ע"א 4717-22 ע"א 4717-22

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופט י' גייפמן) בה"פ 11613-09-11 מיום 16.5.2022, בגדרו נקבע כי על המבקשים לפנות את המקרקעין מושא המחלוקת (להלן: המקרקעין) – בהם הם מפעילים שתי מסעדות – בתוך 18 חודשים ממועד מתן פסק הדין, ולמסור את החזקה בהם לידי המשיבה 1 (להלן: העירייה). זאת, לאחר שנקבע כי הליכי הפקעת המקרקעין בוצעו כדין. כמו כן, בפסק הדין צוינה הודעת העירייה, שלפיה, עם מסירת החזקה במקרקעין היא תשלם למבקשים פיצויים בסך של 7.5 מיליון ש"ח.

2.ביום 12.7.2022 הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי; ורק ביום 9.11.2023 הוגשה הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. בבקשה נטען כי מסירת החזקה במקרקעין לידי המשיבות עלולה להסב למבקשים נזק ניכר – זאת, בשל החשש כי המבנים המצויים בהם יהרסו ובשים לב לגילם המבוגר של המבקשים ולעובדה שהם מתפרנסים מזה שנים ארוכות מהפעלת מסעדות במקרקעין. עוד נטען כי אל מול הפגיעה המהותית בזכות הקניין של המבקשים, לא יגרם למשיבות כל נזק מעיכוב במסירת המקרקעין. המשיבות מצידן מתנגדות לבקשה וטוענות כי היא הוגשה בשיהוי רב ובחוסר תום לב. לטענתן, הגשת הבקשה במועד הנוכחי מלמדת כי מלכתחילה, לא הייתה למבקשים כל כוונה לקיים את פסק הדין, חרף העובדה כי ניתנה להם שהות ממושכת לעשות כן. לטענת המשיבות, סיכויי הערעור נמוכים – בפרט, לנוכח פסיקתו של בית משפט זה במקרה דומה (ראו: ע"א 1359/20 תייר נ' עיריית תל אביב-יפו (21.2.2022)). המשיבות מוסיפות כי תביעתן לפינוי המקרקעין הוגשה עוד בשנת 2011, וכי כעת, בחלוף שנים ארוכות, המקרקעין דרושים למימוש הצורך הציבורי שלשמו הופקעו.

3.לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

4.כידוע, אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין שעליו הוגש הערעור (ראו: תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש עיכוב ביצוע כאמור מוטל הנטל להוכיח כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין יסב לו נזק בלתי-הפיך (ראו: ע"א 4845/19 קריחלי נ' נרקיס, פסקה 4 (7.8.2019); ע"א 6152/20 חאלד נ' פקיד שומה ירושלים, פסקה 10 (30.9.2020)). לצד אמות מידה אלה, יש לתת משקל גם לשיהוי שנפל בהגשת הבקשה, ככל שנפל כזה. שיקול זה יכול שיעמוד בפני עצמו, ויכול שיישקל כחלק ממאזן הנוחות, שכן בהגשת בקשה בשיהוי יש משום גילוי דעתו של המבקש כי הסעד המבוקש איננו נחוץ או דחוף בנסיבות העניין (ראו: רע"א 3058/15Otkritie International Investment Management Ltd נ' אברבוך, פסקה 10 (7.5.2015); ע"א 10102/16 אדרי נ' מועדון הספורט רמת השרון בע"מ, פס' 7 (3.1.2017)).

5.הבקשה שלפניי אכן הוגשה בשיהוי ניכר – קרוב לשנה וחצי לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולמעלה משנה לאחר הגשת הערעור על פסק דין זה. כל זאת, כאשר נותר שבוע בלבד לפני המועד שנקבע לפינוי המקרקעין (מועד שנקבע כאמור שנה וחצי קודם לכן במסגרת פסק הדין). הבקשה הוגשה אפוא אחרי "הדקה ה-90", באופן שאף אינו מותיר לבית המשפט שהות מינימאלית לבחינת הדברים. שיהוי מעין זה מעיד על היעדר נחיצות אמיתית בעיכוב ביצועו של פסק הדין. בפרט, מאחר שהמבקשים לא הציגו טעם מבורר לשיהוי הכבד שדבק בבקשתם – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף.

6.למעלה מן הצורך, אעיר כי אף לא שוכנעתי שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים. המקרקעין שבמחלוקת אינם משמשים למגוריהם, ונראה כי האינטרס של המבקשים בהם הוא, בעיקרו, כלכלי (ראו: ע"א 2290/19 מנסור נ' פאדי, פסקה 8 (30.4.2019); ע"א 4730/19 ח'טיב נ' סואעד, פסקה 6 (23.7.2019); ע"א 9188/17 שבתאי נ' לינדסמן, פסקה 6 (11.12.2017)). כך גם, המבקשים לא פירטו לגבי טיב הנזק שעלול להיגרם להם אם ימסרו – דווקא בשלב זה – את החזקה במקרקעין; טענותיהם בדבר "נזק בלתי-הפיך", נטענו בעלמא ומבלי שהראו מדוע לא ניתן יהיה לרפא נזק זה באמצעות פיצוי כספי (במאמר מוסגר יצוין, כי ממילא טענותיהם של המבקשים בדבר פיצויי ההפקעה אינן רלוונטיות להליך דנן שעניינו במתן צו הפינוי בלבד).

7.לבסוף, איני רואה צורך להכביר מילים בדבר סיכויי הערעור בענייננו, אך אציין כי מעיון בכתובים שלפניי דומה כי אין באלו כדי להסיט את נקודות האיזון אל עבר קבלת הבקשה ומתן הסעד הזמני.

8.הבקשה נדחית אפוא.

יודגש, כי אין בהחלטתי זו כדי למנוע מהעירייה לדחות את מועד הפינוי, בהתאם לשיקול דעתה, לתקופה שתמצא לנכון – תוך התחשבות בשיקולים לבר-משפטיים.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות בסך כולל של 2,000 ש"ח.