק הדין ואובדן זכויותיו בו יגרום לו נזק בלתי הפיך. זאת משום שהעברת הזכויות כרוכה בעלות מוערכת של כ-400,000 ש"ח בגין עלויות עסקה ותשלומי מיסים; ומשום שתקבולי השכירות הם מקור הכנסתו העיקרי של המבקש. כל זאת, כשלמשיבה לא ייגרם כל נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין.

5.

התבקשה תשובת המשיבה הסבורה כי דין הבקשה להידחות. לדידה, סיכויי הערעור אינם גבוהים שכן עיקר טענות המבקש מופנות לקביעות עובדה של בית המשפט קמא, אשר ככלל תמעט ערכאת הערעור להתערב בהן. עוד נטען כי גם מאזן הנוחות אינו תומך בקבלת הבקשה, שכן הבניין אינו אלא נכס עסקי עבור המבקש שאינו משמש למגוריו. לראייה, המבקש הוא שבחר להפעיל את הסכם השותפות ובכך נטל על עצמו ביודעין את הסיכון כי המשיבה תרכוש לבסוף את זכויותיו בבניין והמבקש יוותר עם תמורתן בלבד. מכאן, הנזק הנגרם למבקש כתוצאה מאובדן זכויותיו בבניין הוא כספי ובר פיצוי. זהו גם טיבו של הנזק הנובע מעלויות העסקה ותשלומי המיסים שהוערכו על ידי המבקש בכ-400,000 ש"ח. לבסוף טענה המשיבה כי אין ממש בטענת המבקש שלפיה דמי השכירות האמורים הם מקור פרנסתו העיקרי; וכי

זו נטענה ללא ראיות לתמוך בה. עוד לעניין זה ציינה המשיבה כי מאז שהגישה תביעתה לבית משפט קמא לפני כשנתיים, המבקש והמשיבה אינם מתחלקים במרבית תקבולי השכירות. אלה מועברים לחשבון משותף ונותרים בו.

6.

משעיינתי בבקשה ובתשובה לה מצאתי כי בעת הזו דינה להידחות על פי אמות המידה המקובלות. אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, לא מצאתי כי מאזן הנוחות תומך בקבלת הבקשה. במוקד הבקשה שלפניי העברת זכויות בנכס מקרקעין. כפי ששבנו וקבענו, עובדה זו כשלעצמה אינה הופכת את הנזק הנבחן בגדר מאזן הנוחות לנזק "בלתי הפיך", ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. לעניין זה נודעת הבחנה בין נכס המשמש למגורים, שאז העברת הזכויות בנכס עלולה להביא לפינוי הדיירים ואף להותרתם ללא קורת גג, לבין נכסים המשמשים להשקעה ומסחר, אשר ככלל העברת הזכויות בהם תביא לנזק כספי בעיקרו (ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי , פסקה 17 (13.4.2014)). נודעים גם מצבי ביניים שבהם אף כשהנכס אינו משמש למגורים, הוא נושא עבור המבקש ערך או מאפיינים ייחודיים, שגם אז תתכן הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין חרף העובדה שהנכס אינו משמש למגורים (ע"א 64/16 נג'אר נ' עזבון המנוח בכרייה , פסקה 17 (11.2.2016)).

7.

בענייננו, אין חולק שהבניין אינו משמש למגורי המבקש אלא הוא נכס עסקי בלבד. המבקש אף לא טען שהנכס נושא עבורו ערך מיוחד או שישנו חשש קונקרטי שהנכס יימכר לצדדים שלישיים באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 5480/16 א.ג.י. השרון אחזקות והשקעות בע"מ נ' בן הפנדי בע"מ , פסקה 17 (25.9.2016)). כפי שציינה המשיבה, המבקש הוא שחשף עצמו לאפשרות כי יאבד את זכויותיו בו ויוותר עם שוויון הכספי בלבד עת הפעיל את הסכם השותפות. בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי הנזק הנגרם למבקש מאובדן הזכויות בבניין – כמו גם מאובדן תקבולי השכירות – הוא כספי ובר פיצוי (השוו לע"א 7341/17 וולס נ' מידן , פסקה 6 (2017)). מובן כי זהו גם טיבו של הנזק הנובע מעלויות העסקה ותשלומי המיסים שהוערכו על ידי המבקש עצמו בסכום של כ-400,000 ש"ח.

לבסוף, טענת המבקש שלפיה תקבולי השכירות מן הבניין הם מקור פרנסתו העיקרי נטענה בעלמא וללא תימוכין מספקים.

סוף דבר, הבקשה נדחית. עם זאת, אם תבקש המשיבה להתקשר עם צד ג' להעברת

זכויותיה בנכס יהיה עליה להודיע על כך לבית משפט זה עד 30 ימים לפני מועד ההתקשרות הצפוי. הודיעה כך המשיבה, יהיה רשאי המבקש להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 6,000 ש"ח.