ע"א 5518/06 לימור שבתאי נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ

זוהי בקשה למתן סעד זמני בערעור לפיו יעוכבו הליכי הוצאה-לפועל למימוש משכון שנקט המשיב 1, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישו המערערות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט נ' ישעיה) מיום 15.5.2006.

1.המערערות הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עתירה למתן סעד הצהרתי לפיו המערערת 1 הנה בעלת מחצית הזכויות הקנייניות בדירת מגורים ברעננה (להלן: הדירה ) ומשכך אין תוקף למשכון שנרשם לטובת המשיב 1 על הדירה ביחס למחצית שבבעלותה. מקורם של הליכים אלו בעסקת קומבינציה להקמת בנין בן ארבע קומות בה התקשר המשיב 2, בעלה של המערערת, כקבלן בניין ומכוחה הועברה הדירה לבעלותו. במהלך עסקיו נטלו המשיב 2 וחברה שבבעלותו הלוואה מן המשיב 1 ולהבטחת פרעונה מישכן המשיב 2 לטובת המשיב 1 את זכויותיו בדירה. במועד בו ניטלה ההלוואה חתמה המערערת 1 על מסמך לפיו היא מוותרת על זכויותיה במקרקעין עליהם נבנתה הדירה וידוע לה כי על בסיס ויתור זה ניתנת ההלוואה (להלן: כתב הויתור ). לאחר הדברים הללו עברו המערערת 1, המשיב 2 ובנותיהם המערערות 2 ו-3 להתגורר בדירה אך משנקלעו עסקי הקבלנות של המשיב 2 לקשיים והוא חדל לפרוע את ההלוואה פתח המשיב 1 בהליכים למימוש המשכון על הדירה. במסגרת העתירה טענה המערערת 1 כי אין בכתב הויתור כדי לשלול את זכויותיה הקנייניות במחצית הדירה, כי מדובר למעשה ב"כתב שיעבוד" וכי כתב הויתור נעדר כל תוקף משפטי נוכח העובדה שהוא לא נרשם כדין וכן נוכח העובדה שהמשיב 1 הפר חובות שונים בהם הוא חב כלפיה, בכללם חובת הגילוי. תחילה נעתר בית משפט קמא לבקשת המערערות והוציא צו מניעה זמני לפיו יעוכבו הליכי מימוש המשכון המוטל על הדירה. אולם בפסק דינו מיום 15.5.2006 דחה בית המשפט את התובענה וקבע כי לא הוכח שיש למערערת 1 זכויות קנייניות בדירה, וכי אף אם ניתן היה לראות בה כבעלת מחצית הזכויות מכוח דיני השיתוף בנכסים בין בני זוג הרי שהיא ויתרה על זכויותיה בחותמה על כתב הויתור, אשר אין לראות בו כתב שיעבוד. עוד קבע בית המשפט כי לא הונחה תשתית עובדתית ראויה לטענות המערערת 1 בדבר הטעיה, הפרת חובות הגילוי והפרת חובת תום הלב מצד המשיב 1 וכי גרסת המשיב 1 בעניין זה נמצאה מהימנה. כמו כן, קבע בית המשפט כי גרסת המערערת 1 לפיה היא חיה בנפרד מבעלה, למרות שהם גרים תחת קורת גג אחת, אינה אמינה.

2.המערערות הגישו ערעור על פסק הדין בו הן מלינות על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא וטוענות כי הוכח על ידן שהמערערת 1 לא הבינה את נפקות כתב הויתור עליו חתמה בסוברה שהיא מוותרת על זכויותיה במקרקעין ולא על זכויותיה בדירה, כי הוכח שהמשיב 1 לא קיים את חובותיו כלפיה, בין היתר נוכח העובדה שהחתים אותה על כתב שיעבוד ולא נתן למשיב 2 את האשראי לו התחייב כנגד חתימת המערערת 1 על כתב הויתור. כמו כן הוכח לטענת המערערת 1 כי היא חיה בנפרד מן המשיב 2. עוד מלינות המערערות על כך שבית משפט קמא לא התייחס לטענתן כי הן דיירות מוגנות בדירה וכן לטענות שהעלו בעניין חוסר תום ליבו של המשיב 1. בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המערערות את הבקשה שבכאן בה הן עותרות לעיכוב הליכי מימוש המשכון המוטל על הדירה. המערערות טוענות כי מהטעמים המפורטים לעיל סיכויי הערעור שהגישו גבוהים ביותר. עוד טוענות המערערות כי אם לא יעוכב פינויין מן הדירה לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, הן יוותרו ללא קורת גג וערעורן יעשה פלסתר. מנגד, כך טוענות המערערות, למשיב 1 לא ייגרם כל נזק אם תתקבל הבקשה שכן הוא מובטח באמצעות הדירה ויוכל להיפרע ממנה אם יידחה הערעור. מכל הטעמים הללו מבקשות המערערות כי בית משפט זה יורה על עיכוב הליכי מימוש המשכון עד להכרעה בערעור שהגישו, ועוד הן מבקשות שלא להתנות עיכוב זה בתנאים או בערובות נוספות על אלו שקבע בית משפט קמא כנגד צו המניעה שניתן על ידו.

3.המשיב 1 מתנגד לבקשה והוא טוען שסיכויי הערעור קלושים ביותר בהדגישו כי המערערות לא הצביעו על טעות משפטית שנפלה בפסק הדין, כי גרסתן נדחתה מטעמים שבמהימנות וכי הלכה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית. עוד טוען המשיב 1 כי המערערות מעלות בערעור טענות עובדתיות חדשות אותן לא טענו בבית משפט קמא ואף לא תמכו אותן בתצהיר כדין, והוא מציין בהקשר זה כי בבית משפט קמא טענה המערערת 1 שהיא כלל לא ידעה אודות שיעבוד הדירה על ידי המשיב 2 ורק לאחר שהמשיב 1 הציג את כתב הויתור שינתה גירסתה וטענה כי לא הבינה על מה חתמה. המשיב 1 סומך ידיו על פסק הדין בציינו כי החתים את המערערת 1 על כתב הויתור רק למען הזהירות שכן הדירה היתה נכס עסקי של המשיב 2 ולא דירת מגורים, כי אין בהחתמתה כדי ליצור זכויות במקרקעין יש מאין וכי כיוון שהמקרקעין כוללים את הדירה כלל לא ברור מה נפקות גרסתה. עוד טוען המשיב 1 כי נוכח קביעת בית המשפט לפיה נישואי המערערת 1 והמשיב 2 לא פקעו לא חלה במקרה דנן הזכות לאיזון משאבים. המשיב 1 מוסיף וטוען כי חובו של המשיב 2 עומד כיום על 1,238,421 ₪ וכנגד הדירה הוצא צו הריסה. בנסיבות אלה ונוכח קיומם של חובות נוספים של המשיב 2, בהם חובות בדין קדימה, מטיל המשיב 1 ספק אם יהיה בדירה כדי לכסות את החוב ולפיכך כל עיכוב נוסף במימוש הבטוחה מגדיל לטענתו את נזקיו. עוד טוען המשיב 1 כי הדירה דנן היא דירת פנטהאוז מפוארת וכי מגורים ברמת חיים כזו אינה מתיישבת עם חובותיו הכבדים של המשיב 2. לבסוף טוען המשיב 1 כי כיוון שהוא מוסד בנקאי הרי שאם תזכנה המערערות בערעור שהגישו יהיה בידיו לפצותן בגין הנזקים שייגרמו להן. מנימוקים אלו טוען המשיב 1 כי דין הבקשה להידחות, ולחלופין הוא טוען כי אם יחליט בית המשפט לעכב את מימוש המשכון יש לעשות כן רק כנגד הפקדת ערובה הולמת.

4.כלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו והמבקש לעכב את ביצועו של פסק הדין או סעד זמני בערעור, צריך לשכנע את בית המשפט שסיכויי הערעור טובים וכן עליו לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שפעולה על פי פסק הדין טרם הכרעה בערעור, תקשה מאוד על החזרת המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו (ראו: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , תק-על 2004(4) 1015, פסקה 6 (2004) (להלן: פרשת שטיינר )); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ , תק-על 2005(2) 987, פסקה 4 (2005)). במקרה דנן עיקר טענותיהן של המערערות בערעור נסובות על הקביעות העובדתיות ועל ממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. טענות ממין זה אין בהן ככלל כדי לבסס סיכוי ממשי להצלחת הערעור והן אינן מצדיקות, אפוא, מתן סעד זמני בערעור (ראו והשוו: פרשת שטיינר , פסקה 6; ע"א 4086/04 שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , תק-על 2004(3) 928, פסקה 3 (2004)). יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין, נוכח העובדה שהמערערת 1 מתגוררת בדירה עם שתי בנותיה ופינוייה של דירת מגורים "[מ]הווה תמיד מהלך קשה שהחזרת המצב לקדמותו לגביו אם התביעה העיקרית תצלח, מוטל בספק" (ראו רע"א 6994/ 00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר , פ"ד נו(1) 529, 534 (2001)), אני מורה על עיכוב הליכי ההוצאה-לפועל למימוש המשכון המוטל על הדירה לטובת המשיב 1, ובלבד שהמערערות יפקידו בתוך שלושים ימים ערובה כספית או ערבות בנקאית אוטונומית בסך 75,000 ₪ להבטחת נזקיו של המשיב 1. היה והמערערות לא יפקידו ערובה או ערבות כאמור עד למועד הנזכר, יימשכו הליכי מימוש המשכון.

אין צו להוצאות בבקשה.