ע"א 1822/18 פלד יצחק נ. ביטון מוריס

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' שילה ) בת"א 42146-07-14 מיום 28.2.2018, בגדרו נקבע כי הסכם למכירת דירה שהייתה בבעלות המבקש שריר וקיים. הדירה מושא ההליך היא דירת המגורים של המבקש, ועל כן מתבקש עיכוב ביצוע פסק הדין על מנת שיעוכבו הליכי הפינוי שנפתחו נגדו.

רקע

1.

הסכסוך בין הצדדים על היבטיו השונים נדון במסגרת הליכים רבים ולכן העובדות הצריכות לבקשה שלפניי יובאו להלן בתמצית. המבקש היה נשוי למשיבה 3, ויחד רכשו השניים דירה ברמת גן ששימשה אותם למגורים (להלן יחד ובהתאמה: בני הזוג פלד ו- הדירה ). במהלך השנים בני הזוג פלד וכן החברה שבבעלותו של המבקש נקלעו לקשיים כלכליים, בין היתר בשל תאונת דרכים בה היה מעורב המבקש בשנת 2001, שלאחריה אף מונה בנו של המבקש כאפוטרופוס זמני עליו. המשיב 1 (להלן: המשיב ) הוא אחיה של המשיבה 3 ונשוי למשיבה 2 (להלן יחד: בני הזוג ביטון ). המשיב סייע לבני הזוג פלד מבחינה כלכלית ופרע חובות לנושים שונים. ביום 23.3.2006 נחתם הסכם למכירת הדירה של בני הזוג פלד לבני הזוג ביטון, כשלאחריו בני הזוג פלד נפרדו והמבקש המשיך להתגורר בדירה לבדו. ביום 21.8.2013 נרשמה הערת אזהרה לטובת בני הזוג ביטון וביום 30.10.2013 הושלם הרישום בלשכת רישום המקרקעין.

2.

בחודש פברואר 2014 הגישו בני הזוג ביטון תביעה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו לפינוי המבקש מהדירה (תא"ח 18766-02-14). לטענתם, בני הזוג פלד מכרו להם את הדירה על חשבון הכספים שהלוו להם, ובמשך השנים הם אפשרו למבקש להחזיק בדירה נוכח תחנוניו והבטחותיו כי הוא יסדיר את מצבו הכלכלי, עד שהבינו כי הוא מהתל בהם ואין בכוונתו לפנות את הדירה. ביום 25.3.2014 ניתן פסק דין בהעדר הגנה המורה על פינוי המבקש מהדירה. בעקבות בקשת המבקש לבטל את פסק הדין, הצדדים הסכימו כי הבקשה לביטול פסק הדין תידחה, פסק הדין יעוכב באופן זמני והמבקש יהיה רשאי להגיש תובענה להצהרה על בטלות הסכם המכר בפני בית המשפט המוסמך, היא התביעה מושא הבקשה שלפניי.

3.

להשלמת התמונה יצוין כי המבקש ניהל מספר הליכים שונים במסגרתם גם עתר למתן צו שיעכב את פינויו מהדירה (ראו בהחלטת השופטת ד' ברק-ארז ברע"א 8625/14 מיום 24.12.2014), עד שבסופו של יום התקבלה בקשתו. עוד יצויין כי תחילה קבע בית המשפט (כב' השופט ד' חסדאי ) כי התביעה תידחה על הסף, אך בעקבות ערעור שהוגש לבית משפט זה (ע"א 3201/15), התיק הוחזר לבירור הטענות לגופן.

4.

ביום 28.2.2018 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא הקובע כי הסכם המכר שנחתם בין הצדדים שריר וקיים (להלן: פסק הדין ) . טענת המבקש כי לא היה כשיר לחתום על הסכם המכר בשל התאונה שעבר נדחתה, ונקבע כי המבקש הבין את משמעות החתימה וכי הדבר בא לידי ביטוי במסמכים אחרים עליהם חתם. עוד נדחו גרסאותיו החלופיות של המבקש לפיהן חתימתו על ההסכם זויפה, ונדחתה הטענה לפיה ההסכם שנחתם היה הסכם משכון. בית המשפט קבע כי אף שנחתם בין הצדדים הסכם משכון, הוא בוטל במועד חתימת הסכם המכר, וכי קיימת הודאת בעל דין של המבקש ביחס למכירת הדירה. הרישום המאוחר של הדירה על שם בני הזוג ביטון, 7 שנים לאחר חתימת ההסכם, נבע מכך שניתנו למבקש ארכות ומכיוון שעל הדירה רבצו עיקולים בגין החובות של בני הזוג פלד, ואלו הקשו על השלמת הרישום. בשל כל האמור דחה בית המשפט את התביעה והכריז על תקפות הסכם המכר כאמור לעיל.

5.

המבקש לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית משפט זה. עם מתן פסק הדין בוטל עיכוב ההליכים שניתן בתיק, ולטענת המבקש המשיבים פנו לפנותו מהדירה. מכאן הבקשה שלפניי שהוגדרה כבקשה ל"עיכוב ביצוע פסק הדין של פינוי המערער (המבקש –ג"ק) מבית מגוריו". ביום 5.3.2018 הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על פינוי המבקש מהדירה עד למתן החלטה אחרת.

הבקשה וטענות הצדדים

6.

לטענת המבקש שיקולי מאזן הנוחות נוטים במובהק לעבר קבלת הבקשה. הוטעם כי המבקש הוא אדם נכה וחסר אמצעים, כי בני משפחתו אינם מסוגלים לעזור לו וכי משמעות פינויו מהדירה היא כי המבקש יוותר ללא קורת גג. לעומתו, כך נטען, המשיב הוא אדם רב אמצעים כאשר אין לו עניין בדירה עצמה אלא בתמורה הכספית בלבד. ב"כ המבקש הדגיש את מצבו הנפשי הקשה של המבקש והביע דאגה כנה לשלומו.

אשר לסיכויי הערעור, נטען שבית משפט קמא פעל בחוסר סמכות והתערב בעניינים שבמומחיות רפואית מבלי שהייתה לנגד עיניו חוות דעת נגדית ומבלי שניתן לכך כל ביסוס רציונאלי. בבקשתו, חזר המבקש בעיקרו של דבר על הטענות שהציג בפני בית משפט קמא וטען, בין היתר, כי היה חסר כשרות קוגניטיבית לחתום על הסכם המכר, כי לא חתם על ההסכם בעצמו, ולחלופין טען כי כוונת הצדדים הייתה לחתום על הסכם משכון להבטחת החוב ולא על הסכם מכר. לשיטתו, בפסק הדין נפלו שגיאות משפטיות ונימוקיו של בית המשפט מעידים על משוא פנים.

7.

המשיבים התנגדו מכל וכל לבקשה וטענו כי המבקש עושה כל שלאל ידו על מנת ל"משוך זמן" ולהמשיך להחזיק בדירה שלא כדין ומבלי שהוא משלם תמורתה דבר. לשיטתם, מאזן הנוחות נוטה לטובתם שכן הם רכשו את הדירה במיטב כספם ועד למתן פסק דינו של בית משפט קמא נגרם להם סבל רב משנוהלו כ-15 הליכים משפטיים בעניינו של המבקש, בהם נקבעו קביעות חד משמעיות לגבי אמינותו. לטענתם, אין לתת יד לאדם המנצל לרעה את תאונת הדרכים שעבר ונתלה במצבו הכלכלי חלף לקיחת אחריות על מעשיו ומציאת דיור חלופי.

המשיבים הרחיבו לעניין סיכויי הערעור וטענו, בין היתר, כי המבקש פעל בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 והעלה טענות עובדתיות חלופיות; כי המבקש הודה בהליכים קודמים כי מכר את הדירה והוא מושתק מלטעון אחרת; כי המבקש היה כשיר עת נחתם ההסכם ואין בסיס לחוות הדעת המומחה מטעמו; וכי המבקש חתם בעצמו על ההסכם וההסכם הוא תקף. המשיבים הדגישו את חוסר תום ליבו של המבקש ואת השימוש לרעה שעושה בהליכי משפט, וטענו כי יש להורות על דחיית הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי תוך חיוב המבקש בהוצאות.

דיון והכרעה

8.

כידוע, בעל דין המחזיק בפסק דין לטובתו זכאי להינות מפירות זכייתו, ואין בהגשת ערעור כדי למנוע את מימוש הזכייה. בבואו של בית משפט להכריע בבקשה לעיכוב פסק דין או למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, עליו לבחון את התקיימותם של שני תנאים מצטברים: כי סיכויי הערעור להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. בין שני אלה מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות', אך משקל הבכורה הוענק לשיקולי מאזן הנוחות (ראו למשל ע"א 1237/13 קונין נ' גפני , בפסקה 14 (7.4.2013) (להלן: עניין קונין ); ע"א 4502/17

אביגור יזמות ופיתוח נדל"ן בע"מ נ' בוגנים ,

בפסקה 8 (3.10.2017)).

כאשר הסכסוך נסב על בעלות בנכס מקרקעין, קיים חשש כי המקרקעין יועברו לצדדים שלישיים תמי לב, באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו. על כן, קיימת נטייה להקל במידה מסויימת על המבקש סעד זמני כאשר המקרקעין משמשים למגורים, זאת בשל ההשלכות המיידיות והקשות הנובעות מפינויו של אדם מביתו . מנגד, כאשר השימוש בקרקע נעשה למטרות מסחר והשקעה, "העברת המקרקעין בעין אינה בלתי הפיכה, ומגלמת בתוכה נזק כספי הניתן לפיצוי" (ע"א 8632/06 בן יעקב נ' מימון , בפסקה 3 (7.1.2007), וראו גם ע"א 12/46

ניסים אסייג, ייעוץ וניהול בע"מ נ' אדרת , בפסקה 20 (5.3.2012); ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי , בפסקה 17 ( 13.4.2014); ע "א 6360/15 אבו זהרייה נ' עזבון המנוחה סלאמן ,

בפסקה 7 (30.11.2015) ; עניין קונין ).

9.

הדברים נכונים במיוחד ביחס למבקש, לגביו נטען כי מצבו הכלכלי והנפשי אינו מן המשופרים, בלשון המעטה. עסקינן במקרה שנסיבותיו קשות ומורכבות מבחינה אנושית, כאשר לפינוי המבקש מהדירה יהיו השלכות משמעותיות. מנגד, לא נטען על ידי המשיבים כי היעתרות לבקשה תגרום להם לנזק בלתי הפיך. אף כי הימנעות מפינוי המבקש מהדירה יש בה כדי לגרום לנזק כלכלי, מדובר בנזק הניתן בעיקרו לפיצוי. בנסיבות אלה שיקולי מאזן הנוחות מצדיקים אפוא להיעתר לבקשה, להותיר את המצב על כנו ולהימנע מהליכי פינוי המבקש מהדירה עד להכרעה בערעור. משהגעתי למסקנה זו איני מוצא להידרש לסיכויי הערעור, הגם שלטעמי הם אינם מבטיחים במיוחד.

10.

לא נעלמו מעיניי ההליכים שנוהלו עד כה בין הצדדים ומשך הזמן בו המבקש מתגורר בדירה, כאשר הדבר גובה לכאורה מהמשיבים מחיר כלכלי. על כן, המבקש יפקיד ערבון נוסף בסך 7,500

₪ להבטחת הנזקים שעלולים להיגרם למשיבים. נוכח מצבו הכלכלי הנטען של המבקש ניתנת לו ארכה להסדרת הערבון והוא יופקד עד ליום 15.5.2018. יובהר, כאמור אף בהחלטתי מיום 8.3.2018, כי לא ניתן לעשות שימוש בערבון שהופקד בקופת בית המשפט המחוזי. בנוסף, המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון בערעור בהקדם, על פי אילוצי היומן.

11.

סוף דבר, ניתן בזה צו המורה למשיבים שלא לפעול לפינוי המבקש מהדירה ברחוב הנביאים 15/1 ברמת גן עד להכרעה בערעור, וכי עד למועד זה לא תיערך כל דיספוזיציה בנכס.

לאור התוצאה אליה הגעתי , אין צו להוצאות.