עע"מ 7191/19 מדינת ישראל- משרד הכלכלה והתעשייה נ. אייל עבדאללה

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים ביום 6.9.2019 (עת"ם 51297-04-17, השופטת ב' בר-זיו ).

2.

הבקשה נסבה על פסק דין שהורה למבקשים, משרד הכלכלה ורשות מקרקעי ישראל (ולהלן יחד: המדינה ), להקצות למשיבים, בפטור ממכרז, שני מגרשים באזור התעשייה המצוי בין פקיעין לכסרא-סמיע (להלן: אזור התעשייה ).

3.

ברקעה של הבקשה מצוי הליך של שיווק מגרשים בפטור ממכרז באזור התעשייה בתנאים שנקבעו לכך. המשיבים הם תושבי הסביבה שקיבלו ממשרד הכלכלה המלצה להקצאת מגרשים באזור התעשייה לשם הקמת מוסכים, אך בסופו של יום רשות מקרקעי ישראל דחתה את בקשתם בנימוק שהשימוש שלו עתרו אינו תעשייה או מלאכה, כי אם מסחר. בקשה שהגישו לשינויה של בקשתם המקורית נדחתה אף היא. בעקבות זאת הגישו המשיבים את העתירה מושא הבקשה דנן לבית המשפט המחוזי, ובה ביקשו להורות למדינה להקצות להם את המגרשים האמורים בפטור ממכרז.

4.

בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי התכנית שעל-פיה פעלה המדינה קובעת מפורשות כי במסגרת השימושים המותרים באזור תעשייה ומסחר ייכללו גם מוסכים. כן נקבע כי ככל שהמדינה מבקשת לשנות את השימושים המותרים בתכנית עליה לפעול לשינויה, אך כל עוד זו בתוקף העותרים זכאים להקצאת המגרשים למטרה המבוקשת. בהתאם לכך, הורה בית המשפט המחוזי למדינה להקצות למשיבים את המגרשים שהומלצו להם בתחילה, על מנת שיקימו בהם מוסכים.

5.

בבקשה דנן עותרת המדינה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור. לטענתה, סיכויי הערעור שהגישה טובים, ואף מאזן הנוחות נוטה להקפאת המצב הקיים עד להכרעה בערעור. באשר לסיכויי הערעור נטען, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל נאות לכך שעסקינן בהקצאת קרקע בפטור ממכרז, שהיא החריג לכלל הרווח בדבר הקצאת קרקעות במכרז פומבי, ואף לא נתן ביטוי לחשיבות הנודעת לכך שהקצאת קרקעות בפטור ממכרז תקדם את המטרות שלשמן היא נועדה, במקרה זה תעשייה ומלאכה. בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי חרג ממתחם ההתערבות המקובל ביחס לעבודת הרשות המינהלית. במישור מאזן הנוחות נטען כי הקצאת הקרקע למשיבים תקשה על השבת המצב לקדמותו ככל שערעורה של המדינה יתקבל, בעוד עיכוב הביצוע המבוקש מכוון לשימור המצב הקיים.

6.

ביום 12.11.2019 הודיעו המשיבים, בתגובה להחלטתי, כי הגם שהם דוחים את כלל טענותיה של המדינה, הם מותירים את הבקשה לעיכוב ביצוע לשיקול דעתו של בית המשפט.

7.

לאחר ששקלתי בדברים, ותוך שנתתי דעתי לעמדת המשיבים שהותירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אכן, נקודת המוצא היא כי הזוכה בדין זכאי לממש את פירות זכייתו, וכי הגשת ערעור כשלעצמה אין משמעה כי ביצוע פסק הדין יעוכב (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וכן: ע"א 4252/19 שאול נ' מדינה , פסקה 7 (19.8.2019); ע"א 5067/19 נחלת מושבי הגליל, אגודה שיתופית חקלאית לעיבוד אדמות החולה בע"מ נ' קשר ימי בע"מ , פסקה 9 (2.9.2019)). אולם יש לבחון כל מקרה בהתאם לשיקולים המנחים בבקשות מסוג זה – מאזן הנוחות וסיכויי הערעור (ראו: ע"א 8096/18 דניאלי נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב , פסקה 7 (5.12.2018); ע"א 4902/19 הקרן הקיימת לישראל בע"מ נ' ישראל , פסקה 5 (15.9.2019). מאזן הנוחות בענייננו נוטה לעבר קבלת הבקשה. אכן, הקצאת מקרקעין איננה צעד בלתי הפיך, אולם לא יכול להיות ספק שהיא צפויה להערים קשיים על שינוי מצב הדברים בעתיד, אם ערעורה של המדינה יתקבל. מנגד, כפי שנטען, המשיבים לא הצביעו על נזק שייגרם להם אם פסק הדין יעוכב. די בכך כדי לקבל את הבקשה. בנסיבות אלה אינני צריכה להידרש לדיון בסיכויי הערעור, אך ניתן להוסיף, כי ערעור זה מבוסס גם על טענות משפטיות, עובדה שיש לה חשיבות בהקשר הנוכחי.

8.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת. פסק הדין יעוכב עד להכרעה בערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.