ע"א 8096/18 יוסף דניאלי נ. הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' ביבי ) מיום 30.7.2018 בה"פ 25499-05-15 עד למתן החלטה בערעור שהגיש המבקש.

1.

עניינה של הבקשה בתביעה שהגישו המשיבות, בה ביקשו כי בית המשפט יורה למבקש למסור להן את החזקה והשימוש במקרקעין הנמצאים ברחוב 3383 בתל אביב עליהם בנויות מספר יחידות דיור (להלן: המקרקעין ). הבעלים הרשומים של המקרקעין הם מדינת ישראל ורשות הפיתוח. על פי תכנית מתאר מקומית 222 משנת 1957 אשר פורסמה בילקוט פרסומים 526, יעוד המקרקעין הוא "ציבורי פתוח" ו"דרך". ביום 28.10.2010 פרסמה משיבה 1 – הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו (להלן: הוועדה המקומית ), הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות ) בה צוין כי המקרקעין דרושים לצרכי ציבור. בהתאם לכך, נקבע כי על כל הטוען לזכות במקרקעין לפנות לוועדה המקומית בתוך 60 ימים בצירוף מסמכים להוכחת זכויותיו בהם. בהתאם לכך, ביום 11.11.2010 נרשמה אזהרה בלשכת רישום המקרקעין לפי סעיף 5(3) לפקודת הקרקעות. במהלך שנת 2013 נתחוור למשיבות כי המבקש או מי מטעמו מחזיק במקרקעין שלא כדין וביום 1.12.2014 פנו אליו בדרישה כי ימסור את החזקה במקרקעין. משלא נענה המבקש לדרישה זו, הגישו המשיבות ביום 13.5.2015 תביעה לבית המשפט המחוזי.

2.

בתביעתן טענו המשיבות כי נתמלאו ארבעת התנאים למתן צו הקבועים בסעיף 8 לפקודת הקרקעות, על פיו בית המשפט יכול לצוות על מסירת החזקה במקרקעין: פורסמה הודעה ברשומות על הכוונה להפקיע את המקרקעין; פורסמה הודעה ברשומות למסירת החזקה במקרקעין; המועד למסירת החזקה כפי שנקבע תם; הבעלים או המחזיק במקרקעין לא פינה אותם. עוד נטען כי המבקש אינו גר במקרקעין, בבעלותו דירת מגורים נוספת והוא פלש למקרקעין שלא כדין.

3.

המבקש טען מנגד כי המקרקעין לא זוהו כנדרש, כי חל שיהוי כבד במימוש צו ההפקעה וכי ההפקעה לא חוקית מפני שהיא לא נועדה לממש מטרה ציבורית אלא השאת רווח ליזמים פרטיים. לחלופין נטען כי הוא ובני משפחתו מחזיקים במקרקעין מזה עשרות שנים לאחר שסבו רכש את המקרקעין. נוכח האמור קמה לו זכות שביושר והוא זכאי לדיור חלוף או פיצוי כתנאי למסירת החזקה במקרקעין, זאת בהתאם לסעיף 194 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

4.

בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומם של ארבעת התנאים הקבועים בסעיף 8 לפקודת הקרקעות ועניינה של המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה האם המבקש מחזיק במקרקעין מזה שנים רבות והאם החזקה זו היא כדין. נקבע כי המבקש נכשל מלהוכיח הן את רכישת הבעלות במקרקעין והן את ההחזקה בהם בפועל. כך, המבקש סתר את עצמו בכך שבתחילה טען כי המקרקעין נרכשו על ידי סבו בשנת 1950 ולאחר מכן שב בו מטענה זו וטען כי המדינה היא שיישבה את בני משפחתו במקרקעין עת עלו ארצה מפרס. אף בעניין ההחזקה במקרקעין נתגלו פערים בין גרסאותיו השונות של המבקש – בתחילה נטען כי הוא מחזיק במקרקעין מזה 30 שנים ולאחר מכן במסגרת עדותו טען ל-20 שנות החזקה – והוא אף נמנע מלהביא כל ראיה לכך. משכך, קבע בית המשפט כי אף דין טענות המבקש לזכאותו לדיור חלוף או לפיצויים להידחות, שכן זכאות לסעדים אלה מושתתת על מגורים בפועל במקרקעין. כן נדחו טענות המבקש בעניין זיהוי המקרקעין ובעניין ייעוד המקרקעין לבנייה ולא למטרה ציבורית. לאור האמור הורה בית המשפט על המבקש למסור את מלוא החזקה למשיבות עד ליום 30.8.2018 וחייב אותו בהוצאות המשיבות. בעקבות בקשה שהגיש המבקש עוכב ביצוע פסק הדין עד למועד הגשת ערעור.

ביום 14.11.2018 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין ועמו הבקשה שלפנַי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

5.

לטענת המבקש, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו שגיאות מהותיות. כך, במקום לבחון את ראיות המשיבות באשר לזכויותיו במקרקעין, הטיל בית המשפט את מלוא נטל ההוכחה בעניין על המבקש. תוצאת פסק הדין אף סותרת את פסק הדין בה"פ 25431-05-15 ועדה מקומית לתכנון ולבניה נ' דניאלי מיום 1.4.2018 בו נתקבלו טענות יתר בני משפחת דניאלי, אשר המבקש נמנה עליה, לזכויות במקרקעין. בשים לב לכך, הרי שסיכויי הערעור טובים. באשר למאזן הנוחות נטען כי הוא נוטה בבירור לטובת המבקש, שכן דחיית הבקשה תביא לתוצאה בלתי הפיכה של הריסת בית מגוריו ופינויו. מנגד, ובשים לב לצורך הציבורי העומד בבסיס ההפקעה – הקמת פארק חורשות הדורש הריסת מבנים רבים נוספים – הרי שלא ייגרם למשיבות כל נזק בקבלת הבקשה.

6.

המשיבות טענו מנגד שמטרת הבקשה היא לדחות את הקץ וזאת לאור העובדה כי המבקש מתפרנס מהשכרת בית מגורים המצוי במקרקעין. לאחר ניתוח כלל הראיות קבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי כי המבקש אינו גר במקרקעין ואף אין לו זכויות להחזיק בהם. על בסיס קביעות אלו נדחו טענות המבקש לשיכון חלוף או לפיצוי כספי. באשר לטענת המבקש לגבי פסק הדין בעניין בני משפחתו, נטען כי הקביעות חלות על אותם בני משפחה ולא על המבקש עצמו, והמשיבות הגישו ערעור על פסק הדין. משכך, ובשים לב לכך כי אין דרכו של בית משפט זה להתערב בקביעות עובדתיות, סיכויי הערעור קלושים. גם באשר למאזן הנוחות נטען כי הוא נוטה בבירור לטובת המשיבות. מאחר שאין המבקש גר במקרקעין, הרי שביצוע פסק הדין אינו מביא לפינויו מבית מגוריו. כמו כן, אף שהקמת הפארק כרוכה בפינוי מבנים נוספים, הרי שהמשיבות פועלות להקמת הפארק כבר עתה במקומות הפנויים באופן שבו כל פיסת מקרקעין המתפנה מטופלת ומוכשרת להמשך פיתוח הפארק. בשולי הדברים ציינו המשיבות כי הבקשה לא התייחסה לרכיב ההוצאות אשר הושתו על המבקש ועל כל פנים אין מקום לעיכוב ביצוע רכיב זה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כלל הוא שבעל דין אשר ניתן פסק דין לטובתו זכאי לממש את פירות זכייתו באופן מיידי , ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להביא לעיכוב ביצוע פסק הדין ( ראו: ע"א 6573/12 חליווה נ' בלביץ (1.11.2012)). על המבקש לחרוג מכלל זה להראות כי סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני שיקולים אלה מתקיימת "מקבילית כוחות". כך, ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לטובת המבקש, וכן להפך (ראו למשל: ע"א 8560/17 אדרי אל ישראל קרקעות בע"מ נ' אפיקי נדל"ן בצפון בע"מ (11.12.2017)) .

8.

לא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. אכן, בשעה שמדובר על פינוי מקרקעין או הריסת דירה, הנטייה היא לעכב את ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור, זאת לאור הקושי בהשבת המצב לקדמותו במידה שיתקבל הערעור ( ראו: ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר

(28.5.2018) ). ואולם לא אחת נקבע כי אין חשש זה מתעורר באופן "אוטומטי" אלא בהתאם לנסיבות המקרה (וראו: ע"א 107/18

בביוף את בביוף

בע"מ נ' א. ארנסון בע"מ (8.4.2018)). בענייננו על פניו לא מדובר בסכסוך שנועד למנוע את פינוי המערער מהמקרקעין, אלא בסכסוך שמהותו האמתית היא קבלת תמורה עבור הפינוי – פיצוי כספי או דיור חלוף – שכן על פי קביעת בית המשפט המחוזי, המבקש אינו מתגורר במקרקעין אלא משכיר אותם לאחרים (ראו לעניין זה: ע"א 8764/08 רוט נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (1.4.2009)). כך גם עולה מחקירת המבקש מיום 14.5.2018, בה נאמר לראשונה כי חצי מיחידת המגורים הנמצאת בשטחי המקרקעין מושכר, וכי בבעלותו דירת מגורים נוספת ברחוב הדקל בתל אביב-יפו. כך גם עולה מהצהרה שמסר למשיבה 2 בשנת 2011 לפיה הוא מתגורר בדירה ברחוב הדקל ומבקש להעביר את תשלומי הארנונה על שמו לכתובת זו. המבקש אף הודה כי בחלק מהזמן הוא מתגורר בדירת מגורים הנמצאת ברחוב האצ"ל בחולון, בה אשתו וילדיו מתגוררים (פרוטוקול הדיון מיום 14.5.2018 עמוד 18).

הואיל וכך אפוא, היה והמבקש יזכה בערעורו, הוא יזכה במבוקשו בדמות קבלת פיצוי או דיור חלוף. לפיכך, לא יגרם לו נזק בלתי הפיך אם ביצועו של פסק הדין לא יעוכב.

9.

ובאשר לסיכויי הערעור, אציין כי חלק ניכר מטענות ה מבקש בערעור נסובות על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. אין בטענות ממין זה, על דרך הכלל, כדי לבסס סיכוי ממשי בערעור . למעלה מן הצורך אציין, ומבלי לומר דברים נחרצים, כי גרסתו של המבקש נחזית כבעייתית ונתגלו בה מספר סתירות. כך, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי בתצהיר המבקש מיום 10.11.2015 נטען כי המקרקעין נמצאים מזה 30 שנים בחזקתו ומשמשים אותו למגורים. ואולם, בחקירתו ציין כי הוא מחזיק במקרקעין כ-20 שנים. כמו כן, מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 14.5.2018 במערכת נט המשפט עולה כי בתצהיר נטען כי על המקרקעין קיים בית מגורים בן למעלה מ-100 שנה, אך בחקירתו ציין המבקש כי הבית נחרב כתוצאה מפיצוץ בלון גז. על כן, דומה כי ניצבת לפני המבקש משוכה די משמעותית בערעורו.

10.

לאור כל האמור הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבות בסך של 5,000 ש"ח.