דנ"א 1152/19 אדרי אל ישראל קרקעות בע"מ נ. אפיקי נדל"ן בצפון בע"מ

בפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה בע"א 8560/17 (השופטים ד' ברק-ארז , ע' גרוסקופף ו א' שטיין ) מיום 29.1.2019 אשר דחה את ערעורן של המבקשות על פסק דין משלים של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שניתן, בהסכמת הצדדים, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ) .

1.

בין הצדדים נחתמו בשנת 2005 הסכמים לפיהם רכשו המשיבות מהמבקשות זכויות בשני נכסי מקרקעין שבהם פעלו לאורך שנים סניפי סופרמרקט. העסקה לא הושלמה בשל מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים והנכסים נותרו רשומים על שם המבקשות. בחודש אוקטובר 2006 הודיעו המבקשות על ביטול ההסכמים ובהמשך לכך הגישו המשיבות ביום 11.4.2007 תביעה לבית המשפט המחוזי בבקשה שיורה על אכיפתם. לאחר שהליך גישור אליו הופנו הצדדים לא צלח, הגישו המשיבות ביום 1.10.2014 כתב תביעה מתוקן שכלל גם תביעה כספית. טענתן הייתה כי המבקשות המשיכו לשלשל לכיסן את דמי השכירות שהתקבלו מהנכסים בניגוד להסכמות ביניהם. לבסוף, הצדדים הגיעו למתווה פשרה (להלן: מתווה הפשרה ) לפיו המבקשות יפעלו לרישום הנכסים על שם המשיבות ובית המשפט המחוזי יוסמך לתת פסק דין על דרך הפשרה בנוגע לסוגיית החבות הכספית בין הצדדים, בהתאם לסעיף 79א לחוק.

2.

בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין חלקי למתווה הפשרה, ובהתאם להסכמת הצדדים ניתן ביום 11.9.2017 פסק דין משלים לפי סעיף 79א לחוק. בפסק הדין המשלים נקבע כי לצד העברת רישום הנכסים על שם המשיבות, תשלמנה להן המבקשות גם סכום של 2,500,000 ש"ח. בפסק הדין ציין בית המשפט כי " הסכום משקף את עמדת בית המשפט ביחס לטענות הצדדים השונות, הן במישור המהותי והן במישור הדיוני, ומהווה שקלול של הערכת סיכונים והאיזון שבין הטענות ההדדיות ".

3.

המבקשות ערערו על פסק הדין המשלים לבית משפט זה וטענו כי פסק הדין חורג ממתחם הסבירות ואינו משקף את ההבנות שעל בסיסן הסכימו למתווה הפשרה ולפיהן ייפסק לטובתן תשלום בתמורה להשלמת העברת רישום הנכסים על שם המשיבות. עוד נטען כי תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין המשלים היא העברת נכסי המבקשות למשיבות ללא כל תמורה. בית המשפט ניסה להביא את הצדדים לכדי פשרה, ולאחר שהצעתו נדחתה על ידי המבקשות, דחה בית המשפט את הערעור. בית המשפט עמד על הכלל לפיו התערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה תיעשה רק במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם פסק הדין חורג באופן קיצוני מגבולות הסבירות, וקבע כי המקרה דנן אינו אחד מאותם מקרים. הוטעם, כי מתווה הפשרה בין הצדדים לא שלל את האפשרות שייפסק כי על המבקשות לשלם למשיבות. כן צוין כי התשתית העובדתית אשר עמדה לפני בית משפט זה אינה מאפשרת לקבוע מסמרות במחלוקת הכספית בין הצדדים אך הוסף כי טענת המבקשות לפיה לא קיבלו תמורה עבור העברת הזכויות בנכסיהן "אינה פשוטה ומובנת מאליה".

4.

מכאן הבקשה שבה טוענות המבקשות כי פסק הדין המשלים חורג באופן קיצוני ממתחם הסבירות ומביא לתוצאה קשה המצדיקה התערבות בו ולמצער את החזרתו לבית המשפט קמא לצורך מתן הנמקה מפורטת או בחינתו מחדש. כמו כן, המבקשות סבורות כי המקרה דנן מעורר סוגיה עקרונית ומשכך יש לקיים דיון נוסף שבו " יקבעו גדרי ההלכה: אימתי מתערבים בפסק דין של בית משפט קמא, גם אם הוא ניתן מכוח סעיף 79א ".

5.

לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה ובטענות המבקשות הגעתי למסקנה כי דינה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תשובת המשיבות. נקודת המוצא לבחינת השאלה אם יש להורות על קיומו של דיון נוסף היא קביעתה של הלכה בפסק הדין מושא הבקשה (דנג"ץ 8743/17 חננייב נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות , פסקה 3 (14.11.2017)). בענייננו, המבקשות עצמן לא הצביעו על הלכה חדשה שקבע בית המשפט, אלא השיגו על הכרעת בית המשפט ועל האופן שבו יישם את ההלכה הקיימת בדבר היקף ההתערבות המצומצם בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה. טענות אלו אין בהן כדי להצדיק דיון נוסף ( דנ"א 5254/17 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח חובה ("הפול") , פסקה 5 (14.8.2017)). העובדה שבית המשפט בנותנו את פסק-הדין בערעור לא ראה לקיים דיון ועיון בהלכה הנוהגת לעניין זה, כעתירת המבקשות, אף היא אינה מקימה עילה לדיון נוסף (דנ"א 4626/00 לופו נ' בנק איגוד לישראל בע"מ , פסקה 8 (13.11.2000);

דנ"א 3392/17 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 5 (30.7.2017)).

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.