ע"א 2912/16 אלשייך הנדסה בע"מ נ. יהודה קורין (אריה)

1.בקשה להטלת עיקול זמני לתקופת הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה י' שנלר ) בת"א 1973-09.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי

2.המבקשות הן שתי חברות בע"מ העוסקות בייבוא ושיווק של מוצרים שונים. שתי החברות מצויות בשליטת חברת ד. אלשיך אחזקות בע"מ, אשר מניותיה מוחזקות בידי דני אלשיך, מנהלן של שתי החברות. המשיב 1, יהודה קורין, עבד אצל החברות במשך כעשר שנים בתחום הנהלת החשבונות. המבקשות הגישו תביעה נגד קורין ונגד המשיבים הנוספים, בטענה כי הללו שלחו ידם, איש איש בדרכו, בכספי המבקשות ובסחורה שלהן.

3.הטענות שהעלו המבקשות נגד כל אחד מהמשיבים שונות ומפורטות, כמו גם פסק הדין, המשתרע על פני 115 עמודים. הטענות הנוגעות ליהודה והרלבנטיות לענייננו הן שהגיעו לידיו סכומי כסף במזומן, המצטברים לכדי מיליוני ₪, ובמקום להפקיד סכומים אלו בחשבון המבקשות הוא שלשל אותם לכיסו וטרח להעלים את עקבותיהם. בנוסף, נטען כי נגזלו המחאות רבות שאת פדיונן שלשל יהודה לכיסו. הסכום הכולל שנתבע על-ידי המבקשות בגין המעילות הנטענות של יהודה, לאחר תיקונו, עמד על סך של 8,919,033 ₪. יהודה, כמו יתר הנתבעים, הכחיש את קיומן של מעילות כלשהן, וטען כי דווקא דני אלשיך נהג להשתמש בכספי החברה ובנכסיה באופן לא מבוקר.

4.אעיר, כי הצדדים ניהלו הליכים גם בבית הדין לעבודה, שכן המבקשות פיטרו את המשיבים (מי מהם שהיה עובד אצלה) וסרבו לשלם להם פיצויי פיטורין ותשלומים נוספים. תביעתם של המשיבים הללו התקבלה במלואה בבית הדין לעבודה, למעט תביעתו של יהודה שבמסגרתה התקבלה טענת קיזוז בנוגע לכספים שהודה כי נטלם (תוך דחיית הסברו לקבלת אותם כספים).

5.בית המשפט המחוזי פרש בהרחבה את טענות וראיות כלל הצדדים. בבואו להכריע בין הגרסאות, ציין בית המשפט כי אף שבמשפט האזרחי נטל השכנוע הוא ברף של מאזן הסתברויות, הרי שכאשר נטענת טענת מרמה, שהיא בעלת היבט פלילי, הרף הוא גבוה יותר ובית המשפט מחויב לבחון את הראיות בזהירות יתרה. נקודת מוצא זו נכונה הן כשהתובע טוען למרמה של הנתבע, הן כשהנתבע טוען כי התובע הוא זה שנהג במרמה. בנוסף, ציין בית המשפט כהערה מקדמית כי פסקי הדין שניתנו בבית הדין לעבודה עשויים להיחשב כמעשה בית דין, בהתאם לכללים של דיני השתק הפלוגתא. משכך, יש לבחון בנוגע לכל אחד מן הנתבעים אם פסק הדין שניתן בעניינו בבית הדין לעבודה משפיע על ההכרעה.

6.בית המשפט המחוזי מצא קשיים לא מבוטלים בראיות שהגישו המבקשות ובחוות הדעת שהוגשו מטעמן; כמו כן נמצא כי התנהלותו של דני בחברות אכן אינה נקיה מספקות. עם זאת, בבואו להכריע בשאלת חבותו של יהודה קבע בית המשפט כי הוכח שיהודה נטל מזומנים והמחאות של החברה והפקידן בחשבונות בנק שלו. הסכום שהוכח עמד על סך כולל של 60,152 ₪ בהמחאות, ועוד 28,500 ₪ במזומן. משכך, על יהודה מוטל הנטל לשכנע כי אין מדובר במעילה בכספים, אלא בכספים שניתן לו אישור לנטלם, כפי שטען. יהודה לא עמד בנטל השכנוע בעניין זה, ונקבע כי מעל בכספים הללו. נוסף על סכום זה, הוכח כי יהודה החזיק בכספת בבנק סכום של 90,000 ₪, מבלי שהסביר את מקורו באופן מספק, ובית המשפט שוכנע כי מקורו בכספי מעילה גם כן. את הסכום הכולל קיזז בית המשפט בסכום שכבר קוזז על-ידי בית הדין לעבודה בסך 16,000 ₪; סך הכל, חויב יהודה לשלם למבקשות 162,652 ₪.

הערעור ובקשת הסעד הזמני

7.המבקשות, שתביעתן התקבלה אך במקצת שבמקצת, הגישו ערעור על פסק הדין המכוון נגד הקביעות השיפוטיות בעניינו של יהודה, ובעניינה של נתבעת נוספת. במקביל להגשת הערעור הוגשה הבקשה שלפני, להטיל עיקול על נכסיו של יהודה בסך של 7,521,579 ₪. במסגרת הבקשה התבקש להטיל את העיקול במעמד צד אחד, אולם לא נעתרתי לכך וביקשתי את תשובתו של יהודה לבקשה.

8.לפי הנטען בבקשה, סיכויי הערעור גבוהים לנוכח קיומן של ראיות נוספות ורבות שלא עמדו לפני בית המשפט המחוזי, ואשר מבוקש להגישם במסגרת הערעור. מדובר בראיות שנאספו על-ידי המשטרה ועל יסודן הוגש כתב אישום נגד יהודה, לאחר השלמת הליך ההוכחות בתיק זה. בגין כתב האישום האמור, הורשע יהודה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של גניבה בידי עובד ורישום כוזב במסמכי תאגיד (ת"פ 35808-01-14). במסגרת ההסדר נגזר על יהודה לשלם פיצוי כספי בסך 200,000 ₪ למבקשות, וכן שישה חודשי עבודות שירות, תקופת מאסר על תנאי וקנס בסך 7,500 ₪. בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר הטיעון, הואשם יהודה בפדיון המחאות לכיסו בסך שאינו פחות מ-150,000 ₪, וכן בנטילת סכום של כ-50,000 ₪ במזומן. עם זאת, נטען כי מכיוון שמדובר בהסדר טיעון ברי כי הוא אינו משקף את היקף הגזל של יהודה. המבקשות הגישו אפוא בקשה להוספת ראיות בערעור, הכוללת בעיקרה את כל החומרים שנעשה בהם שימוש בהליך הפלילי, מהם שמצויים בידי המבקשות ומהם שמבוקש להורות לפרקליטות המדינה ולמשטרת ישראל להעבירם לידיהן.

9.בנוסף לראיות החדשות, נשען הערעור על קיומן של ראיות שעמדו לפני בית המשפט המחוזי אך הלה התעלם מהן, לפי הנטען, או לא נתן להן משקל ראוי; בנוסף, צוין כי הן עדותו של דני, הן עדותו של יהודה, לא נשמעו לפני המותב שנתן את פסק הדין, אלא לפני קודמו, השופט א' שהם. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט בהתייחסו לרמת ההוכחה הנדרשת מן המבקשות במסגרת תביעתן.

10.באשר לצורך בהטלת עיקולים, נטען כי לנוכח התנהלותו של יהודה לאורך שנות עבודתו אצל המבקשות, יש חשש כבד להברחת נכסים עם היוודע דבר העיקול. אין חולק כי בפסק הדין נקבע כי יהודה לקח לכיסו מכספי החברה, והסתיר את עקבותיהם של הכספים, והדבר מלמד כשלעצמו על הצורך בהטלת עיקול.

11.בנוגע להיקף העיקול המבוקש, נטען כי מן הסכום שנתבע בבית המשפט המחוזי יש להפחית את הסכום שנפסק לטובת המבקשות, את סכום הפיצוי שנקבע להן במסגרת ההליך הפלילי, וכן סך משוער 'עגול' של מיליון ₪, שככל הנראה נגזל על-ידי הנתבעים האחרים; סך הכל, כאמור, התבקש להטיל עיקול על נכסיו של יהודה בסך של 7,521,579 ₪.

12.בבקשה צוין עוד, כי במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי הוטלו עיקולים זמניים על נכסיו של יהודה עד לתקרת סכום של 3,754,670 ₪, והם כללו נכסי נדל"ן, כספות, חשבונות בנקים וכלי רכב. לאחר שניתן פסק הדין ביקש יהודה את ביטול העיקולים על נכסיו, ובהחלטה מיום 4.4.2016 ביטל בית המשפט המחוזי את כל העיקולים, למעט סכום של 200,000 ₪ בבנק לאומי, שנועד להבטיח את הסכום לפי פסק הדין.

תשובתו של יהודה לבקשה

13.לטענת יהודה יש לדחות את הבקשה, שכן המבקשות אינן עומדות בתנאים הנדרשים להטלת עיקול זמני לתקופת הערעור. סיכויי הערעור נמוכים ביותר, לנוכח פסק הדין המפורט של בית המשפט המחוזי, שעיקרו בקביעות עובדתיות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן. בקשת המבקשות להוספת ראיות חדשות בהליך הערעור דינה לדחיה, שכן הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור נעשית במצבים חריגים ויוצאי דופן בלבד. בענייננו, ידעו המבקשות על הראיות הנטענות עוד בעיצומו של המשפט, ואף ניסו להגישן לבית המשפט המחוזי; ניסיונן להגיש ראיות אלו לבית המשפט לא צלח, וכעת הן מבקשות להגיש ראיות אלו לערכאת הערעור.

14.גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות. בכל הנוגע להטלת סעד זמני לתקופת הערעור, נקבע כי על המבקש להראות טעמים מיוחדים לנוכח העובדה שטענותיו כבר נדחו בערכאה הראשונה. החשש שהציגו המבקשות מפני הברחת נכסים אינו נכלל בגדר זה. הטענות להברחת נכסים הן סתמיות ולא בוססו בראיות ובאסמכתאות כלשהן. מנגד, הטלת העיקול בסכום המבוקש תהווה פגיעה חריפה בקניינו של יהודה, אשר ההליכים בעניינו מתנהלים מזה שבע שנים.

15.עוד טוען יהודה כי התנהלות המבקשות נגועה בחוסר ניקיון כפיים. נטען, כי בערכאה הדיונית חתמו המבקשות על הסכמה דיונית בדבר ביטול העיקולים שהוטלו על יהודה; ההחלטה על ביטול העיקולים ניתנה, אפוא, בהסכמת הצדדים. נתון זה לא צוין בבקשה, ויש בו כשלעצמו כדי להביא לדחייתה.

הכרעה

16.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

17.ראשית, אכן מעיון בכתבי הטענות של הצדדים עולה כי המבקשות נתנו את הסכמתן, לכל הפחות הסכמה מכללא, להסרת העיקולים בכפוף לתשלום סכום הכסף שנפסק בפסק הדין. היה מן הראוי לציין עובדה זו במסגרת הבקשה שלפני; ברם, אין בכך כדי לחסום את דרכן של המבקשות להגשת בקשתן. משהוגש ערעור נתונה הסמכות להורות על סעד זמני לערכאת הערעור (תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ); ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה , פסקה 14 (17.6.2015) (להלן: עניין מסארוה )). אמנם, נפסק כי אם בחר בעל דין לפנות בטרם הגשת ערעור לערכאה הדיונית בבקשה לעיכוב ביצוע או לסעד זמני, וזו דחתה את בקשתו, הוא יכול להשיג על כך במסגרת בקשת רשות ערעור, ואיננו יכול להגיש עוד בקשה מחודשת (עניין מסארוה , פסקה 20). אולם, אין לראות בהסכמתו של בעל דין להסרת עיקולים שניתנו, במסגרת הסכמה דיונית בנוגע לאופן ביצוע פסק הדין, משום ויתור על הבקשה להטלת עיקולים חדשים לתקופת הערעור. כידוע, בבקשות מסוג זה מוטב שתדון ערכאת הערעור, משום "שהתמונה בכללותה פרושה לפניה, וגורל המשפט מסור לשיקול דעתה"

(עניין

מסראוה , פסקה 7; וראו ע"א 1103/04 רוזנצוויג נ' מפרק גדרם שמנים בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים) , פ"ד נט(3) 125, 130 (2004)). השיקולים הנוגעים למתן סעד זמני לתקופת הערעור שונים מאלו הנוגעים למתן סעד זמני לתקופת ההליך בערכאה הראשונה. לפיכך, אמנם כעיקרון יכלו המבקשות להתנגד להסרת העיקול במסגרת ההליך שבבית המשפט המחוזי, בשל כוונתן להגיש ערעור; אך יש היגיון מסוים גם בבחירתן שלא להתנגד להסרת עיקולים אלו, שנקבעו בקשר להליך הדיוני ולהבטחת פסק הדין שניתן בו, להמתין להגשת הערעור, ולבקש במסגרתו בקשה חדשה להטלת העיקולים. יחד עם זאת, לעובדה זו יש משקל מסוים, משום שיש בה כדי ללמד שהחשש מפני הברחת נכסים לא מנע מן המבקשות להסכים להסרת העיקולים.

18.מכל מקום, דין הבקשה להידחות לגופה. כידוע, סעדים זמניים ניתנים בשים לב למאזן הנוחות שבין הצדדים ולסיכויי ההליך. בין שני שיקולים אלו מתקיימים יחסים של 'מקבילית כוחות', לפיה ככל שהוכח שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק יותר לטובת המבקש, יקטן הצורך בהוכחת סיכויי ההליך, וכן להפך. בנוסף לשני שיקולים אלו, שוקל בית המשפט גם שיקולים שביושר (תקנה 362 לתקנות; רע"א 131/16 אשבורן נ' אייזנברג , פסקה 20 וההפניות שם (4.2.2016)). הלכה פסוקה היא, כי הנטל המונח על כתפו של מבקש סעדים זמניים לתקופת הערעור בהקשר זה, הוא נטל מוגבר. זאת, משום שכבר ניתנה בעניין הכרעה שיפוטית, וחזקה – כל עוד לא יוכח אחרת – כי הכרעה זו נכונה (ע"א 64/16 נג'אר נ' עזבון בכרייה , פסקה 15 וההפניות שם (11.2.2016) (להלן: עניין נג'אר )). בענייננו, לא עמדו המבקשים בנטל זה, הן במישור סיכויי הערעור, הן במישור מאזן הנוחות.

19.באשר לסיכויי הערעור, הרי שחלק הארי שלו עוסק בקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי. פסק הדין התייחס בפרוטרוט לראיות הצדדים, והגיע לכלל מסקנה שראיותיהן של המבקשות מעלות קשיים ניכרים, וכי לא הוכח שיהודה נטל לכיסו סכומים מעבר לאלו שנפסקו לחובתו. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות אלו (חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 474 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערעור האזרחי )). המבקשות משליכות יהבן על בקשתן לצרף ראיות נוספות לערעור, אך צירוף שכזה יֵעשה במצבים נדירים בלבד ( הערעור האזרחי , עמוד 387). כפי שצוין בהחלטת רשמת בית משפט זה, הבקשה דנן מעלה קשיים, משום שמרבית הראיות כלל אינן מצויות בידי המבקשות (ע"א 2912/16 אלשייך הנדסה בע"מ נ' קורין

(21.4.2016)), מה גם שיש יסוד לטענה כי למצער חלקן של הראיות היו בידיעת המבקשות עוד כשהתנהל ההליך ואף הובאו לפני בית המשפט המחוזי, אשר סרב לקבלן מבלי שהוגשה בקשה בעניין (ראו בקשה מס' 74 בתיק). אף שיתכן שחלק מטענות המבקשות מוסב על המסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי מן הראיות, או על קביעתו לעניין הרף הראייתי הנדרש, הרי שעדיין בחינה לכאורית של הדברים מראה כי סיכויי ההליך אינם מן המשופרים. בהקשר זה, די בעיון ביחס שבין הסכום שנפסק לטובת המבקשות בפסק הדין ובין הסכום שאותו מבוקש לעקל בכדי לקבוע שאין הצדקה להטלת העיקול בהיקף המבוקש.

20.גם בחינת מאזן הנוחות מלמד על כך שיש לדחות את הבקשה. בהקשר הפרטני של הטלת עיקול זמני, על בית המשפט להשתכנע כי "קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין" (תקנה 374(ב) לתקנות). כאמור, כאשר עסקינן בהטלת עיקול לתקופת הערעור, הרי שנטל זה הוא מוגבר (עניין נג'אר , פסקה 15; ע"א 1356/09 בנק מזרחי-טפחות בע"מ נ' צוף יער בניין והשקעות בע"מ , פסקה 5 (25.3.2009)). יסוד ההכבדה על קיום פסק הדין נבחן על סמך מכלול של היבטים שונים, "על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו" (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Inc , פסקה 6 (28.11.2007)). בענייננו, נטען באופן כללי בלבד כי יהודה עלול להבריח את נכסיו, תוך הסתמכות על התנהלותו ועל פעולות המרמה שלו. נטען כי דרכו של יהודה בהברחת נכסים להסוואת הגזל, וברישום נכסים על שמם של צדדים שלישיים. ברם, רובן של טענות המבקשות בנוגע להתנהלותו של יהודה בהקשר זה לא הוכחו כדבעי בערכאה הדיונית. למעט סכום של 90,000 ₪ שנמצא בכספת, לא שוכנע בית המשפט כי מקורות שאר נכסיו או נכסי צדדים שלישיים הוא בכספי גזל. המבקשות מערערות כעת על קביעה זו, אולם אינן יכולות להיבנות על טענות אלו שעה שהן מבקשות סעד זמני לתקופת הערעור, שכן בכך יש משום 'מעגל שוטה'. אכן, יהודה אינו 'טלית שכולה תכלת'; סכומי כסף נפסקו לחובתו, הוא הורשע בהליך הפלילי, ואף התנהלותו במהלך המשפט זכתה לביקורת לא מעטה במסגרת פסק הדין. אולם סבורני כי אין די בכך על מנת לבסס חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין. בשל סיכויי ההליך ובשל העובדה שעסקינן בסעד לתקופת הערעור, על המבקשות מוטלת החובה להוכיח את חשש ההכבדה כדבעי; אולם כך לא נעשה.

21.סוף דבר, הבקשה נדחית; המבקשות ישאו בהוצאות המשיב 1 בסך 5,000 ₪.