ע"א 3201/15 פלוני נ. פלוני

1.

לפני בקשה למתן סעד זמני במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.4.2015 (ת"א 42146-07-14, השופט ד' חסדאי ).

2.

הסכסוך בין הצדדים כבר נדון במסגרת הליכים רבים ובפני ערכאות שונות, ואין צורך לפרט כעת את כל תולדותיו ופיתוליו (לדיון באחד משלביה הקודמים של פרשה זו, ראו החלטתי ברע"א 8625/14 (24.12.2014)). די בכך שאציין לצורך ענייננו כי מקורו של ההליך דנן הוא בתביעה לסעד הצהרתי שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי ביום 22.7.2014, ובה עתר להכרזה על בטלותו של הסכם המכר שנחתם לכאורה בינו לבין המשיבים בנוגע לדירה ברמת גן שבה המבקש מתגורר (להלן, בהתאמה: ההסכם ו- הדירה ) בטענה כי ההסכם זויף. באותו מועד הורה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיאה א' אורנשטיין ) על מתן צו ארעי שמנע את פינוי המבקש מן הדירה וכן אסר על ביצוע כל דיספוזיציה בה, בכפוף לכך שהמבקש יפקיד ערבות בנקאית בסך של 75,000 שקל. ביום 11.8.2014 הגישו המשיבים בקשה לדחיית התביעה על הסף.

ביום 30.4.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, וקבע כי המבקש תמך את בקשתו לעיכוב ביצוע רק בתצהירו של בנו, אלא שזה לא התייצב לחקירה הנגדית בדיון שנערך בבקשה, ואילו הוא עצמו לא הגיש תצהיר מטעמו. על כן, כך נקבע, נותרו טענותיו העובדתיות של המבקש ללא תימוכין. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי טענת המבקש לפיה חתימתו על ההסכם זויפה לא נתמכה בחוות דעת גרפולוגית ולמעשה אין לה ביסוס ראייתי. בית המשפט המחוזי פרס גם טעמים נוספים המצדיקים לדידו את דחיית התביעה על הסף, ובמסגרת זאת ציין כי המבקש הצהיר במסגרת הליכי פשיטת הרגל שהתקיימו בעניינו כי הוא אכן מכר את הדירה למשיבים. בעניין זה נקבע כי ההודאה האמורה יוצרת השתק שיפוטי ומונעת ממנו להעלות טענות סותרות. כן ציין בית המשפט המחוזי כי עו"ד יורם שמילה (להלן: עו"ד שמילה ), שערך את ההסכם, העיד כי המבקש חתם על ההסכם, עדות שממנה נובע כי חתימתו של המבקש לא זויפה. עדות זו הייתה, כך נקבע, קוהרנטית ומהימנה. בנוסף לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי תביעת המבקש התיישנה. לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המשיבים בקשה לחילוט העירבון שהפקיד המבקש להבטחת הוצאותיהם, בקשה שעודה תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי.

3.

ביום 10.5.2015 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן את הבקשה דנן, במסגרתה הוא עותר לעיכוב פינויו מן הדירה, להותרת צו המניעה האוסר על דיספוזיציה בנכס על כנו, וכן לכך שהעירבון אשר הפקיד בבית המשפט המחוזי יישאר בקופת בית המשפט. באותו מועד הוריתי למשיבים להשיב לבקשה. במסגרת הבקשה דנן טוען המבקש כי סיכויי הערעור שהגיש הם גבוהים. כך, טוען המבקש כי כלל לא היה מקום לבירור עובדתי בגדרי הבקשה לדחייה על הסף, אלא לבירורן של סוגיות משפטיות בלבד. המבקש מוסיף וטוען כי נוכח השלב המקדמי שבו נדחתה התביעה לא הייתה לו ההזדמנות להגיש חוות דעת גרפולוגית שתוכיח כי ההסכם זויף או חוות דעת רפואית בנוגע ליכולתו לחתום על ההסכם במועד שבו הוא נחתם לכאורה. המבקש טוען עוד כי עריכת חקירה נגדית וקביעת ממצאי מהימנות בידי בית המשפט המחוזי בשלב שבו טרם החלו להישמע הראיות בתיק שיבשו לחלוטין את יכולתו להציג את עמדתו ולהעיד עדים שיוכיחו את טענותיו. המבקש מדגיש בהקשר זה כי בקשתו להגיש חוות דעת רפואית במסגרת בחינת הבקשה לדחייה על הסף נדחתה. המבקש טוען כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתו, בהצביעו על כך שהוא בעל נכות נפשית בשיעור של 65%, ושהדירה בה עסקינן היא הדירה אשר בה הוא מתגורר מזה שנים רבות, כך שפינוי ממנה יגרום לו לנזק בלתי הפיך ויותירו ללא קורת גג.

4.

ביום 31.5.2015 הגישו המשיבים את תגובתם לבקשה. המשיבים גורסים כי הבקשה רצופה שקרים וחצאי אמיתות, וכי החלטת בית המשפט המחוזי בדין יסודה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המבקש מנצל לרעה את הליכי המשפט בעניינו ופועל בחוסר תום לב. המשיבים מדגישים בהקשר זה כי המבקש הסכים להעדתו של עו"ד שמילה, ואף ניתנה לו הזדמנות להעיד עדים מטעמו, אך הוא בחר להימנע מכך, כך שאין לו להלין אלא על עצמו. כן טוענים המשיבים כי ההימנעות מפינוי המבקש מן הדירה גורמת להם לנזקים כבדים, המתבטאים בין השאר בכך שהם נאלצים להוציא הוצאות רבות על החזקתה, אף שהמבקש מתגורר בה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, מצאתי כי דינה להתקבל באופן חלקי ובכפוף לתנאים, כמפורט להלן.

6.

כידוע, בעל דין שזכה בהליך זכאי ליהנות מפירות זכייתו, ואין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין או מתן סעד זמני שימנע את מימוש הזכייה. בקשה למתן סעד זמני בערעור תוכרע על פי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור (ראו למשל: ע"א 5518/06 שבתאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , בפסקה 4 (16.7.2006)). בענייננו, הנתון המכריע את הכף הוא העובדה שהימנעות ממתן סעד זמני תוביל לפינוי המבקש מביתו, בה בשעה שהגישה הנוהגת בבית משפט זה נוטה לעבר עיכוב ביצועם של פסקי דין שמשמעותם פינוי אדם מביתו, בשל הנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם כתוצאה מכך (ראו למשל: ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' הבנק המזרחי בע"מ , בפסקה 8 (29.5.2006); ע"א 8566/12 ברנס נ' בנק אוצר החייל , בפסקה 6 (19.12.2012)). הדברים נכונים ביתר שאת בהתייחס למבקש, אשר סובל מבעיות רפואיות ונפשיות, אשר בני החברה כולם ובתי המשפט בפרט נדרשים לגלות כלפיהם רגישות מיוחדת (ראו: רע"א 1435/15 פלוני נ' חסיד , בפסקה 11 (20.5.2015)). המשיבים נמנעו מלהתייחס באופן ברור למאזן הנוחות במקרה דנא, אך ציינו כי הימנעות מפינוי המבקש מן הדירה גורמת להם לנזקים כלכליים משמעותיים. דומה כי יש ממש בטענה זו, אלא שאין מדובר בנזקים בלתי הפיכים. על רקע זה, דומה שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם של המבקש, ולפיכך אין צורך לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי הערעור (אף כי ניתן לומר שעל פני הדברים נראה שאלה אינם גבוהים במיוחד). לפיכך, אני מורה כי המבקש לא יפונה מן הדירה עד להכרעה בערעור. כיוון שלטענת המבקש הוא בעל הזכויות בדירה, הרי שעל מנת שלא להפוך את האפשרות לממש זכויות אלה לתאורטית – ככל שהטענה תתקבל, אני מורה גם על כך שלא תיערך כל דיספוזיציה בדירה עד להכרעה בערעור.

7.

לצד ההבנה לנזק שעלול להיגרם למבקש כתוצאה מפינויו מן הדירה, לא ניתן להתעלם מכך שההליכים במסגרתם מבקשים המשיבים לממש את ההסכם נמשכים שנים רבות, והדבר גובה מהם לכאורה מחיר כלכלי. לכן, יש להתנות את הסעדים הזמניים לטובת המבקש בכך שיפקיד ערבות להבטחת הנזקים שעלולים להיגרם למשיבים, וזאת מכוח תקנה 467(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

8.

אשר על כן, אני מורה כי המבקש לא יפונה מן הדירה והמשיבים לא יבצעו כל דיספוזיציה בדירה עד להכרעה בערעור. תוקפם של הסעדים הזמניים מותנה בכך שהמבקש יפקיד בקופת בית משפט זה עד ליום 1.7.2015 ערבות בנקאית או מזומנים בסך של 35,000 שקל. אם לא תופקד הערובה כאמור, יפקעו הסעדים הזמניים. בהתחשב ברגישותו של המקרה ובעמדת המשיבים, יישמע ערעורו של המבקש עד לסוף חודש אוקטובר 2015.

9.

עם זאת, לא מצאתי מקום להביע עמדה בנוגע לבקשת המשיבים לחילוט העירבון אותו הפקיד המשיב, ובית המשפט המחוזי יכריע בה כחוכמתו.

10.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת בחלקה, כאמור בפסקה 8 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.