ע"א 7372/14 סועאד גאדה נ. איגור בקלינסקי

א.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' טובי ) בה"פ 27982-05-13 מיום 10.9.14, אשר דחה את תובענת המבקשת להצהיר על זכאותה להירשם כבעלת זכות חכירה במקרקעין, ועל ביטול צו העיקול שהוטל על אלה, במסגרת תיק הוצאה לפועל 08-03225-11-2 המתנהל כנגד בן זוגה בנפרד (וראו להלן).

רקע והליכים קודמים

ב.

בשנת 2001 נישאה המבקשת לסואעד חאלד (להלן חאלד ). עובר לנישואיהם וביום 1.8.01 חתמו השניים על הסכם מתנה, בו התחייב חאלד להעביר למבקשת את מלוא זכויותיו במקרקעין, אשר הוקצו לו בשנת 1992 על ידי מנהל מקרקעי ישראל (להלן המקרקעין ). עוד הוסכם כי תוכן הסכם המתנה יירשם בהסכם הנישואין, ויהוה אחד מתנאיו. בסופו של יום, הסכם הנישואים בו נרשמה גם המתנה אושר בבית הדין השרעי, אך הסכם המתנה לא דווח למנהל ולרשויות מיסוי המקרקעין, וזכויות המבקשת לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין.

ג.

המקרקעין המדוברים הוקצו כאמור לחאלד בשנת 1992 במסגרת הסכם פיתוח למשך 36 חודשים. הסכם זה נחתם בין מינהל מקרקעי ישראל ובין חאלד ואשתו דאז עפיפה מוסא סואעד (להלן עפיפה ). אלה, לא רשמו את זכויות החכירה בלשכת רישום המקרקעין, למרות שכבר בשנת 1996 עודכנו כי זכאים הם לעשות זאת. משהתגרשו עפיפה וחאלד, ויתרה עפיפה על חלקה במקרקעין.

ד.

ביום 7.1.10, ולאחר שיחסיה של המבקשת וחאלד עלו לטענתה על שרטון, הגישה המבקשת תובענה לבית המשפט לענייני משפחה בקריות במסגרת ה"פ 8013-01-10, בה ביקשה להצהיר על זכויותיה בקרקע. משלא הגיש חאלד תגובה, נעתר בית המשפט (השופט א' נאמן ) לתובענה, וביום 1.5.10 ניתנה פסיקתא המורה ללשכת רישום המקרקעין לרשום העברה ללא תמורה של זכויות הבעלות במקרקעין על שמה של המבקשת. העסקה דווחה לרשויות המס, אך העברת הזכויות בפנקסי המקרקעין לא הושלמה.

ה.

ביום 16.10.12, במסגרת הליך הוצאה לפועל אשר התנהל נגד חאלד, הוטל עיקול על המקרקעין לטובת המשיב 1. אולם, הואיל והמקרקעין לא היו רשומים באותה העת על שמו, נרשמה הערה במינהל, לפיה קיים עיקול על זכויות שטרם נרשמו. ביום 7.4.13

נחתם הסכם חכירה בין מנהל מקרקעי ישראל לבין חאלד, לפיו המקרקעין יוחכרו לו לתקופה של 49 שנים החל מיום אישור העסקה ב-8.9.1992 ועד ליום ה-7.9.2041. בהתאם, מלוא הזכויות בנכס כפי שהיו רשומות במינהל הועברו על שמו של חאלד, אך לא נרשמו בפנקסי המקרקעין, כך שבפועל נשאר מינהל מקרקעי ישראל כבעלים הרשום.

ו.

ביום 16.5.13 הגישה המבקשת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לסעד הצהרתי, לפיו היא בעלת הזכויות במקרקעין וכי צו העיקול שהוטל על אלה בטל. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה משקבע כי המבקשת אינה זכאית לסעד הצהרתי, משלא עמדה בדרישה לנקיון כפיים; זאת הואיל ולא עדכנה את בית המשפט בדבר ההחלטה הנוספת שניתנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות ביום 1.11.11, לפיה יש לעכב את ביצוע העברת הזכויות במקרקעין, ויצרה מצג שווא לפיו ישנו פסק דין סופי וחלוט המורה על העברת הזכויות על שמה. שנית, קבע בית המשפט כי גם מבחינה עניינית יש לדחות את תובענת המבקשת. בית המשפט קבע כי בידי המבקשת יש לא יותר מאשר התחייבות למתנה, שכן זו לא הסתיימה ברישום. עוד ציין כי בתחרות שבין התחייבות למתנה לבין נושה, תינתן ככלל העדפה לנושה. זאת ככל שבעל ההתחייבות למתנה לא עמד בנטל להוכיח כי נותן המתנה והוא היו תמי לב, וכי המתנה אינה ניסיון להברחת נכסים. זאת במקביל לבחינת תום ליבו של הנושה במסגרתו יש לבחון האם ידע על ההתחייבות למתנה בטרם מתן האשראי לנותן המתנה. בענייננו, קבע בית המשפט כי המבקשת לא עמדה בנטל זה, משנמצאה לא אמינה, ונסיבות מתן המתנה נמצאו חשודות; זאת בין היתר בשל הזמן הרב שנמשך טרם ביקשה המבקשת לממש את המתנה, הלשון התמציתית של הסכם המתנה, והצהרת המשיב לפיו ראה את המבקשת ובעלה עורכים קניות מכולת יחדיו, דבר המלמד על מצג שווא של משבר זוגי שנועד לשם הברחת נכסים.

הבקשה לסעד זמני

ז.

כלפי פסק דין זה הוגש ערעור, ובמקביל הוגשה הבקשה שלפנינו לסעד זמני. בבקשה זו טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי משמצא אותה חסרת ניקיון כפיים וחסרת תום לב, בשל כך שלא עדכנה את בית המשפט בדבר ההחלטה הנוספת של בית המשפט לענייני משפחה לעכב את העברת הזכויות במקרקעין על שמה. לטענת המבקשת, לא עדכנה את בית המשפט בדבר אותה החלטה המורה על עיכוב, הואיל והחלטה זו בוטלה מכבר, ולפיכך אינה רלבנטית. עוד טענה המבקשת כי יש להיעתר לבקשתה, הואיל וסיכויי הערעור גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתה; מדובר בעיקול שהוטל על בית מגוריה, בו היא שוכנת עם שלושת ילדיה, אשר האחד מהם סובל ממחלת כליות. לבסוף הוסיפה המבקשת אף בקשה לעכב את ההוצאות שפסק נגדה בית המשפט המחוזי, וזאת בשל מצבה הכלכלי הקשה, הנובע בין היתר מכך ששכרה החודשי עומד על כ-5,000 ₪.

תגובת המשיב 1

ח.

לטענת המשיב 1 אין מקום להיעתר לבקשת המבקשת. בין נימוקיו ציין כי העיקול הרובץ על הנכס במינהל מקרקעי ישראל הוא ברישום בלבד, ולכן בכל מקרה אין באפשרותו לפנות את המבקשת וילדיה מביתם. עוד ציין המשיב 1 כי המבקשת ובעלה חאלד משתפים פעולה על מנת להבריח נכסים מנושיו של חאלד, וכי הבקשות שהוצגו על ידם לגירושין פיקטיביות. לבסוף, צוין כי אורח החיים אותו מנהלת המבקשת אינו תואם את הצהרתה בדבר מצבה הכלכלי הקשה, דבר הנלמד מנסיעותיה לחו"ל וכל הרכב היקרים אשר קנתה – כנטען – רק לאחרונה. יצוין כי המשיב 2 לא הגיב להחלטה בדבר הגשת תגובה.

הכרעה

ט.

בבקשה לסעד זמני על בית המשפט לבחון את סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ע"א 470/14 תלתן הנדסת מערכות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (2014)). בין שני השיקולים הללו "מתקיימים יחסים של מעין "כלים שלובים", או "מקבילית כוחות": ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהפך" (ע"א 5963/13 "מנורה" חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2014), פסקה 13, (להלן עניין מנורה ) השופט עמית; בע"מ 7934/14 פלוני נ' פלוני (2014)). בענייננו לא אטע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, נוכח האמור להלן באשר למאזן הנוחות. אכן, הפסיקה נוטה להיעתר לבקשות הנוגעות לעיכוב של פינוי מדירות מגורים (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר , פ"ד נו(1), 529, 534); אולם בנידון דידן ציין המשיב 1 מפורשות כי העיקול שהוטל אינו מאפשר את פינוי המבקשת וילדיה מביתם, ולפיכך חרב הפינוי מהבית אינה מונפת כלפי המבקשת; ראו גם ההודעה בדבר רישום צו עיקול מיום 5.11.12.

י.

בשקלול אלה לא עמדה המבקשת בתנאים הנדרשים לצורך מתן סעד זמני, וגם הוסר רכיב עיקרי בבקשתה, ולכן אין מקום להיעתר לבקשה. כך, גם לגבי הבקשה לעיכוב תשלום ההוצאות, שכן לא לוותה במסמכים המעידים על מצב כלכלי המצדיק זאת. המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון במועד שלא ירחק.

יא.

אין מקום איפוא להיעתר לבקשה.