עע"מ 7099/20 עיריית טירה נ. עבד אלפתאח נאסר

1.

בבסיס ההליכים המשפטיים שבין הצדדים שלפניי פעולותיה של המבקשת 1, היא עיריית טירה (להלן גם: העירייה ), אשר על פי הנטען פרצה תוואי דרך במקרקעין שבבעלות המשיב ובני משפחתו והרסה מבנה שהיה קיים בהם, בלא שנקטה הליכי הפקעה, בניגוד לתכניות המתאר החלות וללא היתרים כדין. ביום 16.1.2011 הגיש המשיב, יחד עם בני משפחתו, עתירה מינהלית לביטול ההפקעה ולהפסקת השימוש במקרקעין, וזו נמחקה בהמשך להודעה מוסכמת שהוגשה מטעם הצדדים, שהתייחסה להסכמות שגובשו ולהסדר פשרה שנערך ביניהם (להלן: העתירה הראשונה ). במסגרת זאת הסכימו הצדדים כי למשיב ולבני משפחתו מגיעים פיצויים, וכי ימונה שמאי מטעם הצדדים למתן חוות דעת בדבר שיעורו של הפיצוי ואופן תשלומו. בשנת 2013 הוצגה למשיב חוות דעת שמאית מטעם המבקשות, שלפיה המשיב ובני משפחתו זכאים לפיצוי בסך 901,400 ש"ח. המשיב ובני משפחתו חלקו על שומה זו, וכעולה מטיעוני הצדדים, לא המשיכו את הליכי המשא ומתן ביניהם.

2.

בשנת 2019 הגיש המשיב עתירה נוספת בטענה כי המבקשות – העירייה והוועדה המקומית לתכנון ובניה טירה – לא מקיימות אחר ההסכמות שהושגו בין הצדדים ושבגינן נמחקה העתירה הראשונה. בגדר הדיון בעתירה זו הסכימו הצדדים – והסכמתם קיבלה תוקף של החלטה מיום 21.5.2019 – כי גובה הפיצוי ייקבע על פי חוות דעת שתיערך על ידי שמאי מוסכם, וכי במידה והמשיב יסכים לשומה שתיקבע, ישלמו המבקשות למשיב ולבני משפחתו את סכום הפיצוי, בפרקי זמן שנקבעו (בהסכמה מאוחרת יותר שקיבלה אף היא תוקף של החלטה ביום 17.11.2019, הסכימו הצדדים על החלקות שלגביהן תינתן ההערכה בחוות הדעת השמאית ועל פרטים נוספים, להלן ביחד: ההסכמות ). ביום 20.1.2020 הוגשה חוות הדעת השמאית לבית המשפט על ידי המשיב, ובה נמצא כי המשיב ובני משפחתו זכאים לפיצוי בסך 1,595,600 ש"ח. המשיב הודיע כי הוא מסכים לתוצאת חוות הדעת, אולם המבקשות מצדן טענו שלא ויתרו על זכותן להשיג על השומה, וביקשו להשיב לעתירה. בהמשך העלו המבקשות טענות נגד ההסכמות שתוארו ונגד העתירה עצמה ואף ביקשו לסלק את העתירה על הסף בטענה כי הן חולקות על זכויותיו של המשיב בחלק מן המקרקעין.

3.

בפסק דין מיום 5.8.2020 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופט ע' ניר נאוי ) את העתירה. נקבע כי ההסכמות שקיבלו תוקף בגדרי ההחלטות השונות בהליך באות בהמשך להסכמות שהובילו למחיקת העתירה הראשונה, אשר כבר במסגרתן הכירו המבקשות בזכותו של המשיב ובני משפחתו לפיצויים. עוד נקבע כי מההסכמות הדיוניות בעתירה נובע כי המבקשות מחויבות בתשלום השומה שתיקבע על ידי השמאי המוסכם אם המשיב מקבל אותה, ללא תנאים נוספים ובפרט בלא צורך לקבל את הסכמתן לה. הודגש כי על ההסכמות חתם היועץ המשפטי של העירייה בשם המבקשות; כי הן לא ביקשו לבטל את ההסכמות ולא טענו לפגם כלשהו בהתקשרותן בהן; וכי ממילא לטענות מסוג זה לא הונחה התשתית הראייתית הנדרשת. עוד נקבע כי הפיצוי ישולם גם לבני משפחתו של המשיב, בין היתר בשים לב לייפויי כוח שהוגשו על ידי אחיו של המשיב ויורשיהם (שבהם ביקשו להצטרף להליך), שהיו צד לעתירה הראשונה, וכן בהינתן ההסכמות כי חוות הדעת השמאית תתייחס גם לנכסים המצויים בבעלותם. בית המשפט ציין כי המבקשות הכירו בזכותם של המשיב ובני משפחתו לפיצויים כבר בשנת 2004 ובהסכמות שהובילו למחיקת העתירה הראשונה, וקבע כי בנסיבות אלו ונוכח ההסכמות בהליך הנוכחי – הן מנועות מלהעלות את טענותיהן החדשות ככלל ולעניין השומה בפרט. מן הטעמים האמורים ובשים לב להגנה הנוהגת על הסכמי פשרה שקיבלו גושפנקה על ידי ערכאה שיפוטית, הורה בית המשפט כי המבקשות תקיימנה את התחייבותן לפי ההסכמות שהתקבלו בגדרי העתירה וכי עליהן לשלם את הסכום שננקב בשומה עד ליום 1.11.2020.

4.

המבקשות הגישו ערעור על פסק הדין ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע, היא הבקשה שלפניי. בבקשה משיגות המבקשות על תוקף ההסכמות אשר בית המשפט חייב אותן בהן, מן הטעם שאלו נערכו בשלבים מקדמיים ולא קיבלו תוקף של פסק דין. לכן, הן טוענות, יש להידרש למלוא טענותיהן לגבי זכאות המשיב לפיצוי ובעניין הפגמים בשומה. בשל טענות אלו ואחרות סבורות המבקשות כי סיכויי ערעורן טובים. אשר למאזן הנוחות נטען כי זה נוטה לטובתן נוכח סכום הפיצויים הגבוה שנפסק לזכות המשיב ובני משפחתו, שזכויותיהם במקרקעין לא הובהרו, וכי אין דחיפות בביצוע פסק הדין, בשים לב לכך שגם המשיב המתין 8 שנים בין הגשת העתירה הראשונה לבין העתירה נושא ההליך הנוכחי.

5.

בתשובה לבקשה טוען המשיב כי הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע הוגשו בשיהוי ובמועד קרוב ביותר לתאריך האחרון לתשלום שנפסק, ובכך חוסר ניקיון כפיים מצד המבקשות. לעניין סיכויי הערעור סומך המשיב את ידיו על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים וטוען כי המבקשות לא הניחו עילה להתערב בו. נטען כי זכויותיו וזכויות בני משפחתו במקרקעין רשומות בלשכת רישום המקרקעין ואין יסוד לטענת המבקשות בנושא זה. המשיב מוסיף כי המבקשות לא הוכיחו כי ביצוע פסק הדין יגרום להן נזק בלתי הפיך ולמעשה לא העלו בעניין זה כל טענה קונקרטית, ולכן מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כך במיוחד יש לדחות את הבקשה – לפי הטענה – נוכח הפגיעה החמורה בזכות הקניין שלו, וחוסר תום הלב שהפגינו המבקשות בניסיון לדחות פעם אחר פעם את תשלום הפיצויים שבהם הן חייבות. המשיב אף ציין כי המבקשות לא שילמו את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי דין שנפסקו לחובתן למרות שחלף המועד לכך.

6.

לאחר שבחנתי את הבקשה לעיכוב ביצוע, נספחיה, והתשובה לה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על המבקש לעכב ביצוע פסק דין להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כאשר עסקינן בבקשה למתן סעד כאמור לתקופת הערעור, התנאים לקבלתה מחמירים מאלה החלים בערכאה הדיונית, שכן קבלת העתירה משנה את נקודת האיזון בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין, במובן זה שיש לאפשר לזוכה בפסק הדין ליהנות מפירות זכייתו (ראו, מני רבים, עע"ם 6832/19 אברהם נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז צפון , פסקה 5 (11.11.2019)). בענייננו, אף מבלי שאדרש לשאלת סיכויי הערעור, סבורני כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקשות לא טענו שצפוי להיגרם להן נזק בלתי הפיך כתוצאה מביצוע פסק הדין, או שעלול להתעורר קושי להיפרע מהמשיב אם יתקבל ערעורן, וממילא לא הניחו לכך תשתית עובדתית מתאימה (ראו והשוו ע"א 551/20 אדרי נ' סאייג , פסקה 3 (23.1.2020)). כל שנטען במישור זה הוא כי הסכום שנפסק לחובתן – גבוה. אכן, גובה הסכום שנפסק לטובת בעל דין הוא שיקול שניתן להתחשב בו בבחינת יכולתו של בעל דין להשיב את הסכום אם הטענות בערעור יתקבלו, ובפרט כאשר מקבל התמורה הוא אדם מן היישוב, אז עלול לעלות ספק בדבר היכולת להיפרע ממנו במידה והערעור יתקבל (ע"א 8545/16 ליאם מימון השקעות בע"מ נ' יניב , פסקה 11 (13.7.2017); רע"א 6524/16 שירותי בריאות כללית נ' פלונית , פסקה 7 (29.9.2016)). ברם, איני סבור כי בנסיבות המקרה שלפניי שיקולים אלה מטים את הכף לקבלת הבקשה. הסכום שעל המבקשות לשלם לפי פסק הדין אינו מבוטל אמנם, אולם לא מצאתי כי שיעורו – כשלעצמו – מספיק כדי להורות על עיכוב הביצוע המבוקש, אף לא בחלקו (ראו והשוו ע"א 3186/16 נוה שוסטר בע"מ נ' בהרי – פלוטקין רמת גן בע"מ , פסקה 2 (8.6.2016); ע"א 918/15 פישמן רשתות בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים , פסקה 18 (17.6.2015); ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן , פסקאות 9-7 (1.12.2005)). לכך אוסיף כי המבקשות לא הניחו ראשית ראיה לקושי להיפרע מהמשיב ובני משפחתו אם הערעור יתקבל בסופו של יום (וכאמור אף לא טענו לכך, ראו והשוו עע"ם 6735/20 עיריית נתניה נ' עמותת מועדון כדורגל בנות נתניה , פסקה 9 (4.11.2020)). משאלה הם פני הדברים המבקשות לא הרימו את הנטל הנדרש לקבלת בקשתן לעיכוב ביצוע והיא נדחית.

הבקשה נדחית אפוא. המבקשות יישאו בהוצאות המשיב בסך של 7,000 ש"ח.