ע"א 2070/16 שהאב חמד מנאסרה נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

המבקשים הם בני משפחה המחזיקים בחלקה 24 בגוש 16945 (להלן: המקרקעין ) באדמות הכפר עין מאהל, שהיא – בהתאם לרישום במרשם – מקרקעין ציבוריים. בתמצית ייאמר כי בין המבקשים לבין המשיבות ניטשת מחלוקת ארוכת שנים אשר לפינויים של המבקשים ושל בני משפחתם מהמקרקעין וממקרקעין נוספים. לענייננו רלוונטיות תביעה שהגישה המשיבה 2 נגד המבקשים שעניינה סילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין (להלן: תביעת הסילוק ) ; ותביעה נוספת שהגישו המבקשים נגד המשיבות בחלוף כמה חודשים, היא התביעה נושא הבקשה שלפניי (להלן: תביעת הבעלות ) , ושעניינה מתן סעד הצהרתי שיקבע כי המבקשים הם הבעלים במקרקעין. לטענת המבקשים, הבעלות במקרקעין הוקנתה להם מכוח הסכם חליפין (להלן: ההסכם ) שנערך בין המבקשים לבין פקחים מטעם המשיבות עוד באמצע שנות ה-80, שבמסגרתו קיבלו המבקשים בעלות במקרקעין תמורת ויתור על זכויותיהם במקרקעין אחרים. לחילופין נטען בתביעה כי למבקשים רישיון מכללא להחזיק במקרקעין מכוח המצגים שיצרו כלפיהם המשיבות לאורך שנים.

2.

ביום 19.5.2014 נתן בית משפט השלום בבית שאן (כב' השופטת ר' זועבי ) תוקף של פסק דין להסכמת המבקשים והמשיבה 2 שלפיה ההליכים בתביעת הסילוק יעוכבו עד להכרעה בתביעת הבעלות. הוסכם כי אם תדחה תביעת הבעלות, יינתן לאלתר פסק דין שמקבל את תביעת הסילוק ופינוי המבקשים מהמקרקעין יתבצע בתוך 30 ימים ממתן פסק הדין. מנגד, ככל שתתקבל תביעת הבעלות – תדחה תביעת הסילוק. עוד הוסכם כי ככל שייעתר בית משפט זה לבקשת מי מהצדדים לעיכוב ביצוע פסק הדין בתביעת הבעלות, אזי ההליכים בתביעת הסילוק יעוכבו עד להכרעת בית משפט זה בערעור.

3.

ביום 17.1.2016 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי ) את תביעת הבעלות שהגישו המבקשים. נפסק כי לא נערך הסכם בין המבקשים לבין פקחים מטעם המשיבות שיש בו כדי להקנות למבקשים זכויות במקרקעין. ממילא נקבע כי לפקחים לא הייתה סמכות לערוך הסכם שכזה, לא כל שכן הסכם בעל פה; וכי המבקשים לא הוכיחו קיומו של רישיון מכללא להחזיק במקרקעין.

4.

המבקשים לא השלימו עם תוצאת פסק הדין והגישו ערעור לבית משפט זה. במקביל הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, היא הבקשה שלפניי. בבקשה נטען כי סיכויי הערעור הם טובים נוכח שגיאות שנפלו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהתעלם – כך המבקשים – מטענות רבות שהעלו. אשר למאזן הנוחות נטען כי זה נוטה באופן מובהק לקבלת הבקשה, שכן אם יפונו המבקשים מהמקרקעין יגרם להם נזק כלכלי ניכר. לדברי המבקשים, מדובר במקרקעין המשמשים אותם לפרנסתם ופינויים יגרום לנזק משמעותי לעצים שנטעו במקרקעין וליבולם.

ביום 13.3.2016 הורתי על עיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי עד למתן החלטה בבקשה שלפניי. במקביל, הורתי למשיבות להגיש את תשובתן לבקשה.

5.

לטענת המשיבות יש לדחות את הבקשה. אשר למאזן הנוחות גורסות המשיבות כי טענת המבקשים לנזק שייגרם להם מדחיית הבקשה נטענה באורח כללי ומבלי שהמבקשים הסבירו ופירטו באופן מבוסס מהו הנזק שייגרם להם. עוד נטען כי מדובר במקרקעין שהם בבחינת נכס עסקי, ולפיכך – ככל שיתקבל הערעור וייגרם למבקשים נזק כתוצאה מדחיית בקשתם – ניתן יהיה לפצותם פיצוי כספי. לבסוף נטען במישור זה כי אין חשש שהמשיבות לא יוכלו להשיב את המקרקעין למבקשים ככל שיתקבל הערעור. בעניין סיכויי הערעור נטען כי אלה קלושים.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, הזוכה בתביעתו זכאי ליהנות מפירות זכייתו ולכן ככלל, הגשת ערעור לא תביא לעיכוב ביצועו של פסק הדין נושא הערעור (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 6961/14 עיריית חיפה נ' ורדיה סנטר מרכזי מסחר בע"מ , פסקה 4 (19.11.2014)). עיכוב ביצוע הוא חריג לכלל זה והוא יינתן רק מקום שבו יוכיח מבקש העיכוב שני תנאים מצטברים: כי סיכויי הערעור טובים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני תנאים אלה מקיימים ביניהם יחס של מקבילית כוחות (רע"א 2746/15 שם טוב נ' דוברובינסקי , פסקה 4 (17.5.2015); ע"א 6573/12 חליווה נ' בלביץ , פסקה 6 (1.11.2012) (להלן: עניין חליווה ) ). כפי שציינתי אך לאחרונה בעניין ריכטר

( ע"א 8506/15 ריכטר נ' כהן , פסקה 8 (27.3.2016) (להלן: עניין ריכטר )) , כאשר עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין הנוגע לנכס מקרקעין שאינו משמש למגורים קיימות גישות שונות "הנעות בין תפיסת נכס המקרקעין שאינו משמש למגורים כנכס 'רגיל' שאין בו מאפיין מיוחד המצדיק סטייה מן הכלל שלפיו זכאי הזוכה ליהנות מפירות זכייתו; לבין גישה הנותנת בכל זאת משקל לייחודיות נכס המקרקעין המסוים" ( שם , פסקה 8; וראו גם ע"א 3684/15 עזבון המנוח נדים כמאל ז"ל נ' עזבון המנוחה אניסה נחאס , פסקה 4 והאסמכתאות שם (9.7.2015)).

7.

גם אם אקבל לצורך הדיון, ומבלי להכריע בכך, את טענת המבקשים – שנטענה אך באורח כללי – כי פינויים מהמקרקעין יסב להם נזק כלכלי משמעותי, הרי שמדובר במקרקעין המשמשים – כטענת המבקשים עצמם – לגידול חקלאי ולא בנכס המשמש למגורים או כזה שהוכח כי הוא נושא ערך אישי או מיוחד. לפיכך, לא שוכנעתי כי אם יפונו המבקשים מהמקרקעין עוד בטרם ישמע הערעור ייגרם להם נזק שאינו בר פיצוי

(והשוו רע"א 7844/15 מלכיאלי נ' מלכיאלי , פסקה 4 (23.12.2015); ע"א 8764/08 רוט נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ , פסקה 5 (1.4.2009) ). לכך יש להוסיף כי בשים לב לכך שהמשיבות הן גופים ציבוריים, איני סבור כי קיים חשש ממשי לכך שאם יתקבל הערעור לא ישיבו המשיבות למבקשים את המקרקעין או שהמבקשים לא יוכלו להיפרע מהן בגין נזקיהם. בהקשר זה אני מורה כי הזכויות במקרקעין לא יועברו לצד ג' עד למתן פסק דין בערעור. בנסיבות המקרה שלפניי באתי אפוא למסקנה כי מאזן הנוחות מטה את הכף לדחיית הבקשה, וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור.

בכפוף להערה אחרונה זו, הבקשה נדחית אפוא. הצו הארעי מיום 13.3.2016 מבוטל בזאת. פינוי המקרקעין יתבצע בהתאם להחלטת בית המשפט בתביעת הסילוק מיום 19.5.2014. אין צו להוצאות בבקשה זו.