ע"א 8545/16 ליאם מימון השקעות בע"מ נ. שי יניב

1.

המבקש 2 מונה כנאמן לנכסיו של ארז פיין במסגרת הליך פשיטת רגל שהתנהל בעניינו (להלן:

הנאמן ו פיין ). פיין היה הבעלים הרשום של בית מגורים בתל אביב, בגוש 6336 חלקה 362 (להלן: הנכס ).

ביום 16.10.2011 התקשרו המשיב 1 (להלן: יניב ) ופיין בשתי עסקאות הנוגעות לזכויותיו של פיין בנכס: האחת , עסקת אופציה שלפיה ליניב תעמוד אופציה במשך שנתיים לרכישת זכויותיו של פיין בנכס בתמורה לתשלום של 6,500,000 ש"ח (ובהתאם לתנאים שפורטו בהסכם זה) – תמורת תשלום של 325,000 ש"ח מצדו של יניב (להלן: האופציה

ו הסכם האופציה ); השנייה , הסכם הלוואה שלפיו יניב יעמיד לפיין הלוואה על סך של 3,000,000 ש"ח לתקופה של 12 חודשים ובריבית חודשית של 1.25% (להלן: הסכם ההלוואה ). במסגרת הסכם ההלוואה סוכם כי יניב רשאי לממש את האופציה בהתאם להסכם האופציה, ובמקרה זה ההלוואה תוחזר באמצעות קיזוז מהתמורה בגין מכירת הנכס.

כבטוחה לפירעון ההלוואה התחייב פיין לרשום לטובת יניב משכנתה על הנכס, שהיא שנייה בקדימותה למשכנתה הרשומה לטובת בנק הפועלים בע"מ, הוא המשיב 5 (להלן: הבנק

או בנק הפועלים ). בגין כל אחד מההסכמים האמורים, נרשמה הערת אזהרה על הנכס לטובת יניב ביום 24.10.2011.

2.

אין מחלוקת כי במועד חתימת הסכם האופציה והסכם ההלוואה היה הנכס נקי מזכויות צד שלישי, למעט רישומה של המשכנתה כאמור לטובת הבנק. בחלוף שלושה חודשים לאחר חתימת הסכם ההלוואה, פיין לא הצליח להחזיר את ההלוואה ליניב, ולפיכך ביקש האחרון לממש את האופציה ולרכוש את הנכס. בהמשך לכך, ביום 18.3.2012 חתמו פיין ויניב על הסכם מכר למכירת הנכס ליניב (להלן: הסכם המכר ) ובאותו מועד נרשמה הערת אזהרה מכוחו. לפי הסכם המכר, מחיר הנכס יעמוד על 6,500,000 ש"ח (כאמור בהסכם האופציה), כך שהסכום שהעמיד יניב כהלוואה לפיין, קרי כספי ההלוואה, וכספי התמורה לאופציה (בסך כולל של 3,325,000 ש"ח) יקוזזו מסכום התמורה עבור הנכס. כמפורט לעיל, בגין הסכם האופציה, הסכם ההלוואה והסכם המכר נרשמו שלוש הערות אזהרה שונות (להלן: הערות האזהרה ).

3.

כעולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כאשר פנה יניב להסדיר את המימון הבנקאי לעסקת המכר, התברר לו כי ביום 1.4.2012 נרשם צו עיקול על הנכס בלשכת רישום המקרקעין על ידי לשכת ההוצאה לפועל, בגין חוב נטען של פיין בסך 457,309 ש"ח למבקשת 1, חברת ליאם מימון השקעות בע"מ (להלן: המבקשת ). בצד האמור, גילה יניב כי נרשמו שלושה עיקולים נוספים על הנכס, לטובת כל אחת מהמשיבות 4-2 (להלן: המשיבות ) , גם הם לאחר מועד רישום הערות האזהרה לטובתו.

4.

בהמשך לדברים אלה, הגיש יניב לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה בדרך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי שלפיו העיקולים שנרשמו לטובת המבקשת והמשיבות בטלים, וזאת נוכח הערות האזהרה שנרשמו לטובתו עובר לרישום העיקולים. ביום 13.9.2016 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת צ' צפת ) את התובענה וקבע כי הערות האזהרה לטובת יניב גוברות על העיקולים המאוחרים שנרשמו לטובת המבקשת והמשיבות. נקבע כי המבקשת והמשיבות לא הוכיחו כנדרש את הטענה שלפיה ההסכמים שנערכו בין פיין לבין יניב הם הסכמים למראית עין בלבד ; ומשכך ההסכמים, כמו גם הערות האזהרה שנרשמו בגינם, תקפים . כמו כן, בית המשפט דחה את הטענות שלפיהן הסכם המכר בטל בשל הטעיה או טעות של פיין. עוד נקבע כי לא הוכח כי פיין מכר את הנכס ליניב על מנת לתת לו עדיפות על פני נושים אחרים, ולכן לא מתקיימים התנאים בקבועים בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 בנסיבות העניין. לבסוף, בית המשפט דחה את טענות הבנק שלפיהן הסכם המכר נוגד את שטר המשכנתה של הנכס, בקבעו כי ממילא זכויות הבנק קודמות לזכויותיהם של יתר הנושים. נוכח כל אלה, בית המשפט המחוזי הורה על מחיקת העיקולים האמורים. כמו כן, ניתן צו הצהרתי שלפיו יניב רשאי להירשם כבעל הזכויות בנכס, בכפוף להשלמת חיוביו על פי הסכם המכר, ובתוך כך לפרוע את המשכנתה הרובצת על הנכס לטובת הבנק.

5.

המבקשים, קרי: הנאמן והמבקשת, הגישו ביום 6.11.2016 ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (להלן: הודעת הערעור המקורית ). ביני לביני ולמען שלמות התמונה יוער כי במסגרת הליך פשיטת הרגל בעניינו של פיין, הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הנשיא א' אורנשטיין ) ביום 26.2.2017 על מתן הפטר לפיין מכל חובותיו שקדמו למתן צו הכינוס; וניתן היתר לנאמן להמשיך בהליכי הערעור שלפנינו, תוך שזה האחרון יעדכן את בית המשפט על התקדמותם (להלן: הליך פשיטת הרגל ).

עוד יוער כי יניב פנה לבית משפט זה בבקשה למחיקת הערעור, בטענה כי הודעת הערעור אינה עומדת בדרישת התמציתיות הקבועה בהוראת תקנה 414 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) , וביום 9.4.2017 הורתה הרשמת ל' בנמלך למערערים להגיש הודעת ערעור מתוקנת, וזו הוגשה ביום 10.5.2017.

בהמשך לכך, ביום 22.6.2017 הגיש יניב בקשה נוספת למחיקת הודעת הערעור המתוקנת בטענה כי התיקונים שנערכו בה נעשו במישור טכני בלבד ומשכך ההודעה עדיין לא עומדת בדרישות התקנות.

6.

ביום 21.5.2017 הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני האוסר על יניב לבצע דיספוזיציה בזכויותיו בנכס עד למתן פסק הדין בערעור – היא הבקשה שעומדת לפניי. כעולה מהבקשה, ביום 18.5.2017 פנה בא כוח הבנק, עו"ד חזי חכם – אשר מונה על ידי רשם ההוצאה לפועל ככונס הנכסים על זכויותיו של פיין בנכס (להלן: הכונס )

– לנאמן והודיעו כי בא כוחו של יניב פנה אליו והודיע לו כי יניב מעוניין לפרוע את מלוא החוב המובטח במשכנתה לבנק וכי הוא מבקש לקבל מהבנק ומהכונס מכתב כוונות שלפיו עם פירעון מלוא יתרת החוב לפי המשכנתה לבנק, יבוטל מינוי הכונס ותבוטל המשכנתה. לטענת המבקשים, כל עוד היה הכונס בתפקידו, יניב לא היה יכול לשעבד את זכויותיו בנכס או לבצע שינוי אחר בזכויותיו בנכס; וכי לאחר שיסלק יניב את חוב המשכנתה לבנק, הוא יוכל לבצע דיספוזיציה בזכויותיו בנכס. המבקשים מדגישים כי ככל שיתקבל ערעורם בבית משפט זה, הנכס יהיה חלק ממסת הנכסים של פיין שתעמוד לחלוקה בין נושיו, לאחר סילוק חוב המשכנתה לבנק (על פי הבקשה המוסכמת להסדר נושים והפטר חובות ותסקיר הנאמן שהוגשו לבית המשפט שדן בהליך פשיטת הרגל). לטענתם, אם יבצע יניב דיספוזיציה בזכויותיו בנכס, ישנו חשש כי נושיו של פיין יעמדו בפני שוקת שבורה, במידה ויתקבל ערעורם; ופנייתו של יניב לכונס מלמדת על כוונתו לבצע שינוי כאמור בזכויותיו בנכס. משכך, טוענים המבקשים, כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון קבלת הבקשה למתן סעד זמני. אשר לסיכויי הערעור, נטען כי אלה טובים, בין היתר משום שבית המשפט המחוזי לא העניק משקל ראוי לחלק מהעדויות שהובאו בפניו, התומכות בטענות המבקשת והמשיבות אשר לתוקף ההסכמים בין פיין לבין יניב.

ביום 21.5.2017 הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על המשיב 1 לבצע דיספוזיציה בזכויותיו בנכס, וכן הוריתי למשיבים להגיש תשובתם לבקשה.

7.

יניב מתנגד לבקשה. לדידו, נפל שיהוי בהגשת הבקשה – שהייתה צריכה להיות מוכתרת כבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – שכן יניב החל זה מכבר בהליכים להעברת הנכס על שמו בהתאם לקביעות בית המשפט המחוזי, והמבקשים היו מודעים לכך והגישו את בקשתם בחלוף 8 חודשים ממועד מתן פסק הדין. לטענת יניב, סיכויי הערעור נמוכים מאוד שכן עיקר השגות המבקשים על פסק הדין מכוונות לממצאי עובדה ומהימנות של בית משפט קמא. באשר למאזן הנוחות, נטען כי השיהוי שנפל בהגשת הבקשה מטה את מאזן הנוחות לטובת דחיית הבקשה שכן הטלת צו איסור דיספוזיציה יסב ליניב נזק רב ללא הצדקה, במיוחד בשים לב לכך שהמבקשים ידעו, בזמן אמת ובאופן מלא, על ההליכים שננקטו על ידו לצורך העברת הרישום בנכס. בהקשר זה נטען כי יניב נטל הלוואה, מבנקים אחרים (להלן ביחד: הבנק המלווה ) , בהיקף של כשלושה מיליון ש"ח לצורך פדיון המשכנתה לטובת בנק הפועלים; כי הלוואה זו הובטחה באופן זמני ובסכום חלקי באמצעות משכון של נכס אחר שבבעלות יניב; וכי יניב התחייב לבנק המלווה לרשום לטובתו משכנתה על הנכס, מיד עם פדיון המשכנתה הרשומה על הנכס לטובת בנק הפועלים. נוכח דברים אלה, טען יניב כי מתן הסעד הזמני המבוקש ימנע את השלמת רישום המשכנתה לטובת הבנק המלווה ויביא לכך שהאשראי שניתן לו בעניין זה לא יובטח בסיכון הרלוונטי שלטובתו ניטל. כמו כן, טען יניב כי מבין נושיו של פיין שהיו צד להליך לפני בית המשפט המחוזי, רק המבקשת ביקשה לערער על פסק הדין, ואילו יתר המשיבים השלימו עמו – וגם בכך יש כדי ללמד הן על סיכוייו הנמוכים של הערעור הן על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובת דחיית הבקשה. עוד ציין יניב כי במידה ותתקבל הבקשה למתן סעד זמני, יש מקום לחייב את המבקשים להפקיד ערובה בנקאית בסך של 3,500,000 ש"ח, הוא "סכום החשיפה" של יניב כלפי הבנק המלווה; וכן ביקש כי במקרה כזה בית המשפט לא יאסור על יניב להשכיר את הנכס לצד שלישי – כפי שנעשה בימים אלה.

8.

בהתאם להחלטתי 19.6.2017 שבגדרה נעתרתי לבקשתם לעשות כן, המשיבים 3-2 הגישו תגובתם לתשובתו של יניב. בתגובתם זו טענו המשיבים 3-2 כי הם תומכים בערעור שהוגש, וכן בבקשה למתן הסעד הזמני, ובניגוד לטענותיו של יניב – הם לא השלימו עם פסק הדין, והסיבה שבעטיה לא ערערו על פסק הדין היא שהנאמן עשה כן, והוא מי שמופקד ממילא מתוקף תפקידו על ייצוג האינטרסים שלהם בגדרי ההליך. בנוסף, המשיבים 3-2 טוענים כי בחודש פברואר 2017, פנה יניב אל הבנק בבקשה לפדיון המשכנתה ולצורך כך חתם יניב על מכתב מהבנק, שבמסגרתו ניתנה לו האפשרות לפדות את המשכנתה עד לאמצע אותו חודש. העובדה כי לא עלה בידי יניב – כך הטענה – להשיג את המימון לפדיון המשכנתה כבר בשלב זה, וזו נפדתה אך בחודש יוני 2017, מעידה על מצבו הכלכלי של יניב ועל כך שנושיו של פיין עלולים לעמוד בפני שוקת שבורה אילו יתקבל ערעורם ולא יינתן הסעד הזמני המבוקש.

9.

חרף החלטתי מיום 21.5.2017 הבנק לא הגיש תשובה לבקשה למתן סעד זמני במועד שנקבע, אלא בחלוף למעלה משבועיים לאחר מכן, ומבלי שצורפה לתשובתו בקשה להארכת מועד. יחד עם זאת, מנספח שצורף לתגובת המשיבים 3-2 לתשובת יניב עולה כי ביום 5.6.2017 העביר יניב לרשות הבנק משכנתה בסך של 3,346,445 ש"ח ובכך פרע את המשכנתה הרשומה על הנכס לטובת הבנק. לפיכך, כעולה מהנספח, ציין הבנק כי אין לו עוד עניין בהליך דנא וכי בכוונתו להגיש בקשה נפרדת למחיקתו מהערעור.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, בכפוף לתנאים שיפורטו להלן.

10.

כלל ידוע הוא כי פסק דין יבוצע עם הינתנו, ואין בהגשת ערעור לבדה כדי לעכב את ביצועו של פסק דין (תקנה 466 לתקנות ).

סטייה מכלל זה תתאפשר בהתקיים שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני, כך שאם לא יינתן הסעד המבוקש אך הערעור יתקבל בסופו של יום – ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ראו למשל ע"א 9409/16 שטולץ נ' רבין ו25 אח' , פסקה 7 (18.1.2017) (להלן: עניין שטולץ ));

ע"א 6988/16 מייליק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה 5 (31.10.2016)).

במקרים מעין אלה שלפנינו, עולה חשש כי אם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יימכר נכס המקרקעין לצד שלישי קודם להכרעה בערעור (ראו למשל עניין שטולץ , פסקה 8; ע "א 7543/14 בלוך נ' קרבצ'וק , פסקה 7 (3.12.2014); ע"א 1981/13 אסעיד נ' חליל , פסקה 6 (4.6.2013) ) . יחד עם זאת, בית משפט זה כבר עמד על כך שחשש לנזק בלתי הפיך כתוצאה מקבלת ערעור על פסק דין בענייני מקרקעין איננו מוביל באופן "אוטומטי" להיעתרות לסעד הזמני המבוקש וטיבו של חשש זה יתברר בהתאם לנסיבות העניין (ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי , פסקה 17 (13.4.2014); ע"א 2938/12 פארס נ' פארס , פסקאות 11-10 (10.6.2012) (להלן: עניין

פארס ) ).

11.

בענייננו, מבלי להידרש לסיכויי הערעור, אני סבור כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לטובת היעתרות לבקשה למתן סעד זמני (אשר בדין סווגה ככזו). אמנם, הנכס נושא הבקשה אינו נכס המשמש למגורים, אלא נועד למטרות מסחר והשקעה כספית, ועל כן ככלל העדר האפשרות להשיבו בעין אינו נחשב, כשלעצמו, כנזק בלתי הפיך, והעברת הזכויות בו מגלמת נזק כספי הניתן לפיצוי ( ראו למשל ע"א 64/16 נג'אר נ' עזבון המנוח מנסור צאלח מנסור בכרייה , פסקה 17 (11.2.2016) ).

עם זאת, שווי הנכס, למצער כפי שעולה מהסכם המכר, עומד על 6,500,000 ש"ח ועל כן מכירתו לצד שלישי תביא לתשלום סכום משמעותי לידי יניב. אמנם, המשיבים 3-2 לא הציגו תשתית עובדתית מבוססת לתמיכה בטענות בדבר מצבו הכלכלי של יניב, אשר מעלה חשש – כך הטענה – כי נושיו של פיין יעמדו בפני שוקת שבורה אילו יתקבל הערעור. ברם, בנסיבות דנן, לפנינו העברה אפשרית של זכויות בנכס מקרקעין בתמורה בשווי גבוה באופן יחסי, כאשר מקבל התמורה הוא אדם מן הישוב, ועל כן עלול להתעורר חשש שבמקרה בו יתקבל הערעור יהיה קושי בהשבת תמורה זו (ראו והשוו רע"א 6524/16 שירותי בריאות כללית נ' פלונית , פסקה 7 (29.9.2016); ע"א 2347/15 גמילי נ' דסטה , פסקה 9 (10.5.2015); ע"א 3617/11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (הפול) נ' פלוני , פסקה 9

(13.9.2011)) . לכך יש להוסיף כי טענותיו של יניב אשר לנזקים שייגרמו לו אם תימנע ממנו האפשרות לבצע דיספוזיציה בנכס עד להכרעה בערעור נטענו בעלמא, ויניב לא הביא תימוכין לטענותיו בדבר התחייבותו לבנק המלווה לעניין רישום משכנתה על הנכס, או באשר לכך שאם לא תירשם המשכנתה האמורה, האשראי שניתן לו על ידי הבנק המלווה לצורך הסרת המשכנתה שנרשמה לטובת בנק הפועלים לא יובטח בסיכון הרלוונטי שלטובתו ניטל (ראו למשל ע"א 2673/16 נתן נ' עומר , פסקה 11 (12.4.2016) ). נוכח דברים אלה, סבורני כי דחיית הבקשה למתן סעד זמני עלולה לסכל את האפשרות להעניק את הסעד המבוקש במסגרת הערעור אם זה יתקבל, באופן המקים עילה להיעתר למבוקש בנסיבות העניין. בצד זאת, יצוין כי המבקשים לא עתרו לקבלת סעד האוסר על יניב להוסיף ולהשכיר את הנכס לצד שלישי, ומובן לפיכך כי אין בהחלטתי כדי להורות כאמור.

בטרם חתימה אעיר כי כפי שנטען הבקשה למתן סעד זמני הוגשה בשיהוי, אולם נוכח שיקולי מאזן הנוחות שעליהם עמדתי לא מצאתי כי יש ליתן לו משקל מכריע.

12.

לפיכך אני מורה כי תוקפו של הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 21.5.2017 יוארך עד להכרעה בערעור שהוגש לבית משפט זה או עד להחלטה אחרת, לפי המוקדם. יחד עם זאת, לשם הבטחת הנזקים העלולים להיגרם ליניב כתוצאה ממתן הצו אם יידחה הערעור , יפקידו המבקשים ערבות בנקאית בסך של 300,000 ש"ח עד ליום 21.7.2017, שאם לא כן, יפקע הצו.

אין צו להוצאות.