ע"א 6955/14 שמואל סבח נ. מרים (מריה ) קרבון

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ואגו ) בה"פ 13056-02-13 שניתן ביום 29.7.2014.

2.

זהו, בתמצית, הרקע למחלוקת בין הצדדים: המבקשים מחזיקים במחסן אשר רכשו בשנת 1997 בבניין שבו הם מתגוררים בעיר אשדוד. במסגרת הליכי מימוש משכון שחל על הבניין, רכשה המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) את שטחי האחסון ויחידות השירות בקומה שבו נמצא המחסן מידי כונסי נכסים שמונו בהליך. המכר אושר על-ידי בית משפט של פירוק בשנת 2011 כשהוא נקי מכל חוב, שעבוד או זכות של צד ג'. המבקשים והמשיבה חלוקים ביניהם בשאלה למי שייך המחסן הנמצא בקומה שאותה כאמור רכשה המשיבה.

3.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה נגד המבקשים במסגרתה ביקשה כי בית המשפט יצהיר שהמשיבה היא הבעלים של המחסן. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבה. בפסק הדין נקבע, כי אמנם הוכח שהמבקשים רכשו את הזכויות במחסן לפי שני הסכמים שנחתמו ביום 25.5.1997 (שהם תוספות להסכם רכישת דירה אחרת שבבעלות המבקשים), אך כי הסכמים אלה לא קוימו כראוי ואף לא נרשמה הערת אזהרה מכוחם. נקבע כי בשל כך קיומם של הסכמים אלה לא היה ידוע לא לכונס הנכסים שהיה אמון על הליך מימוש המשכון, ולא לבית המשפט אשר אישר את המכר למשיבה. כן נקבע, כי עורכי הדין מטעם כונס הנכסים וכונס נוסף משותף מטעם נושה אחר, שבדקו את מצבת הזכויות בבניין לרבות במחסן עובר למכירת המחסן למשיבה, פעלו ביסודיות וכי גם אם יכלו לפעול ביסודיות רבה יותר - שכן עיון במסמכים אצל החברות היזמיות היה מגלה כי בין המבקשים לבין החברות נחתמו ההסכמים האמורים - אין הדבר משנה במישור היחסים שבין המבקשים למשיבה. הודגש כי המבקשים בחרו לערוך את העסקה "מתחת לשולחן", בין היתר באמצעות תשלום ישירות לחברות, ללא דיווח על העסקה לרשויות המס וללא קבלת מכתב החרגה מהשעבוד שהיה מוטל על הבניין. לפיכך, נפסק כי זכותם האובליגטורית של המבקשים לא גוברת בנסיבות הענין על זכותה הקניינית של המשיבה. על פסק דין זה, וכן על החלטה מיום 4.6.2013 שניתנה במסגרת ההליך ושעניינה בתחימת הדיון בין הצדדים, הוגש ערעור לבית משפט זה.

4.

להשלמת התמונה יצוין, כי בעקבות פסק הדין האמור הגישה המשיבה תביעה לפינוי המחסן. במסגרת התביעה הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה פינוי המחסן יתבצע עד ליום 8.7.2015, וכי המבקשים יהיו רשאים לפנות לבית משפט זה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שקיבל את המרצת הפתיחה. מכאן הבקשה שלפני.

5.

בבקשתם טוענים המבקשים, כי יש לעכב את ביצוע פינוי המחסן עד להכרעה בערעור. המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור שהוגש הם טובים. בענין זה נטען, בין היתר, כי החלטתו של בית המשפט מיום 4.6.2013 הצרה את גדר המחלוקת שבין הצדדים יתר על המידה וכי לא נשמעו ראיות שונות שיכלו לשפוך אור על טענת המבקשים לפיה המחסן איננו חלק מהרכוש שנמכר למשיבה. עוד נטען, כי על כונסי הנכסים ועל המשיבה היה לדעת שהמחסן נמכר למבקשים ולכן לא יכול היה להימכר למשיבה, וכי בהסכם המכר שבין כונסי הנכסים למשיבה ננקטה לשון מעורפלת בכוונה בין היתר בשל כך. כמו כן, נטען כי המבקשים פעלו בתום לב ברכישת המחסן וכי קביעת בית המשפט המחוזי שהדברים נעשו "מתחת לשולחן" איננה נכונה. אשר למאזן הנוחות, נטען כי זה נוטה לטובת המבקשים. עיקר בטענה זו של המבקשים הוא כי המחסן משמש אותם להלין את ילדיהם, אשר שוהים דרך קבע במוסד רפואי לבריאות הנפש, מפעם לפעם במסגרת חופשותיהם. הודגש כי המבקשים מטפלים בנכדיהם, ילדיה של בתם, וכי הצורך במקום שיאפשר להם להלין את בתם בסמוך אליהם אך לא בביתם במהלך חופשותיה, הוא חיוני עד מאוד. מנגד, נטען כי לא ייגרם למשיבה כל נזק בלתי הפיך מאי פינוי המבקשים מהמחסן שכן עניינה במחסן הוא עסקי ונזקה הצפוי, ככל שקיים, הוא כלכלי גרידא.

6.

המשיבה מתנגדת לעיכוב הביצוע המבוקש. לטענתה, סיכויי הערעור הם קלושים. בעיקר הודגש כי הערעור נסב בעיקרו על ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית משפט קמא. בנוסף, נטען כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בשיהוי ניכר, שכן פסק הדין מושא הערעור ניתן לפני יותר מעשרה חודשים. אשר למאזן הנוחות, נטען כי פינוי המבקשים מהמחסן לא ייסב להם נזק בלתי הפיך, וכי אם יתקבל ערעורם ניתן יהיה לפצות אותם בכסף. מנגד, נטען כי אי פינוי המבקשים ייפגע בפיתוח הכלכלי של כל הקומה שבה נמצא המחסן, וכי מדובר בנזק כלכלי רב.

7.

המשיבה 2 לא הגישה תשובתה, אך בא-כוח המבקשים מסר כי היא לא מתנגדת לערעור ולבקשה. המשיב 4, כונס הנכסים, מסר כי אין לו עמדה בערעור היות שמדובר בסכסוך בין המבקשים למשיבה, אך לדעתו אין מקום לקבל את הבקשה.

דיון והכרעה

8.

לאחר העיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.

כידוע, בעל דין המבקש לעכב את ביצועו של פסק הדין שעליו הוא מערער, נדרש לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד, כי קיימים סיכויים שערעורו יתקבל; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. קרי, כי הנזק הצפוי לו מאי היעתרות לבקשה עולה על הנזק הצפוי לבעל הדין שכנגד כתוצאה מהיעתרות לבקשה (ראו, למשל, ע"א 1755/12 בר שפירא נ' עו"ד בודה (נאמן) (29.3.2012)) . בהקשר אחרון זה יצוין, כי בפסיקה קיימת הבחנה בין פינוי ממקרקעין המשמשים למגורים, שאז הנטייה היא ככלל לטובת מבקש עיכוב הפינוי בשל הנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם לו, לבין פינוי ממקרקעין אחרים, שאז הנטייה היא הפוכה. עם זאת, גם מקרקעין שאינם משמשים למגורים יכולים להיות בעלי ערך מיוחד או בעלי איכויות ייחודיות ועל כן, בנסיבות מסוימות יהיה מוצדק לעכב את ביצוע פינויים ( שם , פסקה 8) .

10.

בענייננו, איני סבור שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. המחסן מושא המחלוקת איננו נכס המשמש את המבקשים למגוריהם שלהם, ועל כן אין הצדקה עקרונית לעכב את עיכוב ביצוע הפינוי בהתאם לכלל הנוהג בפסיקה. אמנם המבקשים טוענים כי המחסן משמש מפעם לפעם למגורי ילדיהם, כשאלה נמצאים בחופשות כאמור לעיל, אך נדמה כי אין מקום לייחס משקל רב לטענה זו מששאלת השימוש במחסן נשארה סתומה בבית המשפט המחוזי. בהקשר זה יודגש, כי בית המשפט המחוזי קבע במפורש בפסק דינו כי המבקשים "הקפידו לערפל את הנעשה במחסן" (עמ' 2 לפסק הדין). בנסיבות אלה, דומה שהמבקשים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם בגדרי הבקשה לעיכוב ביצוע, ולהראות שהנכס איננו נכס בעל ערך כלכלי בלבד עבורם, אשר עיכוב פינויו מוצדק בנסיבות הענין.

11.

אשר לסיכויי הערעור, אעיר בתמצית, כי אלה אינם נחזים להיות גבוהים, בין היתר משום שחלק ניכר מטענותיהם של המבקשים בערעור מופנה כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי, אשר באלה, כידוע, לא נוטה ערכאת הערעור להתערב כדבר שבשגרה.

12.

נוכח האמור, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 1,500 ₪.