ע"א 4858/20ישראל שרלי סיבוני נ. עיריית תל אביב יפו

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע שנסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.6.2020 (ה"פ 59698-01-18, השופטת נ' גרוסמן ).

2.

הרקע לדברים הוא חוב ארנונה נטען של המבקש כלפי עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ) שעליו חלה פקודת המסים (גבייה). בגין חוב זה מעוניינת העירייה לממש נכס ברחוב לסל בעיר המצוי בבעלות קרן קיימת לישראל, היא המשיבה 5 (להלן: הנכס ), ולטענת העירייה המבקש הוא בעל זכויות החכירה לדורות בו. העירייה טוענת כי זכויות החכירה לדורות בנכס הוקנו למבקש מכוח הסכם מכר שנחתם בעבר בינו לבין המשיבה 2, בינה קליסקה ז"ל (להלן, בהתאמה: הסכם המכר ו- המוכרת ). עסקה זו אף דווחה לרשות המסים, אך לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. העירייה הוסיפה והצביעה על כך שהמבקש נהג בנכס מנהג בעלים, ותמכה זאת בחוזה שכירות שנחתם בינו לבין לצד ג' ביום 31.7.2005, ובו צוין כי המבקש הוא הבעלים והמחזיק הבלעדי בנכס.

3.

ביום 25.1.2018 הגישה העירייה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי ובה עתרה להצהיר כי המבקש הוא בעל זכויות החכירה בנכס. המבקש טען כי אין מקום לתת לעירייה את הסעד המבוקש. לטענתו, הוא לא פעל בנכס עבור עצמו אלא בשם אמו, בהתאם להסכם נאמנות שנערך ביניהם. בהתאם לכך, נטען, כי לא ניתן לממש את הנכס בגין חובותיו שלו. מעבר לכך הכחיש המבקש את החוב שטענה לו העירייה.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את המרצת הפתיחה שהגישה העירייה, ודחה את גרסת המבקש לפיה פעל בנאמנות עבור אמו. בית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על נתונים עובדתיים שהוצגו לו ועל ממצאי מהימנות. בין היתר, הוא נדרש לעובדה שמסמכים שנערכו עובר לשנת 2015 לא כללו את שמה של האם, לכך שלא נערך כל דיווח לרשויות המס על עריכת עסקה בנאמנות, וכן לפנייה שביצע המבקש לעירייה ובה העלה טענה אחרת, לפיה הזכויות בנכס טרם הועברו לו על-ידי המוכרת. אשר לגובה החוב הנטען קבע בית המשפט המחוזי כי סוגיה זו אינה בפניו.

5.

ביום 14.7.2020 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצועו. בבקשה שבפני טוען המבקש כי סיכויי הערעור שהגיש גבוהים בשים לב לטעויות "גלויות וברורות" שנפלו לשיטתו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתוך כך טוען המבקש כי העירייה לא הוכיחה זכויות בנכס בשום שלב, וכי בית המשפט המחוזי התעלם מטענות שהעלה כנגדה והסתמך על ממצאים עובדתיים שגויים. במישור של מאזן הנוחות טוען המבקש כי זה נוטה באופן מובהק לטובתו מאחר שתוצאותיו של פסק הדין מבחינתו ומבחינת אמו הן בלתי הפיכות.

6.

בתגובתה מיום 20.7.2020, שהוגשה בהתאם להחלטתי, הודיעה העירייה כי היא מתנגדת לעיכוב הביצוע. העירייה טוענת כי המבקש חב לה חוב ארנונה נכבד הנובע מהחזקתם של שני נכסים מסחריים, שאחד מהם הוא הנכס מושא הבקשה דנן. לטענתה, רק לאחר שכל ניסיונותיה לגבות את החוב כשלו, בין היתר בשל כך שהנכס אינו רשום על שמו של המבקש בלשכת רישום המקרקעין והוא התכחש לזכויותיו בו היא פנתה לבית המשפט המחוזי שיצהיר על כך. על כן, נטען כי המבקש אינו נקי כפיים אף בהגשת הבקשה דנן. העירייה טוענת עוד כי סיכויי הערעור קלושים, וכי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתה בבירור שכן מדובר הלכה למעשה בחיוב כספי שתוכל להשיב למבקש אם תידרש לכך. בהקשר זה נטען כי הנכס אינו דירת מגורים כי אם נכס מסחרי חסר ייחוד.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. ראוי לפתוח בכך, שעל פני הדברים, פסק דינו של בית המשפט המחוזי העניק סעד הצהרתי בלבד, וכבר מטעם זה הבקשה לעכבו מעוררת קושי (ראו למשל: ע"א 5782/19 גרשונוביץ נ' שטרק , פסקה 6 וההפניות שם (7.10.2019)). מעבר לכך, דומה כי בנסיבות העניין שני השיקולים החלים על עיכוב ביצוע – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שביניהם מתקיים יחס של מעין "מקבילית כוחות" (ראו למשל: ע"א 8560/17 אדרי אל ישראל קרקעות בע"מ נ' אפיקי נדל"ן בצפון בע"מ , פסקה 21 (11.12.2017)) – אינם תומכים בקבלת הבקשה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על ממצאי עובדה, ויש בכך כדי להשליך על סיכויי הערעור. באשר למאזן הנוחות, הרי שיש משקל לעובדה שאין מדובר בדירת מגורים.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין אין צו להוצאות.