רע"א 57-23 רע"א 57-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.12.2022 (ע"א 9258-11-22, השופטת ש' רנר). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש מיום 30.8.2022 (ת"א 48090-12-20, השופט א' יחזקאל).

2.מקורו של ההליך דנן בסכסוך בין הצדדים שנסב על חוזה שכירות. בתמצית יצוין כי בהתאם לחוזה, החל מיום 16.11.2019 שכר המבקש נכס המצוי בבעלותו של המשיב לתקופה של שלוש שנים. לטענת המבקש, הוא לא התגורר בנכס אפילו יום אחד, מאחר שמיד עם כניסתו אליו גילה, לדבריו, שאינו ראוי למגורים בשל בעיית רטיבות קשה.

3.ביום 22.12.2020 המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום נגד המשיב בעילות שונות, ובהן הטעיה, אי-גילוי, חוסר תום לב במשא ומתן לכריתתו של חוזה והפרת חוזה. בתביעה עתר המבקש לסעד הצהרתי, לסעד כספי בסך של 273,390 שקלים בגין דמי השכירות שנגבו ממנו ונזקים נוספים שנגרמו לו, וכן למתן צו שיורה על השבת הבטוחות שניתנו למשיב. בהמשך לכך, ביום 28.7.2021 הגיש המשיב מצדו תביעה נגד המבקש, ובה עתר לחייבו בתשלום פיצוי בגין נזקים שונים שנגרמו לו לטענתו בשל הפרת חוזה השכירות, בסך של 65,100 שקלים. ביום 9.9.2021 הורה בית משפט השלום על איחוד הדיון בהליכים.

4.בתמצית יצוין כי בסופה של ההתדיינות, ובהתאם להסכמת הצדדים, בית משפט השלום נתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בית משפט השלום ציין כי לאחר שנתן דעתו למכלול השיקולים הצריכים לעניין, הוא הגיע לכלל מסקנה כי יש לחייב את המשיב לשלם למבקש סכום של 36,518 שקלים, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 6,408 שקלים. עוד קבע בית משפט השלום כי יש לדחות את תביעתו של המשיב. בית משפט השלום הוסיף והבהיר כי המשיב מנוע מלפעול לגביית כספים נוספים מהמבקש וכי עליו להשיב את ההמחאות והבטוחות המצויות בידיו.

5.המבקש לא השלים עם התוצאה האמורה, וביום 6.11.2022 הגיש על כך ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורו חזר המבקש על עיקרי טענותיו והלין על כך שהכספים שנפסקו לטובתו נמוכים באופן משמעותי מאלה שנתבעו על-ידו.

6.ערעורו של המבקש נדחה בהחלטה הנזכרת בפתח הדברים, בלא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). בעשותו כן עמד בית המשפט המחוזי על כך שמידת התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך של פשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט היא מצומצמת ביותר, וקבע כי המבקש לא הצביע על הצדקה לחרוג מכלל זה במקרה דנן.

7.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובה המבקש שב ועותר לקבלת מלוא הכספים שנתבעו על-ידו. המבקש טוען כי יש לתת לו רשות ערעור במקרה זה כדי למנוע עיוות דין. עוד נטען כי בית משפט השלום לא הביא בחשבון פרטים מהותיים שהעלה המבקש כתנאי להסכמתו למתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, וכי נפסקו לזכות המבקש הוצאות נמוכות במיוחד.

8.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי אף מבלי להידרש לתשובה, וזאת בשים לב לאמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". הבקשה דנן נטועה היטב בנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים והטענות הכלולות בה נושאות אופי "ערעורי" במהותן – כך שלא מתעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כמו כן, חרף טענתו של המבקש לא התרשמתי כי דחיית הבקשה עלולה לגרום עיוות דין. למעלה מן הצורך אציין, כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, כי התערבות בפסק דין הניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט נעשית במקרים חריגים בלבד, ולא התרשמתי כי מקרה זה נמנה עמם (ראו למשל: רע"א 3700/18 מדר נ' הקסטדוריה די טרה סנטה, פסקה 7 (28.6.2018); רע"א 32/19 לוי נ' פרלמוטר, פסקה 6 (12.6.2019)). מטעמים אלה, קבלת ערעור על פסק דין שניתן בדרך זו היא עניין חריג, ומקל וחומר קבלתה של רשות ערעור על כך.

9.למען הסדר הטוב יובהר עוד, כי המשיב נדרש להחזיר למבקש את הבטוחות שניתנו לו במסגרת החוזה, כאמור בפסק דינו של בית משפט השלום, ככל שהדבר טרם נעשה.

10.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.