ע"א 4593/15 כיוף טלאל נ. מרים בן נתן

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ת' נאות-פרי ) מיום 17.5.015 בת"א 52925-10-13.

2.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב זכויות בחלקת מקרקעין (להלן: המקרקעין )

שהייתה בבעלותו של המנוח אלקנה קוניבסקי (להלן: המנוח ). ביום 20.3.2009 גילתה לראשונה המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) כי המקרקעין רשומים על שמו של המבקש 1 מיום 31.7.2000, וכי ביום 31.8.2000 נרשמה הערת אזהרה לטובת המבקש 2. בעקבות הגילוי, החלה מסכת התכתבויות בין המשיבה ובא-כוחה לבין לשכת רישום המקרקעין (להלן: לשכת הרישום ), ממנה עלה כי במהלך שנת 2009 התעורר בלשכת הרישום חשד לזיוף. יש לציין כי לשכת הרישום הבהירה למשיבה כי את טענותיה עליה לברר בפני בית המשפט, וכי ביום 12.12.2011 נרשמה ביוזמת רשמת המקרקעין הערת אזהרה על המקרקעין, לפיה מתנהל בירור בנוגע לזכויות הרשומות. ביום 30.1.2013 נרשמה הערת אזהרה נוספת על חלק מהמקרקעין לטובת המשיב 2 וזאת חרף הערת האזהרה מיום 12.12.2011. לאחר ניסיון נוסף לפעול מול מרשם המקרקעין, הגישה המשיבה תובענה לבית המשפט המחוזי כנגד המבקשים והמשיב 2 במסגרתו עתרה לצו אשר יורה למחוק את כל הרישומים המתייחסים למקרקעין החל מיום 31.7.2000 כך שהבעלות במקרקעין תהיה רשומה לזכותו של המנוח, אשר המשיבה היא היורשת היחידה שלו.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של המשיבה בפסק דינו מיום 15.5.2015. בשלב ראשון בחן בית המשפט את העסקה הנטענת בין המנוח לבין המבקש 1, שהתבצעה לטענתו באמצעות עורך דין שהחזיק בייפוי כוח מטעם המנוח, וקבע כי המשיבה הרימה את הנטל הראשוני לכך שהמכר זויף, בעוד שהסברי המבקש

1 באשר לאופן רכישת הזכויות במקרקעין לא הוכחו, כך שהוא לא הרים את הנטל ה"משני" שהועבר אליו. כמו כן, דחה בית המשפט את טענות המבקש 1 בנוגע לתחולתם של סעיף 9 או 10 לחוק המקרקעין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק המקרקעין ) בקובעו כי לא הוכחו התנאים לתחולת הסעיפים.

בשלב שני קבע בית המשפט כי עסקת המכר הנטענת בין המבקש 1 לבין במבקש 2 לא הוכחה, כך שאין הצדקה לרישום הערת אזהרה. וממילא מאחר שנקבע בשלב הראשון כי המבקש 1 אינו הבעלים, הערת האזהרה שנרשמה על ידו אינה תקפה. לבסוף בחן בית המשפט את העסקה הנטענת בין המבקש 2 לבין המשיב 2, וקבע כי מהלך העניינים מעלה ספק לגבי אמיתות העסקה, וכי המשיב 2 לא רכש זכות במקרקעין שכן נדחתה טענתו לתחולתה של תקנת השוק במקרקעין.

נוסף על אלו, דחה בית המשפט את טענות המבקשים באשר לשיהוי והתיישנות, מאחר שחרף התקופה הארוכה שעברה עד להעלאת הטענות על ידי המשיבה, לא נגרם למבקשים נזק של הסתמכות ולא הסתיימה תקופת מרוץ ההתיישנות.

4.

ביום 15.6.2015 החליט בית המשפט קמא על עיכוב ביצוע פסק דינו למשך 45 ימים בכדי לאפשר למבקשים להגיש ערעור על פסק הדין יחד עם הבקשה לעיכוב ביצוע שבפני.

5.

עיקר הבקשה ממוקד בטענה כי סיכויי הערעור טובים מאחר שנפלו בפסק דינו של בית המשפט טעויות אשר גרמו לעיוות דין. נטען כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה עת שלא הציגה ראיות שיסתרו את החזקה כי הרישום הקיים במרשם המקרקעין הוא שגוי, וכי שגה בית המשפט בקובעו כי על המבקש 1 להרים נטל "משני". כן נטען כי בית המשפט שגה בקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות. כמו כן, חזרו המבקשים על טענותיהם שהוצגו בפני בית המשפט קמא ועניינן תחולת סעיפים 9 ו-10 לחוק המקרקעין, התיישנות, ושיהוי. לבסוף נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים שכן בהיעדר עיכוב עלולה להיגרם למבקשים פגיעה בזכותם הקניינית בנכס, שכן המשיבה עלולה לפעול להעברת המקרקעין לצד שלישי טרם ההכרעה בערעור. כן נטען כי אין בעיכוב המימוש משום פגיעה של ממש במשיבה מאחר שבמשך 40 שנים היא לא עשתה דבר ביחס למקרקעין.

6.

המשיבה מתנגדת לעיכוב הביצוע המבוקש. לטענתה סיכויי הערעור קלושים, מאחר שהמבקשים חוזרים על טענות שנדחו זה מכבר על ידי בית המשפט קמא. כן נטען כי מאחר שסיכויי הערעור קלושים המשקל שיש לתת לשיקול הנוסף בדבר מאזן הנוחות הוא קטן יחסית. עם זאת נטען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור כלפי המשיבה שכן היא ממתינה שנים רבות שהצדק יעשה. כמו כן, נטען כי כל עיכוב נוסף עלול להביא לעוגמת נפש, לנזק ממוני נוסף, או לנזק בלתי הפיך במקרה בו יחליטו המבקשים לבצע עסקה במקרקעין. לבסוף נטען כי אילו תאלץ המשיבה להשיב את המקרקעין למבקשים לא ייגרם להם נזק בלתי הפיך שכן היא תוכל לבצע את ההשבה בעין או בכסף בהתאם לשווי שוק.

יצוין כי המשיב 2 לא הגיש תגובתו לבקשה חרף החלטותיי מיום 2.7.2015 ומיום 15.7.2015, המורות לו לעשות כן.

7.

לאחר העיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.

נקודת מוצא היא כי הזוכה בפסק דינו זכאי ליהנות מפרי זכייתו והגשת ערעור איננה סיבה מספקת לעיכוב ביצוע פסק דין ( תקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 ). לפיכך, על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי ערעורו טובים, והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שהנזק הצפוי לו מאי היעתרות לבקשה אינו בר תיקון או יקים קושי ממשי להשבת המצב לקדמותו ככל שהערעור יתקבל (ראו: ע"א 3798/15 חיסן נ' בראנסה (10.6.2015) ; ע"א 1755/12 בר שפירא נ' עו"ד בודה (נאמן) (29.3.2012)) .

כאשר עסקינן בפסק דין בנוגע למקרקעין קיימת הבחנה בפסיקה בין מקרקעין המשמשים למגורים - שאז הנטייה היא ככלל לטובת מבקש עיכוב הביצוע, וזאת בשל ההשלכות הקשות והנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם כתוצאה מפינוי אדם מבית מגוריו - לבין מקרקעין המשמשים כנכס עסקי, שאז ישנה נטייה הפוכה ( ראו למשל: ע"א 46/12 אסייג נ' אדרת (5.3.2012) .

9.

במקרה דנן, מבלי לקבוע מסמרות, קשה לקבל את טענת המבקשים בדבר

"סיכויי הערעור הטובים" נוכח העובדה שהערעור, בעיקרו, נוגע לממצאי עובדה ומהימנות של בית משפט קמא, בהן ערכאת הערעור לא נוטה להתערב כדבר שבשגרה. מכל מקום, השיקול העיקרי בשלב זה הוא מאזן הנוחות, וזה אינו נוטה בענייננו לטובת המבקשים. אין מדובר בדירת מגורים אלא בנכס עסקי, ולראיה העסקאות הנטענות שערכו במקרקעין כמפורט לעיל. על כן, בהתאם לאמות המידה המנחות בפסיקת בית משפט זה, אין הצדקה לעיכוב ביצוע.

10.

נוכח האמור, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 3000 ₪.