רע"א 1435/15 פלוני נ. יצחק חסיד

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.2.2015 (ע"א 47248-12-12, סגן הנשיאה י' ענבר והשופטים

י' שבח ו- ש' שוחט ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 13.12.2012 (ת"א 64519/06, השופט י' קורן ).

2.

בקשה זו היא תולדה של פרשה שעברה גלגולים משפטיים רבים ונדונה בפני מספר ערכאות. עם זאת, הפירוט המלא של השתלשלות הדברים אינו נדרש לענייננו. לצורך הדיון בבקשה די בכך שאציין בתמצית אציין כי מאז שנת 1967 המבקש מחזיק בדירת חדר בבניין ברחוב צ'לנוב בתל אביב (להלן: הדירה המקורית ) כדייר מוגן. המשיבים הם בעלי הבניין שבו נמצאת הדירה, מאז רכשו אותו בשנת 1978. בהליך קודם שהתקיים בין הצדדים נקבע כי המבקש פלש לדירה הסמוכה לדירה המקורית והורה על סילוק ידו מן הדירה הנוספת (ת"א 64520/06, השופט ח' טובי ).

3.

ההליך שבפני מקורו בתביעה שהגישו המשיבים לבית משפט השלום כנגד המבקש בשנת 2006, ובה עתרו לסילוק ידו מהדירה המקורית ולפיצויים כספיים. ביום 25.1.2011 קיבל בית משפט השלום את התביעה, וקבע כי המבקש לא שילם למשיבים דמי שכירות במשך שנים ארוכות וכי הוא אוגר באופן כפייתי גרוטאות ואשפה ומאחסן אותן בחדר המדרגות של הבניין ובגג הבניין, תוך גרימת מטרד קשה לשכנים. בית משפט השלום ציין כי המבקש אינו מיוצג וכי מצבו הנפשי אינו שפיר. על כן, אף שהמבקש לא עתר לקבל סעד "הפוך" מן הצדק (קרי להתנות את פינוי הדירה בכך שיקבל פיצוי) בית משפט השלום בחן את האפשרות להעניק לו סעד כזה, וקבע כי אין לכך מקום.

4.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. בשלב זה החל לייצגו עו"ד גיל-עד חריש, המייצג אותו מאז ועד היום בהתנדבות. ביום 21.10.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח העובדה שמונה אפוטרופוס לרכושו של המבקש, יש מקום לשוב ולשקול האם יש להעניק לו סעד מן הצדק, והחזיר לצורך כך את הדיון לבית משפט השלום (ע"א 44596-02-11, סגניות הנשיאה א' קובו ו- מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ).

5.

ביום 13.12.2012 ניתן פסק דינו המשלים של בית משפט השלום בעניין. בית משפט השלום ציין כי המבקש אינו פסול דין, וכי למרות שהוא סובל, ככל הנראה, מהפרעה נפשית של אגרנות כפייתית אין לומר שהוא בלתי מודע למעשיו או להשלכותיהם. בית משפט השלום קבע עוד כי המבקש ממשיך לאחסן אשפה וגרוטאות בשטחים הציבוריים של הבניין ואף בדירה הנוספת שאליה פלש וממנה פונה, וכן שהוא ממשיך שלא לשלם את דמי השכירות שהוא חייב למשיבים. בסיכומו של דבר, בית משפט השלום קבע כי המבקש רומס ברגל גסה את זכויות הקניין של המשיבים ואת ההחלטות השיפוטיות בעניינו, וכי נוכח כך ונוכח הנזקים הכבדים שגרם המבקש למשיבים, אין מקום להעניק לו סעד מן הצדק, גם בהתחשב במצבו הנפשי והכלכלי. יצוין עוד כי פסק דין זה ניתן לאחר שבית משפט השלום הציע לצדדים פשרה לפיה המשיבים ישלמו למבקש סכום כספי שיאפשר לו לשכור דיור חלופי למשך שלוש שנים – כנגד פינוי בפועל. המשיבים הסכימו באופן עקרוני להצעה, אך המבקש סירב לה וציין כי יסכים לקבל רק הצעה שתבטיח לו מימון של דיור חלופי לכל ימי חייו, ולא לשלוש שנים בלבד.

6.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי פסק הדין שניתן מיוסד על ממצא עובדתי מפורט לפיו גם אחרי שמונה אפוטרופוס לרכושו של המבקש לא השתנה דבר והוא ממשיך לא לשלם את דמי השכירות למשיבים, לאחסן אשפה ברחבי הבניין ולהחזיק שלא כדין בדירה שאליה פלש, הסמוכה לדירתו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי "המערער דחה את היד שהושטה לו", ולכן צדק בית משפט השלום כאשר לא פסק לו סעד מן הצדק.

7.

במסגרת הבקשה דנן מקדים וטוען המבקש כי הוא "חסוי ערירי" כבן 70 הסובל מבעיה נפשית הגורמת לאגרנות כפייתית, וכי פינויו מדירת מגוריו תוביל להשלכתו לרחוב. המבקש מוסיף וטוען כי עניינו מעורר שאלה משפטית כללית המתייחסת לזכותו של דייר מוגן שמפונה בגין מטרד שהוא גורם לשכניו לקבל את החזר דמי המפתח ששילם, בניכוי הנזק שגרם לבעלי הדירה. כן טוען המבקש כי לכל הפחות היה על הערכאות הקודמות לפסוק לו כסעד מן הצדק פיצוי שהוא שווה ערך לדיור חלופי לשלוש שנים, כפי שהציע בית משפט השלום מיוזמתו.

8.

ביום 15.4.2015 הוריתי למשיבים להגיש את תגובתם לבקשה. כן התבקשה התייחסותם לשאלה האם יסכימו, בהתחשב בנסיבותיו הייחודיות והקשות של המבקש, להסדר במסגרתו הם ישלמו למבקש סכום חד פעמי בשיעור שהוא שווה ערך לדמי שכירות לתקופה של שלוש שנים של דירת חדר באזור שבו מתגורר המבקש, בכפוף לכך שהמבקש יפנה בעצמו את הדירה המקורית. זאת, בדומה למתווה שלו הסכימו המשיבים בשלב קודם של ההליך.

9.

ביום 30.4.2015 הגישו המשיבים את תגובתם, ובה ציינו כי הם מתנגדים לבקשת רשות הערעור שאינה מגלה לטענתם כל טעם להעניק רשות ערעור. המשיבים ציינו כי הם מנהלים נגד המבקש הליכים במשך כעשור שנים, בעוד הוא ממשיך להפר שוב ושוב החלטות שיפוטיות, עושה דין לעצמו וגורם להם נזק הנאמד בעשרות ואף מאות אלפי שקלים. המשיבים טענו עוד כי המבקש אינו ערירי (שכן יש לו ילדים), אינו חסוי (שכן מעולם לא הוכרז כפסול דין) ומעולם לא הציג ראיה לכך שמצבו הכלכלי קשה. יחד עם זאת, ציינו המשיבים כי מוכנים לשלם למבקש פיצוי חד פעמי בסך של 43,000 שקל בכפוף לסילוק ידו מן הבניין ולפינוי האשפה שאותה אגר ופיזר ברחבי הבניין.

10.

לאחר שבחנתי את הבקשה והתגובה לה באתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית ציבורית הדרושה להכרעה. למעשה, חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ) עצמו מבחין בין עילות פינוי של דייר מוגן שאינן כרוכות בפיצוי (סעיף 131 (1)-(6) לחוק) לבין עילות פינוי שביצוען כרוך באספקת "סידור חלוף" (סעיפי משנה (7)-(11) לסעיף זה). דייר המפונה מדירתו על פי פסק דין אינו זכאי לתשלום חלקו בדמי המפתח שלהם זכאי "דייר יוצא" לפי סעיף 75 לחוק הגנת הדייר, ולמעשה לכאורה לא זכאי לכל פיצוי. אכן, נוכח הפגיעה הקשה שעלולה להיגרם לדייר מוגן כתוצאה ממתן צו לפינויו מדירתו התקבלה בפסיקה הגישה לפיה ניתן לעיתים להעניק סעד מן הצדק "הפוך", קרי להורות על פינוי מקום שקיימת עילה לכך, תוך התנייתו בפיצוי ההולם בנסיבות העניין, אף שפיצוי כזה אינו הכלל (ראו: רע"א 4020/13 יניב נ' פז, פסקאות 33-29 (28.10.2013)). הערכאות הקודמות דנו בטענות המבקש לעומקן, ומצאו כי קמו בעניינו עילות פינוי אשר אינן מחייבות פיצוי, וכי הוא אינו זכאי גם לפסיקת סעד מן הצדק, בהתחשב בכך שהוא מפר באופן מתמשך החלטות שיפוטיות ובהתחשב בנזקים הכבדים שגרם למשיבים.

11.

למעשה, די היה בכל האמור עד כאן כדי להביא לדחיית הבקשה. יחד עם זאת, בהתחשב בנסיבותיו הקשות של המבקש, ונוכח חובתם של בני החברה כולם – ושל בתי המשפט בפרט – לגלות רגישות מיוחדת כלפי אנשים המתמודדים עם בעיות נפשיות, הוריתי ביום 30.4.2015, לפנים משורת הדין, כי הבקשה תיקבע לדיון קצר בפני, בנוכחות בעלי הדין ובאי-כוחם, וזאת בניסיון להביא את הסכסוך בין הצדדים לסיום בדרכי שלום.

12.

ביום 10.5.2015 נערך בפני דיון כאמור בנוכחות הצדדים. במהלך הדיון ביקשתי מהמשיבים לשקול להגדיל מעט את סכום הפיצוי שאותו הם מוכנים להעניק למבקש, בהתחשב בכך שפתרון מהיר של המחלוקות הוא לטובת כל הצדדים. לאחר דין ודברים נוסף הסכימו המשיבים להציע למבקש פיצוי חד פעמי בסך של 48,000 שקל, בכפוף לפינויו של המבקש מן הבניין ובתנאי שיפנה באופן מלא את כלל החפצים שהציב בדירה ובשאר השטחים בבניין. בהמשך לכך, ובמענה לשאלת בית המשפט, הסכימו המשיבים להציע למבקש כי הם יישאו בעלות הפינוי של החפצים האמורים, וכי עלות זו תקוזז מהפיצוי המוצע, אם המבקש יחפוץ בכך. המבקש ביקש להגיב להצעה זו בתוך 48 שעות, ובסיום הדיון נעתרתי לבקשתו.

13.

ביום 11.5.2015 הודיע המבקש כי אינו מסכים להצעה שהועלתה במהלך הדיון, וביקש לפרוש את טעמיו לכך. גם במקרה זה נעתרתי לבקשה לפנים משורת הדין, ביום 14.5.2015 הגיש המבקש הודעה (שחרגה באורכה מן האמור בהחלטתי), ובה טען כי הפתרון המוצע צפוי להצמיח רווח עצום ובלתי מוצדק למשיבים, וכי בהתחשב בעלויות הפינוי של החפצים מן הבניין לא ייוותר בידי המבקש דבר.

14.

צר לי כי המבקש לא הסכים להצעה שהועלתה בפניו. עם זאת, משדחה את הצעה זו לא נותר בידי לסייע לו. כאמור, המקרה דנן אינו מעורר כל שאלה משפטית, ואף איני סבורה כי נגרם למבקש עיוות דין. על כן, אין עילה להעניק לו רשות ערעור וממילא דין בקשתו להידחות. אכן, התוצאה מבחינת המבקש אינה פשוטה. אולם, דומה כי לא נותר בשלב זה מוצא אחר, אף שבתי המשפט בערכאותיהם השונות עשו מאמצים רבים למצוא פתרון חלופי לדין הנוקב את ההר. דא עקא, שמאמצים אלה נתקלו בסירובו של המבקש.

15.

התלבטתי האם יש לחייב את המבקש בהוצאות כפי שלכאורה ראוי היה לעשות; וכפי שביקשו המשיבים, אך בשים לב למכלול הנסיבות אמנע מכך.

16.

סוף דבר: הבקשה נדחית. ניתן לחזור ולהביע תקווה כי המבקש יסכים לקבל את ההצעה שניתנה לו, וכי המשיבים יסכימו מצדם לקבל הסכמה מאוחרת זו. אולם, ההתדיינות בין הצדדים תמה, ובהעדר הסכמה אחרת – נותר על כנו פסק דינו של בית המשפט המחוזי.