ע"א 8560/17 אדרי אל ישראל קרקעות בעמ נ. אפיקי נדל"ן בצפון בעמ

לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו החלקי ופסק דינו המשלים (להלן: פסק הדין ) של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' מאור ), מיום 23.7.2017 ומיום 11.9.2017, בת"א 1576-07, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי הצדדים יפעלו למימוש ההסכמים שנחתמו ביניהם וכי המבקשות ישלמו למשיבות סך של 2.5 מיליון ש"ח.

הרקע לבקשה וההליכים בבית המשפט המחוזי

1.

ביום 18.1.2005 חתמו הצדדים על שני הסכמים לפיהם רכשו המשיבות ממבקשת 1 (להלן: המבקשת ) את זכויותיה בשני נכסי מקרקעין, האחד בנהריה תמורת סך של 5,775,971 ש"ח והשני בקרית חיים תמורת סך של 4,003,922 ש"ח (שני ההסכמים ביחד יקראו להלן : ההסכמים ). המבקשת העבירה את זכויותיה בנכסים למבקשת 2, שצורפה על כן כנתבעת נוספת לכתב התביעה. אין מחלוקת על כך שבעבור נכס קרית חיים שילמו המשיבות למבקשת מקדמה בסך של 500,000 ש"ח. הצדדים היו חלוקים במספר שאלות, ביניהן מדוע לא הסתיימה העסקה, מי הפר את ההסכמים ומי זכאי לקבלת דמי השכירות המשתלמים בגין הנכסים, ושולמו בפועל לידי המבקשות.

2.

לגרסת המשיבות, המבקשות לא המציאו את המסמכים הדרושים על פי ההסכמים לשם רישום הנכסים על שמן, וזאת על אף שקיבלו את התמורה הכספית המגיעה להן. לעומתן גורסות המבקשות כי כל המסמכים הומצאו, אך המשיבות נמנעו מתשלום מלוא התמורה הנדרשת. על כן, ביום 3.10.2006 הודיעו המבקשות על ביטול ההסכמים תוך קיזוז הנזקים הכספיים שנגרמו להן עקב הפרת ההסכמים, מתוך הכספים ששילמו המשיבות על חשבון התמורה.

3.

ביום 11.4.2007 פנו המשיבות בתביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי הודעת הביטול ניתנה שלא כדין, כי ההסכמים עומדים בתוקפם וכי יש להורות על אכיפתם. לאחר הליך גישור ארוך שהתנהל בין הצדדים שלא צלח, ביום 1.10.2014 הגישו המשיבות כתב תביעה (מתוקן בשנית) לבית המשפט המחוזי, בו נטען כי אף על פי שנכון למועד הגשת התביעה, טרם הומצאו על ידי המבקשות מלוא המסמכים המהווים תנאי לתשלום, שילמו המשיבות למבקשות סך של כ-2 מיליון ש"ח (בנוסף למקדמה בסך של 500,000 ש"ח כאמור) תמורת שני הנכסים ושיפוץ אחד מהם. נטען כי המקדמות ששולמו מהוות מלוא התמורה עבור הנכסים, וכי כל שנותר לשם השלמת העסקה הוא העברת ההלוואות הרובצות על הנכסים והרשומות על שם המבקשות, על שם המשיבות. עוד נטען בכתב התביעה כי לאחר שרכשו המשיבות את הנכסים, שלשלו המבקשות לכיסן כספים בשווי מוערך של 5 מיליון ש"ח שהתקבלו כדמי שכירות עבור הנכסים מושא ההליך, אשר שייכים למעשה למשיבות.

4.

לאחר שקיימו משא ומתן ארוך על מנת לסיים את ההליך בהסדר פשרה, ביקשו הצדדים מבית המשפט ליתן תוקף של פסק דין חלקי להסכמות ביניהם. הוסכם כי על המבקשות לפעול כמיטב יכולתן בשקידה הראויה ובתום לב, לשם מילוי כל התחייבויותיהן על פי ההסכמים, ובכלל זה המצאת כל המסמכים הדרושים על פיהם, על מנת שניתן יהיה לרשום את הנכסים על שם המשיבות. ביחס לסוגיה הכספית הסכימו הצדדים כי יינתן פסק דין משלים בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: סעיף 79א ) וזאת מבלי שיהא על בית המשפט לנמק את פסק דינו. ביום 23.7.2017 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין חלקי להסכמות שבין הצדדים וקבע כי פסק הדין המשלים יישלח לצדדים בהמשך.

5.

ביום 11.9.2017 ניתן פסק דין משלים ביחס לשאלה הכספית. על סמך החומר שהונח לפניו קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקשות לשלם למשיבות סך של 2.5 מיליון ש"ח, לסילוק סופי ומוחלט של התביעה מושא תיק זה. הובהר כי הסכום שנפסק משקף את עמדת בית המשפט ביחס לטענות הצדדים. בהסכמת הצדדים ניתן פסק הדין ללא נימוקים וללא קביעות שבעובדה או שבמהימנות.

6.

ביום 14.9.2017 הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין "עד להכרעת בית המשפט העליון הנכבד בערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע (עד להכרעה בערעור) שמתעתדות להגיש המבקשות בפניו". בקשתן זו נדחתה ביום 26.10.2017. הובהר כי פסק הדין החלקי ניתן בהסכמה, ובפרט הקביעה לפיה על המבקשות להעביר למשיבות את הזכויות בנכסים ואת המסמכים הדרושים לכך. נקבע כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות, שכן גם אם תושלם העברת הזכויות על שם המשיבות, ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. ביחס לדמי השכירות בגין הנכסים והסעד הכספי שנפסק, הובהר כי הטענה לפיה ביצוע פסק הדין עלול למוטט את המבקשות, לא מהווה כשלעצמה עילה לעיכוב ביצוע פסק הדין. המבקשות לא טענו שלא יהיה בידי המשיבות להשיב את הכספים, אלא טענותיהן תומכות בכך שלמשיבות איתנות כלכלית. על כן הוחלט שאין לסטות מהכלל לעניין עיכוב ביצוע חיוב כספי, כאשר אי מימוש פסק הדין פוגע במימוש זכותן הקניינית של המשיבות.

7.

ביום 2.11.2017 הגישו המבקשות לבית משפט זה ערעור על פסק הדין בצירוף בקשה לעיכוב ביצוע, המונחת לפנַי.

טענות המבקשות

8.

לטענת המבקשות, תוצאת פסק הדין בלתי סבירה ומהווה פגיעה אנושה בזכות הקניין של המבקשות, בכללי הצדק הטבעי ובנורמות המסחר המקובלות. פסק הדין קובע למעשה שהמשיבות יקבלו ללא תשלום את שני הנכסים מושא התובענה, ששווים מוערך כיום בכ-22 מיליון ש"ח, ובנוסף לכך יקבלו מהמבקשות 2.5 מיליון ש"ח. נטען כי אפילו המשיבות לא העלו על דעתן כי יש להן זכות לקבלת כספים מהמבקשות, וכראייה לכך העובדה שבכתב התביעה המקורי לא נכלל שום סעד כספי. נטען כי רק בכתב התביעה המתוקן בשנית שהגישו המשיבות, שהוגש כמעט 7 שנים לאחר הגשת כתב התביעה הראשון, נכלל הסעד הכספי. בנוסף, בפסק הדין המשלים נקבע כי על המבקשות לשלם למשיבות סך של 2.5 מיליון ש"ח בתוך 30 יום, וזאת בניגוד להוראות סעיף 3 לפסק הדין החלקי, שם נקבע כי התשלום שייקבע יבוצע בתוך 180 יום. עוד נטען כי על המבקשות הופעל לחץ בלתי מידתי על ידי בית המשפט המחוזי לצורך הסכמתן למתווה.

9.

עוד לטענות המבקשות, הטעם להסכמתן להסכם הפשרה היה הצורך בכסף מזומן ומידי, על מנת לסלק באמצעותו חוב לבעלי האג"ח שלהן שמועד פירעונו קרב ובא. המבקשות הסכימו לאפשר לבית המשפט לפסוק לפי סעיף 79א לאור דברי בית המשפט בדיונים שקדמו למתן פסק הדין החלקי ובפרט הצעת הפשרה שהציע בית המשפט, לפיה ישולמו להן כספים ולאור רוח הדברים ממנה הבינו כי בתמורה למסירת הנכסים ישלמו המשיבות את יתרת התמורה שעליהן לשלם להן לפי ההסכמים. יתר על כן, נוכח העובדה שבפסק הדין המשלים נקבע מפורשות כי הסך שבו חויבו המבקשות הינו לסילוק סופי ומוחלט של טענות ותביעות הצדדים, סברו המבקשות כי הנכסים מושא ההליך נותרים בבעלותן. בעקבות זאת אף הוגשה מטעמן בקשה לביטול צווי המניעה הזמניים שהוטלו על הנכסים, אלא שאז התברר למבקשות כי לא זו בלבד שעליהן לשלם למשיבות 2.5 מיליון ש"ח, אלא שאף הנכסים יעברו לאחרונות.

10.

נטען כי פסק הדין המשלים אינו מתחשב בעלויות החברה, קרי הוצאות המימון, התחזוקה, הארנונה והמיסוי בסך כולל של כעשרה מיליון ש"ח, אשר השקיעו המבקשות בקשר לנכסים ב-12 השנים האחרונות. הוצאות אלו נתמכות בחוות דעת כלכלית שצרפו המבקשות לסיכומיהן. בנוסף, בעקבות התנהלות המשיבות נגרמו למבקשות נזקים ניכרים וממשיים. נמנע מהן להשכיר חלק מהנכס בנהריה ולא התאפשר להן לקבל מימון לצורך רכישת נכסים אחרים עד לפתרון סוגיית שני הנכסים מושא התובענה. בית המשפט אף לא נתן דעתו לסעיף 11.2 להסכם נהריה, שם נקבע כי צד המפגר בתשלום שהוטל עליו על פי החוזה, ישלם את הפיגור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, סנקציה המסתכמת לסך של כמאה מיליון ש"ח לחובת המשיבות. על כן, דמי השכירות שהתקבלו שולמו לכיסוי הריבית אותה נדרשו המבקשות לשלם, ולא היו בגדר "הטבה".

11.

בנוסף, מעיון בהסכמים שנכרתו בין הצדדים לא ניתן למצוא כל התחייבות של המבקשות לשלם "דמי שכירות" כלשהם. על פי ההסכמים, הבעלות בנכסים תועבר על שם המשיבות בכפוף לתשלום מלוא התמורה על ידן. ברי, כי משלא הועברה הבעלות בנכסים למשיבות עקב אי תשלום מלוא התמורה על ידן, שייכים פירותיהם לבעליהם. על פי לשון הסכם קרית חיים, אין בהתחייבות המבקשות להמצאת המסמכים כדי לגרוע מהתחייבות המשיבות לשלם את מלוא התמורה. על פי הסכם נהריה, גם אם המבקשות לא קיימו, לכאורה, את חיוביהן, עדיין היה על המשיבות להפקיד את מלוא התמורה בחשבון נאמנות על שם בא-כוחן להבטחת תשלום מלוא התמורה – התחייבות מהותית שלא בוצעה על ידי המשיבות.

12.

לטענת המבקשות, הסיבה שבגללה נמנעו המשיבות מלשלם את התמורה הייתה כי לא הצליחו להשיג את המימון הנדרש לצורך התשלום. המבקשות הסכימו פעם אחר פעם להארכת המועד שנקבע לתשלום התמורה, אך המשיבות עשו כל שביכולתן כדי לעכב את השלמת העסקאות. נוכח התנהלות פסולה זו, הודיעו המבקשות ביום 19.7.2005 למשיבות כי ככל שלא ישלמו את מלוא התמורה בגין הנכסים, יהווה הדבר משום הפרה יסודית של ההסכמים. לאחר ארכות רבות שניתנו למשיבות לצורך עמידה בהתחייבויותיהן, ביום 3.10.2006 הודיעו המבקשות על ביטולם של ההסכמים. המשיבות הן שהפרו את ההסכמים באופן יסודי ומתמשך והן אלו שנהגו בחוסר תום לב כלפי המבקשות, לרבות באמצעות הצגת מצגי שווא בנוגע ליכולתן לשלם למבקשות את התמורה שנקבעה בהסכמים. ההסכמים בוטלו אפוא כדין ולמשיבות אין כל זכויות מכוח הסכמים אלה ואף חילוט הכספים על ידי המבקשות נעשה כדין.

13.

באשר למאזן הנוחות נטען כי העובדה שההליך נפתח בשנת 2007 מעידה על כך שלא יגרם כל נזק למשיבות אם ימתינו עד להכרעת בית משפט זה בערעור. לעומת זאת, העברת הנכסים למשיבות, בנוסף לתשלום של 2.5 מיליון ש"ח, עלול לגרום לנזקים בלתי הפיכים למבקשות. אי היעתרות לבקשת עיכוב הביצוע עלולה לפגוע ביכולתה של מבקשת 2 לפרוע את חוב האג"ח שלה לגורמים בשוק ההון, תוך גדיעת מטה פרנסתם של עובדי המבקשות, ספקיהן ובעלי החוב שלהן, והכל שעה שייתכן שבית המשפט יורה על תוצאה אחרת לגמרי בהליך הערעור. עוד נטען כי קיים ספק ביכולת המשיבות להשיב למבקשות את הסכום אותו עליהן לשלם לפי פסק הדין המשלים.

תשובת המשיבות

14.

לטענת המשיבות, דין הבקשה לעיכוב הביצוע להימחק על הסף נוכח העובדה שהיה על המבקשות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, ולא היה בידן להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה כערכאה ראשונה. המבקשות הגישו בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי "עד להכרעת בית המשפט העליון בערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע (עד להכרעה בערעור)". כך פעלו המבקשות באופן פסול וביקשו למעשה לשמר בידיהן את כל האפשרויות פתוחות. בית המשפט המחוזי התייחס לבקשתן כבקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור ועל כן אין בידי המבקשות להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לפני בית המשפט העליון כערכאה ראשונה.

15.

עוד נטען כי סיכויי הערעור של המבקשות בכל הנוגע לפסק הדין החלקי קלושים עד מאוד. פסק הדין החלקי ניתן ביום 23.7.2017 ועל כן המועד להגשת ערעור לגביו חלף ביום 29.10.2017. משהוגש הערעור ביום 2.11.2017 – דינו להימחק. גם לגופם של דברים, כעולה מהתנהלות הצדדים טרם החתימה על ההסכם, מנוסח הסכם הפשרה ומהתנהגות המבקשות לאחר כריתת הסכם הפשרה – לא הופעל על המבקשות לחץ בלתי מידתי לחתימה על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין חלקי. הסכם הפשרה נחתם לאחר שני ימי דיונים שנמשכו שעות רבות, המבקשות היו מיוצגות על ידי עורכי דין אשר חזקה עליהם כי לא היו מסכימים לאפשר למבקשות לכרות הסכם תחת לחץ ולא בכדי לא השמיעו עורכי הדין ולו בדל טרוניה לאורך כל ההליך. בית המשפט המחוזי הבהיר לצדדים כי הם רשאים להתנגד להסכם הפשרה ולהמשיך בהליך מבלי שהדבר ישפיע על תוצאות המשפט. גם מהתנהגות המבקשות לאחר כריתת הסכם הפשרה עולה כי לא הופעל עליהן לחץ. עד למתן פסק הדין המשלים, במשך כחודשיים ימים, לא העלו המבקשות כל טענה כאילו נכפה עליהן הסכם הפשרה. המבקשות אף פעלו על פי הסכם הפשרה והגישו את סיכומיהן בשאלה הכספית תוך שהן מציינות כי הסיכומים מוגשים על פי הסכם הפשרה וזאת מבלי לרמוז כי הסכם הפשרה "נכפה עליהן" בדרך כלשהי. לאחר שניתן פסק הדין המשלים הגישו המבקשות בקשה "לשחרור הנכסים" על ידי ביטול צו המניעה הזמני שהוטל עליהם, ואף בבקשה זו לא טענו שההסכם נכפה עליהן שלא מרצונן. טענת הכפייה מקוממת וחסרת תום לב וברי כי לוּ היה פסק הדין המשלים מספק את רצון המבקשות, היא לא הייתה נשמעת כלל.

16.

באשר לפסק הדין המשלים, סיכויי הערעור לגביו נמוכים. הלכה היא כי בית המשפט של ערעור יתערב בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א רק במקרים חריגים וקיצוניים ביותר. הסכום שנפסק משקף את עמדת בית המשפט ביחס למכלול טענות הצדדים השונות, הן במישור המהותי והן במישור הדיוני ובית המשפט לא הוגבל לפסוק דווקא לטובת המבקשות. הסכומים אשר שולמו למבקשות משקפים את מלוא הרווח אותו ציפו להרוויח בהתאם להסכמים, ואף למעלה מכך. המבקשות לא המציאו למשיבות את כל המסמכים הנדרשים, ועל כן, בהתאם להסכמים, לא קמה למבקשות הזכות לקבלת התמורה עבור הנכסים. המשיבות הסכימו להקדים למבקשות תשלומים על חשבון תמורת הנכסים, לפנים משורת הדין, כנגד קבלת האחריות להלוואות שנטלו על עצמן המבקשות, המהוות חלק נכבד מהתמורה ההסכמית וכנגד קבלת הזכאות למלוא דמי השכירות. בית המשפט פסק לטובת המשיבות רק כמחצית מעודפי השכירות אשר גבו המבקשות שלא כדין. בניגוד לטענת המבקשות, המשיבות מעולם לא ויתרו על תביעתן הכספית. בזמן שבו הוגשה התביעה המקורית, המשיבות לא ידעו על עודפי דמי השכירות, ועת שנודע להן על כך בקשו סעדים הצהרתיים שהיו מאפשרים להן להגיש תביעה כספית. כתב התביעה המתוקן כלל סעדים כספיים והוגשו אף שלושה תצהירי עדות ראשית מטעם המשיבות אשר מוכיחים את תביעתן.

17.

גם באשר למאזן הנוחות נטען כי הוא נוטה בבירור לטובת דחיית הבקשה. בבקשתן לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי הודו המבקשות בכך שמצבן הכלכלי של המשיבות "איתן ויציב". לאחר שהסתמך בית המשפט המחוזי על הודאה זו עת דחה את בקשתן לעיכוב ביצוע, הן השמיטו טענה זו ולא כללו אותה בבקשה הנוכחית ותחת זאת טענו את היפוכו של דבר. איתנותן הכספית של המשיבות אינה מוטלת בספק והתנהגותן האמורה של המבקשות בלתי ראויה ונגועה בחוסר תום לב.

18.

בנוסף, הסכם הפשרה ופסק הדין החלקי הכריעו את הסוגיה הקניינית שבין הצדדים כאשר הוסכם על אכיפת הסכמי הרכישה של הנכסים. פסק הדין החלקי נקבע בהסכמה ולא ייגרם למבקשות כל נזק לוּ יפעלו להמצאת המסמכים למשיבות ואף אם תושלם העברת הזכויות בנכסים על שם המשיבות שכן מדובר בפעולה שניתן לבטלה. אשר לפסק הדין המשלים, מדובר בסעד כספי בלבד. הלכה היא כי היענות של בית המשפט לבקשה לעיכוב ביצוע הינה החריג לכלל וזאת ביתר שאת כאשר מדובר בסעד כספי שאז מדובר במצב הפיך. אדרבה, אם יעוכב ביצועם של פסק הדין החלקי והמשלים, קיים חשש של ממש שלא יוכלו המשיבות לקבל כספים בעתיד מאת המבקשות עם דחיית הערעור. זאת שעה שלשיטת המבקשות, מבקשת 2 זקוקה לכסף באופן מידי לשם תשלום חוב לבעלי האג"ח, ושעה שהוטל עיקול בסך של 22 מיליון ש"ח ביחס לחלק מנכסיה. באשר לנזק שיגרם למבקשות לו תידחה בקשתן, הלכה היא כי קושי לשאת בתשלום החוב הפסוק אינו מהווה עילה לעיכוב ביצועו של פסק דין עד למתן החלטה בערעור.

דיון והכרעה

19.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

20.

כאמור, ביום 14.9.2017 הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אשר במסגרתה התבקש בית המשפט "להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, וזאת עד להכרעת בית המשפט העליון הנכבד בערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע (עד להכרעה בערעור) שמתעתדות להגיש המבקשות בפניו". כאשר בוחר בעל דין לפנות אל הערכאה הדיונית בבקשת עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור, אין לקיים לאחר מכן בירור נוסף בעניין עיכוב הביצוע בפני ערכאת הערעור ובכך לאפשר למעשה את קיומו של 'מקצה שיפורים' לאחר דחיית הבקשה על ידי הערכאה הדיונית (ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה (17.6.2015 ); ע"א 9494/16 עבדאלמונעם נ' עו"ד נפתלי נשר

(26.9.2017)). בענייננו, משפנו המבקשות לערכאה הדיונית לשם עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, אין באפשרותן להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.10.2017 אלא במסגרת בקשת רשות ערעור. ברי כי גם הדרך "המעורפלת" בו בחרו המבקשות לנסח את בקשתן לבית המשפט המחוזי לא תעמוד לזכותן. די באמור על מנת להביא למחיקתה על הסף של בקשה זו.

21.

למעלה מן הצורך, גם לגופם של דברים לא מצאתי כי ראוי שבית משפט זה יעכב את ביצוע פסק הדין. הכלל הבסיסי הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הינו כי בעל דין אשר ניתן פסק דין לטובתו זכאי לממש את פירות זכייתו באופן מידי. על המבקש לסטות מכלל זה להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שאם תידחה בקשתו לעיכוב ביצוע, עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך (ע"א 46/12 ניסים אסייג ייעוץ וניהול בע"מ נ' אדרת (5.3.2012); ע"א 4387/16 מועצה מקומית חורה נ' רשת עמל 1 בע"מ (8.6.2016); ע"א 1755/12 בר שפירא נ' עו"ד ישראל בודה (נאמן) (29.3.2012) ). בין שני תנאים אלה מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות", לפיו ככל שישתכנע בית המשפט כי סיכויי הערעור להתקבל טובים יותר, כך יקל הוא בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 4880/15 מזרחי נ' בש (11.8.2015); ע"א 8261/17 לוי נ' שוקי (יהושע) שועלי-נאמן בפשיטת רגל לנכסי החייב (1.11.2017) ). עם זאת, השיקול העיקרי מבין השניים, הוא זה המתייחס למאזן הנוחות (ע"א 631/15 עלמני נ' רוימי (5.1.2016); ע"א 8416/17 גאון נדל"ן בע"מ נ' כהן (5.11.2017) ). על המבקש את עיכוב הביצוע מוטל הנטל להוכיח פוזיטיבית שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, ולעניין זה לא די בטענות כוללניות לפיהן מתן הסעד לא יביא לפגיעה בצד שכנגד (ע"א 8416/17 בעניין גאון נדל"ן בע"מ ).

22.

בענייננו, מבלי לקבוע מסמרות בעניין – לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובות המבקשות וגם בכך די כדי לדחות את בקשתן. הסכם הפשרה בין הצדדים, אשר התקבל לאחר משא ומתן ארוך וקיבל תוקף של פסק דין, הכריע בסוגיה הקניינית וקבע כי הצדדים יפעלו למימוש ההסכמים שנחתמו ביניהם כך שהזכויות בנכסים, בצירוף מכלול המסמכים הדרושים, יועברו למשיבות. אף אם יושלמו המצאת המסמכים והעברת הזכויות בהתאם לאמור, מדובר בפעולה הפיכה לחלוטין ועל כן הנזק שיגרם למבקשות ניתן לפיצוי. באשר למחלוקת הכספית שבין הצדדים, נקודת המוצא הינה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות, וזאת מפני שנזק ממוני הוא מטיבו כזה אשר ניתן בנקל לריפוי ואינו מציב קושי מיוחד בהשבת המצב לקדמותו. על כן, כאשר עסקינן בחיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק דינו של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם הוכח באמצעות תשתית ראייתית מוצקה כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור ( ע"א 5906/16 שירותי בריאות כללית נ' מועצת הקהילה האורתודוכסית הלאומית בחיפה (2.3.2017); ע"א 3805/17 קיבוץ כרמים – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' אנטיפוד השקעות בע"מ (28.6.2017); ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה , פ"ד נח(2) 301 (2003)). במקרה זה, המבקשות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח כי קיים חשש מעשי וקונקרטי באשר ליכולתן של המשיבות להשיב את הסכום שישולם להן, אם יזכו לבסוף המבקשות בערעורן וטענותיהן בעניין זה נטענו בעלמא. מה גם שגביית הכספים מהמשיבות יוכל להיעשות במידת הצורך גם מתוך הנכסים עצמם ועל כן לא קיים חשש מעשי בעניין זה. זאת ועוד. עיון בבקשתן לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי מגלה כי המבקשות אף טענו שמצבן הפיננסי של המשיבות "איתן ויציב". לעומת זאת, לאור העובדה כי המבקשות מעידות על עצמן כמי שמצויות "במצב מאתגר מבחינה תזרימית", קיים חשש מעשי כי דווקא עיכוב ביצוע פסק הדין עשוי להוביל למצב שבו יהיו אלה המשיבות שלא יוכלו לקבל את הסכום שנפסק להן, אם הערעור יידחה לבסוף.

23.

ועוד בבחינת למעלה מן הנדרש, נראה כי גם סיכויי הערעור אינם גבוהים במידה המצדיקה היענות לבקשה בשלב זה. על פניו יקשה על המבקשות להוכיח כי החתימה על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין חלקי נעשתה בעקבות לחץ שהופעל על המבקשות מטעם בית המשפט. גם באשר לפסק הדין המשלים, שניתן על דרך הפשרה בהתאם להוראת סעיף 79א, הלכה היא כי העילות להתערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין מסוג זה, הן מצומצמות מעילות ההתערבות הרגילות ומופעלות במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה , פ"ד נג(1) 337 (1999); רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ

(15.12.1997) ). מן התשתית העובדתית וטענות הצדדים אותן פירטתי באריכות לעיל, נראה על פניו כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה דמי השכירות שהתקבלו בגין הנכסים שייכים למשיבות אינה חורגת כלל באופן קיצוני מגבולות הסבירות. מעיון בהסכמים שנערכו בין הצדדים בתאריכים 23.6.2005, 29.9.2005 (נספחים 27 ו-28 לתגובת המשיבות) עולה כי הצדדים הסכימו כי כנגד תשלום שישלמו המשיבות למבקשות וקבלת האחריות על ההלוואות שנטלו על עצמן המבקשות, יועברו כספי השכירות העתידיים בנכסים למשיבות. לאחר הסכם שנערך בין הצדדים בשנת 2008, במכתב סיכום שנשלח למשיבות על ידי נציג המבקשת (נספח 30 לתגובת המשיבות), נוקבת המבקשת בסכום יתרת החוב העדכנית, הקטנה במיליוני ש"ח מיתרת התמורה שלא שולמה נכון לשנת 2005. ככל הנראה, הפרשים אלו נובעים מזכאותן של המשיבות לקבלת דמי השכירות בגין הנכסים. על אף שיתכן כי קיים קושי באשר לסכום אותו פסק לבסוף בית המשפט המחוזי, לא נראה כי מדובר בקביעה שיש בה כדי להטות את הכף בעניין סיכויי הערעור, וזאת מבלי להביע עמדה לעניין גורל הערעור עצמו.

לאור האמור, דין הבקשה להידחות. עם זאת, בהתאם לפסק הדין החלקי ולמוסכם בין הצדדים, התשלום יבוצע עד ולא יאוחר מ-180 ימים מיום מתן פסק הדין המשלים, שהינו כאמור 11.9.2017. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבות בסך של 7,500 ש"ח.