ע"א 2573/18 סוהיל אבו חמדה נ. כונס הנכסים הרשמי

1.

בפני בקשה שהוגדרה כ"בקשה לעיכוב ביצוע", הנסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.2.2018 (פש"ר 43621-05-17, השופטת ג' ציגלר ). בית המשפט המחוזי דחה בקשה שהגיש המבקש למתן צו כינוס ולהכרזה עליו כפושט רגל.

עיקרי העובדות וההליכים עד כה

2.

מקורה של הבקשה בסכסוך שעניינו קיום הסכם הגירושין שנעשה בין המבקש ואשתו לשעבר, היא המשיבה 3 (להלן, בהתאמה: הסכם הגירושין ו- המשיבה ).

3.

ביום 21.12.2011 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין (תמ"ש 9198-07-10). לפי האמור בו, המשיבה וויתרה על זכויותיה בדירתם המשותפת (להלן: הדירה ) בתמורה לסך של 225,000 שקלים. סעיף 7ג להסכם הגירושין הורה כי "כל הכספים והחיובים האמורים להשתלם עפ"י הסכם זה, על כל סעיפיו, כדין תשלום דמי מזונות".

4.

ביום 21.5.2017 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתה עליו כפושט רגל (פש"ר 43621-05-17, להלן: בקשת הכינוס ) . בבקשת הכינוס הצהיר המבקש על חובות בסך של 280,255 שקלים שאותם הוא חב לשני נושים בלבד, המשיבה והמרכז לגביית קנסות, באופן ש-99% מסך הנשייה המוצהרת הם החוב כלפי המשיבה שעומד על סך של 277,600 שקלים.

5.

ביום 16.10.2017 הגיש כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס ) את תגובתו ובה התנגד לבקשת הכינוס משני טעמים עיקריים. ראשית, הכונס טען כי עיקר החוב המוצהר של המבקש הוא חוב מזונות שאינו בר הפטר בהליך פשיטת רגל. על כן, כך נטען, לא תצמח תועלת מההליך. שנית, הכונס טען כי עולה מהצהרתו של המבקש בבקשת הכינוס כי הוא בר פירעון. המשיבה אף היא התנגדה לבקשת הכינוס, וטענה גם כן כי לפי הסכם הגירושין דין החוב המגיע לה מהמבקש כדין חוב מזונות שאינו בר הפטר. המשיבה ציינה כי היא נקטה כנגד החייב בהליכי אכיפה (תיק הוצל"פ 511019-06-15), במסגרתם התבקש מימוש של זכויות המבקש בדירה לצורך פירעון החוב, וטענה כי בקשת הכינוס נועדה לסכל אותם.

6.

ביום 17.12.2017 הגיב המבקש לטענות הכונס והמשיבה. המבקש טען כי החוב שלו כלפי המשיבה לפי הסכם הגירושין נחלק לשניים, חוב מזונות וחוב כספי, וכי בשלב זה נותר רק החוב הכספי.

7.

ביום 10.2.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הכינוס. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי למבקש "חוב בגין מזונות שאינו בר הפטר", וכי המבקש נמנע מלהתייחס לטענות עובדתיות, כדוגמת אלה שנסבו על ההליכים שנקטה המשיבה והיותו על-פי הנטען בר פרעון. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי על-פי התרשמותו "החייב מתחמק מלהשיב לעיקר הדברים, הגם שניתנה לו האפשרות לעשות זאת, באופן שתום ליבו מעורר סימני שאלה ובנסיבות אלו לא ראיתי מקום למתן צו כינוס".

8.

ביום 30.5.2018 התקיים דיון בלשכת ההוצאה לפועל שבמסגרתו ניתן תוקף של החלטה להסכמה בין המשיבה והמבקש לעיכוב ההליכים למשך שלושה חודשים על מנת לאפשר למבקש להציע קונה לדירה מטעמו, וכן להסכמה לפיה "הדיור החלוף יעמוד על סך של 1,250 שקלים לתקופה של 20 חודשים".

הבקשה שבפני

9.

המבקש הגיש ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי ובצדו הגיש את הבקשה שבפני, שבה מבוקש סעד זמני של עיכוב הליכי האכיפה במסגרת תיק ההוצאה לפועל עד להכרעה בערעורו . בבקשה נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, מאחר שבית המשפט המחוזי טעה בקבעו שהחוב של המבקש למשיבה הוא חוב מזונות שאינו בר הפטר, וכן בקבעו כי המבקש בעל יכולת פירעון, וזאת בטרם מתן צו כינוס. עוד טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו מאחר שדחיית הבקשה תוביל מבחינתו למצב בלתי הפיך.

10.

ביום 8.8.2018 הוריתי על הגשת תגובה לבקשה ובהמשך לכך, ביום 15.8.2018 הוגשו תגובותיהם של הכונס והמשיבה.

11.

לגישת הכונס יש לדחות את הבקשה. הכונס סבור כי צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת הכינוס וכי סיכויי הערעור של המבקש נמוכים. הכונס מציין כי תנאי הסף למתן צו כינוס הם שבית המשפט הדן בבקשה ישתכנע כי היא הוגשה בתום לב ולא במטרה לנצל את הליך פשיטת הרגל, וכי החייב אינו יכול לפרוע את חובותיו. לטענת הכונס, המבקש כלל אינו חדל פירעון ואף נמנע מלהשיב באופן ענייני לטענות שעלו בפני בית המשפט המחוזי בנוגע לכך. עוד טוען הכונס כי ישנו חשש שמטרתו של המבקש בבקשת הכינוס היא לסכל את הליכי מימוש הדירה בהוצאה לפועל מאחר שחובו למשיבה הוא חוב כמעט יחיד שמהווה 99% מהנשייה. יתרה מכך, הכונס סבור כי לנוכח משך הזמן הרב שהמשיבה ממתינה לגביית החוב, התרשמותו כי המבקש פועל בחוסר תום לב, וכן בהתחשב בהסכמות שהמבקש והמשיבה הגיעו אליהן במסגרת הליך ההוצאה לפועל בנוגע לדיור חלוף, מאזן הנוחות לא נוטה לטובת המבקש. ממילא, הכונס מבהיר כי המבקש יהא רשאי להגיש בקשה חדשה אם יהיה שינוי נסיבות שיאפשר מתן צו כינוס.

12.

אף המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה. המשיבה טוענת כי ההסכמה שאליה הגיעה עם המבקש במסגרת הליכי ההוצאה לפועל מצדיקה כשלעצמה את דחיית הבקשה. עוד טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור קלושים שכן החוב שמגיע לה הוא חוב מזונות.

דיון והכרעה

13.

בפתח הדברים אבהיר כי מדובר בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור ולא בבקשה לעיכוב ביצוע של החלטתו של בית המשפט המחוזי, מאחר שבהחלטה זו נדחתה בקשת הכינוס, וזאת בשונה מהחלטה שמבטלת צו כינוס שניתן. כידוע, וכפי שאף ציין הכונס בתגובתו לבקשה, לא ניתן לעכב ביצוע של פסק דין או החלטה שאינה כוללת סעד אופרטיבי כלשהו (ראו: ע"א 9895/16 קידר נ' קידר , פסקה 11 וההפניות שם (2.2.2017)).

14.

לגוף הבקשה, ולאחר שבחנתי את הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, ההלכה לעניין מתן סעד זמני קובעת שני שיקולים מצטברים, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, אשר ביניהם מתקיים יחס של "מקבילית כוחות" (ע"א 8851/14 כהן נ' צמיר, כונס נכסים , פסקה 16 (5.5.2015); ע"א 762/16 אשר נ' אשר , פסקה 12 וההפניות שם (28.2.2016)).

15.

החלטתו של בית המשפט המחוזי מיוסדת במקרה זה על ממצאים עובדתיים והתרשמות, עובדה שמשליכה לכאורה על סיכויי הערעור, גם אם מבלי לקבוע מסמרות. כאמור, בדומה לכונס, אף בית המשפט המחוזי התרשם, כי ישנו ספק בדבר תום ליבו של המבקש וכי המבקש התחמק מלהשיב לסוגיות מרכזיות שהתעוררו בהליך. בדברים אלה יש כדי להשליך גם על השיקול של מאזן הנוחות. לכאורה, פתוחה הדרך בפני המבקש לחזור ולהגיש בקשה לצו כינוס על בסיס התייחסות מלאה להיבטים העובדתיים שלה, ובמובן זה "המפתח בידו". לכך יש להוסיף, כי מצאתי טעם בטענה שעניינה הקושי שמעלה הבקשה על רקע ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים בהליכי ההוצאה לפועל. ממילא, כידוע, הליך ההוצאה לפועל מקנה הגנה על בית המגורים של החייב (רע"א 1517/17 שמעון נ' ניר - כונס נכסים (8.5.2017)), וכאמור בענייננו עולה כי ההסכמה הדיונית בין הצדדים נועדה בין היתר לאפשר למבקש למצות זכויותיו בהקשר זה. לבסוף, גם העובדה שהמשיבה מחכה לפירעון החוב כלפיה כבר קרוב לשבע שנים מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה.

16.

בנסיבות אלה, אינני רואה צורך להתייחס לשאלת אופיו של החוב של המבקש למשיבה, לעניין השאלה האם מדובר בחוב מזונות או בחיוב כספי.

17.

סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות הכונס והמשיבה בסך של 1,000 שקלים לכל אחד.