ע"א 762/16 טליה אשר נ. אורן אשר

1.בפני בקשה, הנושאת את הכותרת בקשה לעיכוב ביצוע, שהוגשה בהמשך לערעור על פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 18715-03-14, השופט א' שוורץ ). בית המשפט המחוזי דחה תובענה שהגישה המבקשת נגד המשיבים, ובה התבקש סעד הצהרתי לפיו הסכם הלוואה ומשכון שנרשם לזכות המשיבים על נכס בבעלותה של המבקשת הם בטלים.

רקע ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.מקורו של הסכסוך בין הצדדים בהסכם הלוואה שנערך בשנת 2008 (להלן: הסכם ההלוואה ). הצדדים להסכם הם המבקשת ובן-זוגה לשעבר, אופיר אשר (להלן: אופיר ) מצד אחד, והמשיבים, אחיו של אופיר ואשתו, מצד שני. בהסכם ההלוואה צוין כי המבקשת ואופיר נושאים בחוב בסך ארבעה מיליון שקל כלפי המשיבים, וכי לשם הבטחת פירעון החוב ימושכנו לטובת המשיבים זכויותיהם של המבקשת ואופיר במשק חקלאי שרכשו בכפר הנגיד (להלן: המשק ). בהמשך לכך, חתמו הצדדים להסכם ההלוואה על שטר משכון, ששעבד את המשק להבטחת תשלום החוב. ביום 6.8.2008 נרשם המשכון אצל רשם המשכונות.

3.בשנת 2011 החלו הליכי גירושין בין המבקשת לבין אופיר. בחודש ספטמבר 2013 ניתן פסק דין בהסכמה למתן צו לפירוק שיתוף הזכויות של בני הזוג במשק ומונו כונסי נכסים לצורך מכירתו . בהמשך לפסק הדין האמור, המשיבים פתחו בהליכים למימוש המשכון על המשק. בתגובה לכך, המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי את התובענה העומדת בבסיס ההליך דנן. טענתה העיקרית של המבקשת הייתה שהסכם ההלוואה היה חוזה למראית עין. לטענתה, הסכם ההלוואה נכרת על רקע העמדת בטוחה כספית על-ידי המשיבים לטובת עסקיו של אופיר, והוא נועד למנוע מנושיו של אופיר לממש את זכויותיהם של המבקשת ושל אופיר במשק. על כן, כך נטען, המבקשת אינה חבה כל חיוב כספי באופן אישי למשיבים. המשיבים דחו טענות אלה מכול וכול. לטענתם, הסכם ההלוואה נסב על חוב אישי של המבקשת ושל אופיר, שנקלעו לקשיים כלכליים ופנו אל המשיבים לקבלת תמיכה כספית. פנייה זו הובילה לחתימת הסכם ההלוואה ולהעמדתו של המשק כבטוחה לפירעון החוב המשותף של בני הזוג.

4.ביום 16.12.2015 נתן בית המשפט המחוזי את פסק הדין בתובענה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע כי המבקשת לא הוכיחה כי הסכם ההלוואה הוא חוזה למראית עין. בית המשפט המחוזי קבע אפוא, בסיכומו של פסק הדין, כדלקמן: "הוכח לפניי כי קיים חוב אמת של התובעת [המבקשת] לנתבעים [המשיבים] וכי מימוש המשכון נעשה מכוח זכות שבדין ובתום לב".

5.יצוין, כי בפסק הדין האריך בית המשפט המחוזי ב-45 יום צו זמני שנתן קודם לכן לעיכובם של הליכי מימוש המשכון לצורך מתן אפשרות למבקשת לפעול למיצוי זכויותיה.

הבקשה שבפני

6.המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובצדו בקשה לעכב את מימוש המשכון על המשק עד להכרעה בערעור. בבקשה נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה של המבקשת, תוך שימת דגש על כך שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת לנכס מקרקעין, שמשמש כבית המגורים היחיד שברשותה. המבקשת מצביעה על כך שאי-היעתרות לבקשה תוביל למימוש המשכון על המשק, דבר שיגרום לה לנזק בלתי-הפיך וימנע את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבלו טענותיה בערעור. המבקשת מוסיפה וטוענת כי המשיבים הם תושבי חוץ המתגוררים דרך קבע בקנדה ואשר בבעלותם מספר נכסי מקרקעין – ביניהם נכס בישראל. על כן, כך נטען, למשיבים לא ייגרם נזק חמור מעיכוב נוסף של הליכי המימוש של המשק עד להכרעה בערעור.

7.בהחלטתי מיום 28.1.2016 הוריתי למשיבים להגיש תשובה לבקשה. כמו כן, הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על מימוש הליכי המשכון מושא הבקשה.

8.בתשובתם מיום 12.2.2016 טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה. בפתח התשובה הם מצביעים על כך שבבקשה לא צוינה העובדה שכבר בשנת 2013 מונו כונסי נכסים מטעמם של המבקשת ושל אופיר למכירתו של המשק, על-פי פסק דין בהסכמה למתן צו לפירוק שיתוף במסגרת הליכי הגירושין. המשיבים טוענים כי מדובר בהליכים חלוטים ובלתי הפיכים למכירת המשק, כך שמכל מקום יהיה על המבקשת לפנות את המשק. לשיטת המבקשים לעובדה זו נודעת חשיבות רבה להליך דנן שכן עיקר טענותיה של המבקשת נוגעות לכך שאם ימומש המשכון לא יהיה באפשרותה להשיב את המצב לקדמותו והיא תישאר ללא קורת גג. המשיבים מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם בשים לב לכך שחלפו מעל לשנתיים מאז הם פנו בבקשה לממש את המשכון על המשק. כמו כן, המבקשים טוענים כי אף לנוכח האמור בבקשה עצמה, אין חשש כי לא יוכלו להשיב למבקשת את תמורת המימוש, כיוון שברשותם נכסים שניתן להיפרע מהם.

9.בהחלטתי מיום 16.2.2016 הוריתי למבקשת להגיש תגובה לתשובת המשיבים, ובפרט לטענה כי למשק כבר מונו כונסי נכסים מכוחו של פסק הדין לפירוק שיתוף בין המבקשת לבין אופיר. בתגובתה מיום 23.2.2016 טענה המבקשת כי פסק הדין לפירוק השיתוף במשק עוכב על-ידי בית המשפט לענייני משפחה עד בירור התביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי. לטענתה, הרקע לעיכובו של פסק דין זה הוא גילוין של עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקשת בעת מתן פסק הדין לפירוק שיתוף. המבקשת טוענת עוד כי העובדה שפסק הדין לפירוק שיתוף עוכב הייתה ידועה למשיבים, ולמרות זאת הם לא טרחו לציין זאת בתשובתם.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי למסקנה שדין הבקשה להתקבל, בכפוף לתנאים הקבועים בפסקה 15 להלן.

11.בפתח הדברים אציין כי למעשה הבקשה דנן מכוונת לסעד זמני לתקופת הערעור. זאת, בשים לב לכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי דחה את התובענה שהגישה המבקשת, ולמעשה הוא אינו כולל כל הוראה אופרטיבית (ראו: ע"א 3906/14 אחים שמא שירותים בע"מ נ' עיריית תמרה (7.6.2004); ע"א 5529/15 פלונית נ' בנק מזרחי טפחות

(9.9.2015); ע"א 8771/15 עזרן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 9 (24.1.2016); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

369-368 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערעור האזרחי ); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1112 , 1131 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: גורן )).

12.אפנה כעת להכרעה בבקשה לגופה. כידוע, על בקשה לסעד זמני בערעור חולשים שני שיקולים מצטברים: מאזן הנוחות וסיכויי הערעור (ליישומן של אמות מידה אלה בהקשר של סעד זמני בערעור ראו למשל: ע"א 7090/13 נתני נ' בוסקילה , פסקה 3 (20.5.2014); ע"א 8194/14 חסיד נ' אפרמיאן , פסקה 13 (18.1.2015); ע"א 64/16 נג'אר נ' עזבון המנוח מנסור צאלח מנסור בכרייה , פסקה 15 (11.2.2016)

(להלן: עניין נג'אר );

הערעור האזרחי , בעמ' 382; גורן , בעמ' 1133-1132). כאשר עניינו של הסעד המבוקש הוא מימוש או פינוי מנכס מקרקעין שמשמש לבית מגורים, הנטייה היא להיעתר לבקשה ולעכב את הפינוי . זאת, מן הטעם שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש באופן מובהק (ראו למשל: עניין נג'אר , בפסקה 16; הערעור האזרחי , בעמ' 383; גורן , בעמ' 1133). בענייננו, בעובדה שניתן פסק דין לפירוק השיתוף במשק אין כדי לשנות באופן משמעותי ממאזן הנוחות בנסיבות המקרה. הטעם העיקרי לכך הוא שהמשק עודנו משמש בעת הזו כבית המגורים של המבקשת וילדיה, ואין לדעת האם ומתי הוא יימכר לצד ג' במסגרת הליכי הכינוס. אכן, אין ודאות שעיכובו של פסק הדין לפירוק שיתוף יימשך, אך יש להביא בחשבון גם את העובדה שלמבקשת ולאופיר ניתנה בפסק הדין האפשרות לרכוש את זכויות הצד שכנגד במשק. אם כן, גם במצב זה דחיית הבקשה עלולה לגרום למבקשת לנזקים קשים ואף בלתי הפיכים אם ערעורה יתקבל. מנגד, לא התרשמתי כי למשיבים ייגרמו נזקים בלתי הפיכים כתוצאה מעיכוב הליכי המשכון בפרק זמן מוגבל נוסף.

13.בשולי קביעות אלה יצוין כי אמנם ראוי היה שהמבקשת תזכיר בבקשה את העובדה כי ניתן פסק דין לפירוק השיתוף במשק וכי מונו כונסי נכסים למימושו. עם זאת, אני סבורה שמחדלה מלעשות כן אינו צריך להשליך על גורל הבקשה. בקביעה זאת הבאתי בחשבון את העובדה שפרט זה הוזכר בפסק הדין מושא הערעור ואת טענת המבקשת (שגובתה בסימוכין מתאימים) כי פסק הדין לפירוק השיתוף עוכב על-ידי בית המשפט המחוזי.

14.אשר לסיכויי הערעור, התרשמתי כי בפני המבקשת עומדת משוכה לא פשוטה לנוכח העובדה כי לפחות חלק מטענותיה תוקפות קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. עם זאת, אינני סבורה שסיכויי הערעור קלושים במידה שמצדיקה את דחיית הבקשה (ראו: ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי , פסקה 6 (29.1.2007), והשוו: ע"א 8530/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ

(5.1.2010)).

15.אם כן, אני סבורה שיש לעכב את הליכי מימוש המשכון על המשק מושא הבקשה, בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד, בתוך 30 יום ממתן החלטה זו, עירבון בסך של 40,000 שקל (במזומן או באמצעות ערבות בנקאית) להבטחת פיצוי המשיבים בגין הנזקים שייגרמו להם אם הערעור יידחה. אם העירבון לא יופקד בקופת בית המשפט במועד הנקוב, הסעד הזמני יפקע.

16.סוף דבר: הבקשה מתקבלת, בכפוף לאמור בפסקה 15 לעיל. הצו שניתן בהחלטתי מיום 28.1.2016 מבוטל. בנסיבות העניין, לא ראיתי לתת צו להוצאות בבקשה.