ע"א 9062/06 חיה קוקיס נ. עיריית פתח תקווה

1.

ישיבת פתח תקווה – שהינה עמותה רשומה – נקלעה לקשיים כלכליים והחלה בהליכי פירוק. בית-המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא ו' אלשיך) בחן שתי הצעות מתחרות למימון הסדר נושים לעמותה: הצעה מטעמו של מייסד העמותה, הרב צוקר, והצעה מטעמה של עירית פתח תקווה, אשר זכתה בהליך זה (פש"ר 1425/98, בש"א 11902/03; להלן: הליך ההתמחרות). שתי ההצעות כללו את פינוים של צאצאי הרב צוקר –המבקשים בבקשה שבפני – מן הדירות בהן הם מתגוררים, המצויות בבעלות העמותה.

2.

במסגרת הסדר נושים, כרתו המבקשים ומפרק העמותה הסכם פשרה, לו ניתן תוקף של פסק-דין בבית משפט השלום בפתח תקווה (בש"א 4305/01), בגדרו נקבע כי המבקשים יפנו את דירותיהם תוך 90 יום ממועד מתן החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב בתיק הפירוק, היינו, פש"ר 1425/98. לאחר שביום 6.3.05 נקבע בהליך האמור כי עיריית פתח תקווה זכתה בהליך ההתמחרות, ערער על כך הרב צוקר לבית-משפט זה (ע"א 3955/05), ולא ביקש את עיכוב ביצועה של ההחלטה. לאחר זמן מה, כשנוכח מפרק העמותה לדעת כי המבקשים אינם מקיימים את האמור בהסדר הפשרה, פנה הוא להוצאה לפועל כדי לפנותם מדירותיהם. בהליך שהתנהל בפני ראש ההוצאה לפועל, טענו המבקשים כי לשונו של הסכם הפשרה אינה מחייבת אותם להתפנות מדירותיהם, ועל כן הורה ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט המחוזי בתל אביב הדן בתיק הפירוק בבקשה למתן הוראות.

3.

בהחלטתה מיום 14.9.06 הבהירה סגנית הנשיא ו' אלשיך (פש"ר 1425/98, בש"א 12030/06), כי חרף כותרת ההליך – בקשה למתן הוראות – הלכה למעשה עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. בית-המשפט הוסיף ואמר כי סיכויי הערעור קלושים, שכן גם אליבא דהצעתו של הרב צוקר – שכאמור, לא הייתה ההצעה הזוכה – היה על המבקשים לפנות את דירותיהם. נוכח כל אלה נדחתה בקשת המבקשים, אולם בית-המשפט המחוזי עיכב את ביצוע ההחלטה למשך 30 יום.

4.

המבקשים ערערו על החלטת בית-משפט קמא בפני בית משפט זה, ובד בבד עותרים הם לעכב את ביצועה. המבקשים טוענים כי אם יאלצו להתפנות מדירותיהם ולימים יזכו בערעורם, לא יוכלו עוד לשוב אליהן. לדידם, הדבר מקבל משנה תוקף נוכח הצהרתה של עיריית פתח תקווה קבל עם ועדה כי היא מתעתדת לשנות את מבנה הדירות לכיתות לימוד. ועוד מטעימים המבקשים, כי סיכויי ערעורם טובים הם, וזאת נוכח טיבו ואופיו של הסדר הפשרה שהושג בעניינם.

5.

המשיבים מתנגדים לבקשה זו. לטענתם, היה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, ולא לנקוט בדרך של ערעור, שכן אין מדובר בפסק-דין עליו נתונה למבקשים זכות ערעור, אלא בהחלטה אחרת. עוד טוענים הם, כי מהותו של הערעור הנוכחי היא השגה נוספת על פסק-הדין בעניין ההתמחרות, ולכך אין לשעות, שכן גם אליבא דהצעתו של הרב צוקר, היה על המבקשים להתפנות מדירותיהם. צירופם של כל אלה יחד, מחייב, להשקפת המשיבים, לדחות את הבקשה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. הכלל הוא כי פסק-דין ימומש משעה שניתן, והגשת ערעור לא תעכב את ביצועו (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). שעה שבית-משפט דן בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין, עליו לבחון את סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות של הצדדים.

כאשר עסקינן בפינוי מדירת מגורים, נוטים בתי-המשפט להיענות לבקשות מסוג זה, שכן הפינוי עלול ליצור מצב בלתי הפיך באשר לא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו גם אם הערעור יתקבל (ראו למשל רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר , פ"ד נו(1) 529, 534 (2001)). ברם, אם יימצא כי סיכוי הערעור קלושים הם, דינה של בקשת עיכוב הביצוע להידחות, אף אם מדובר בפינוי מדירת מגורים (השוו ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , החלטה מיום 11.11.2004; ע"א 4086/ 04

שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, החלטה מיום 25.7.2004; ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ,

החלטה מיום 14.4.2005).

7.

פינויים של המבקשים מדירות מגוריהם נדון בפני בית-המשפט המחוזי פעמים מספר במסגרתם של הליכים שונים, ולמעשה זהו ניסיון להביא לדיון מחדש סוגיה שהוכרעה זה מכבר. כך או כך, בין אם יתקבל הערעור ובין אם לאו, נראה

כי יהא על המבקשים להתפנות מן הדירות, ובנסיבות אלו סבורני כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, בלשון המעטה, ומאזן הנוחות אינו נוטה בברור לטובת המשיבים.

אשר על כן, דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה. המבקשים ישלמו למשיבים 1, 2 ו-4 שכר טרחת עו"ד בבקשה זו, בסכום של 5,000 ש"ח, כל אחד.