רע"א 32/19 אליהו לוי נ. זאב פרלמוטר

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.7.2018 (ע"א 49075-12-17, השופטת ש' ליבוביץ ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים מיום 27.11.2017 (ת"ת 1514-05-17, הרשם הבכיר א'

יחזקאל ).

2.

מקורה של הבקשה בתביעה על סכום קצוב שנסבה על תשלום דמי שכירות שהגיש המשיב נגד המבקשת 2 (להלן: המבקשת ), ששכרה ממנו דירת מגורים, והמבקש 1 (להלן: המבקש ), אחיה, ששימש כערב להתחייבויותיה. סכום התביעה עמד על קרוב ל-23,000 שקלים. היא הוגשה במקור ללשכת ההוצאה לפועל לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולאחר שהוגשה התנגדות לה הועברה לבית משפט השלום.

3.

להשלמת התמונה יצוין כי כיום המבקשת לא מתגוררת עוד בדירה לאחר שפונתה ממנה כתולדה של הליך נוסף בין הצדדים (תא"ח 36022-12-15, הרשם הבכיר נ' נחשון ). כן יצוין כי המבקשים הם אנשים מבוגרים שייצגו את עצמם במרבית ההליכים שקדמו לבקשה זו, אך בהליך הנוכחי הם מיוצגים על ידי הסיוע המשפטי.

4.

לצורך הדיון בבקשה דנן איני נדרשת לכלל פרטיהם של ההליכים הקודמים, ודי יהיה לציין כי בהליך שהתקיים בבית משפט השלום הצדדים הסמיכו את בית המשפט לתת פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). בהמשך לכך, בית משפט השלום קבע כי המבקשים ישלמו למשיב, ביחד ולחוד, סכום של 15,525 שקלים בחמישה תשלומים חודשיים, וכן חייב את המבקשת בתשלום סכום נוסף של קרוב ל-6,000 שקל בגין הוצאות הפינוי. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, ובעיקרו של דבר ערעורם התמקד בטענה כי למעשה לא הסכימו למתן פסק הדין על דרך הפשרה, או לכל הפחות לא הבינו את משמעותו המשפטית. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בעיקרו (למעט בעניין החיוב בהוצאות הפינוי שבו הושגה הסכמת הצדדים) וקבע כי המקרה לא עומד בחריג לכלל של אי-התערבות בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה.

5.

בבקשת רשות הערעור שבפני המבקשים טוענים כי עניינם מעלה שאלה משפטית עקרונית בכל הנוגע לזכות הייצוג ולגישה אפקטיבית לערכאות. עוד הם טוענים כי נסיבות המקרה עולות כדי עיוות דין חמור שנוצר כלפיהם. לפיכך, לשיטתם המקרה דנן עולה כדי אחד החריגים שנקבעו בפסיקה לעניין התערבות בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה.

6.

לאחר שבחנתי את הדברים, וחרף ההבנה לנסיבותיהם האישיות של המבקשים שהן מכמירות לב, אינני סבורה שהמקרה מצדיק הענקת רשות ערעור. כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, התערבות בפסק דין הניתן דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט נעשית במקרים חריגים בלבד, שבהם ניתן פסק דין שחורג באופן קיצוני מגבולות הסבירות, ולא התרשמתי כי מקרה זה נמנה עמם (ראו למשל: ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה , פ"ד נג(1) 337 (1999); ע"א 8560/17 אדרי אל ישראל קרקעות בע"מ נ' אפיקי נדל"ן בצפון בע"מ , פסקה 13 וההפניות שם (29.1.2019) ). אכן, במבט רחב, בקשה זו ואחרות כדוגמתה שבות ומדגימות את הקשיים המאפיינים הליך שבו בעלי הדין אינם מיוצגים, ואת החשיבות הנודעת להקפדה על כך שצדדים אלה מבינים את מאפייניו של ההליך. אולם, גם לאחר שנתתי דעתי לעניין זה, לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש לקבל את הבקשה. בית משפט השלום לא חרג מהסמכות שהקנו לו הצדדים, ועיון בפרוטוקול הדיון, חרף

הטענות שהועלו בעניין מתכונת רישומו, מעלה כי בטרם ניתן פסק הדין נשמעו טענותיהם של הצדדים. הפרוטוקול אף כלל התייחסות מפורשת להסכמתם של הצדדים. לא למותר לציין, גם אם למעלה מן הצורך – ובשים לב לטענות שהתמקדו בחשש לעיוות דין – כי הסכום שבו חויבו המבקשים נמוך מהסכום המקורי שנתבע.

7.

סוף דבר: הבקשה נדחית בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 . אין צו להוצאות.