רע"א 1127-23 רע"א 1127-23

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' דנינו) בת"א 51321-11-16 מיום 19.10.2022, שנתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים וקבע כי המבקשים יפנו את הנכס נושא ההליך בתוך 60 ימים.

2.המשיבה היא הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (להלן גם: הרשות), והיא אמונה מתוקף תפקידה בין היתר על ניהול גנים לאומיים ושמורות טבע (ראו: חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998). עניינו של ההליך שהתנהל בבית משפט קמא הוא בנכס המצוי בתחומי הגן הלאומי תל אשקלון (להלן: הנכס). הנכס הוחזק על-ידי מר יוסף חאג'ג' (להלן: המנוח) אשר הפעיל בו מסעדה. המנוח נפטר בחודש מרץ 2022 והמבקשים הם אשתו וילדיו.

3.עמדתה של הרשות הייתה כי המנוח החזיק בנכס שלא כדין, ומשכך, היא הגישה בשנת 2012 תביעה לסילוק יד כנגד המנוח (ת"א 11664-05-12, להלן: התביעה לסילוק יד). ביום 22.11.2016 הגיש המנוח את התביעה נושא הערעור כנגד הרשות (לאחר מותו הצטרפה המבקשת 1 כתובעת במקומו) בה טען כי אם תתקבל התביעה לסילוק יד - הוא זכאי לפיצויים (להלן: תביעת הפיצויים).

4.ביום 18.1.2017 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בתביעה לסילוק יד. בהתאם לאותן הסכמות ניתן פסק דין לפינוי המנוח מהנכס, ונקבע כי ביצועו יעוכב עד לאחר 60 ימים מיום שיינתן פסק דין חלוט בתביעת הפיצויים. תביעה שהגיש המנוח לביטול פסק הדין נדחתה ביום 2.9.2021 (ת"א 52313-04-19).

ביום 19.10.2022 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו הצדדים במהלך דיון שהתקיים בתביעת הפיצויים. נקבע הסכום אותו תשלם המשיבה למבקשים במעמד פינוי הנכס בפועל, וכן נקבע כי הפינוי יבוצע בתוך 60 ימים. עוד נקבע כי בכך מסולקות כל התביעות והטענות שבין הצדדים.

5.ואולם, בכך לא הסתיימה הפרשה. לאחר מתן פסק הדין, סירבו המבקשת 1 ובני משפחתה לפנות את הנכס. הרשות פתחה תיק הוצאה לפועל בו נקבע הפינוי ליום 6.6.2023. כעולה מהנספחים שצורפו לתשובת הרשות לבקשה דנן, אזהרה בדבר מועד הפינוי נמסרה למבקשת 1 ביום 27.2.2023, והודעת רשם ההוצאה לפועל על הפינוי נמסרה לה ביום 17.4.2023. המבקשים מצדם הגישו בקשה לביטול פסק הדין – הפעם בתביעת הפיצויים. בקשה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא ביום 15.12.2022 (להלן: ההחלטה מיום 15.12.2022).

6.ביום 8.2.203 הגישו המבקשים ערעור על ההחלטה מיום 15.12.2022. לטענתם, מצבה הקוגניטיבי של המבקשת 1 אינו מאפשר לה לקבל החלטות ולהבין את משמעותן ולכן, יש לבטל את פסק הדין בתביעת הפיצויים המבוסס על הסכמתה. מעבר לכך, פסק הדין ניתן שלא בהסכמת הצדדים הרלוונטיים. זאת מאחר שהמבקשת 1 אינה מוסמכת לקבל החלטות ביחס לעיזבון המנוח.

ביום 8.5.2023 הגישה הרשות את תשובתה. היא טענה בה בין היתר כי אין עילה לביטול הסכם הפשרה. הסכמת המבקשת 1 ניתנה בפני בית המשפט, כאשר היא הייתה מיוצגת בידי עורך-דין ואף בנה נכח בדיון. המבקשים לא הוכיחו את הנטען על-ידיהם ביחס למצבה הקוגניטיבי של המבקשת 1. מעבר לכך נטען כי הדרך לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין היא באמצעות הגשת תביעה נפרדת. בנוסף עמדה הרשות על התנהלות המבקשים, אשר עושים לטענתה כל שהם יכולים כדי לדחות את פינויים מהנכס. בכלל זה הם חוזרים בהם בכל פעם מחדש מהסכמתם, תוך פגיעה בעקרון סופיות הדיון. ביום 10.5.2023 הוגשה הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע פסק הדין.

7.בבקשה לעיכוב ביצוע טענו המבקשים כי עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור לא יגרום נזק כלשהו למשיבה. זאת בין היתר מאחר והם מחזיקים בנכס מזה כ-50 שנה, כמו גם לנוכח הצהרת המשיבה לפיה אין לה כוונה לעשות שימוש כלשהו בנכס או במקרקעין עליהם הוא מצוי.

המבקשים הוסיפו וטענו כי ככל שביצוע פסק הדין לא יעוכב, הדיון בערעור יהפוך לתיאורטי שכן המבקשים יפונו בפועל מהנכס. כמו כן, הם טענו כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים. זאת מאחר שמלבד המבקשת 1, המבקשים לא היו צד להליך בו ניתן פסק הדין.

מנגד, הרשות טענה כי דין הבקשה להידחות. ביחס למאזן הנוחות היא טענה כי המערערים לא הבהירו איזה נזק יגרם להם מביצוע פסק הדין על אתר. לעומת זאת, נוכחות המבקשים בגן הלאומי והתנהלותם גורמת לטענתה נזקים והפרעות קשות לניהולו התקין. באשר לסיכויי הערעור, הרשות הפנתה לתשובה שהוגשה מטעמה לערעור וטענה כי עולה ממנה שסיכויי הערעור קלושים.

8.למען שלמות התמונה יצוין כי הרשות הגישה בקשה לסיווג מחדש של ההליך כערעור ברשות ולא כערעור בזכות, כפי שהוגש. בקשה זו עודה תלויה ועומדת.

דיון והכרעה

9.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.ראשית, דין הבקשה להידחות מחמת שיהוי. פינוי הנכס עוכב מלכתחילה בעקבות הסכמות בין הרשות למנוח שקיבלו תוקף של פסק דין במסגרת התביעה לסילוק יד. בהתאם לאותן הסכמות, הפינוי אמור היה להתבצע 60 ימים מיום שינתן פסק דין חלוט בתביעת הפיצויים. בהתאם לכך, גם בפסק הדין בתביעת הפיצויים נקבע כי הפינוי יתבצע 60 יום מהמועד שבו הוא ניתן. פסק הדין בתביעת הפיצויים ניתן ביום 19.10.2022. המבקשים לא הגישו עליו ערעור במועד ולכן פסק הדין הפך לחלוט ומועד הפינוי חלף זה מכבר.

כזכור, המבקשים הגישו את הערעור עוד בחודש פברואר 2023, כשידעו כי המועד לפינוי, בהתאם לפסקי הדין (הן בתביעה לסילוק יד והן בתביעת הפיצויים) – חלף. חרף זאת המבקשים לא הגישו לצד הערעור גם בקשה לעיכוב ביצוע. על כך יש להוסיף כי משהמבקשים לא ערערו על פסק הדין במועד, חלף גם המועד לבקש את עיכוב ביצועו. למעשה, משפסק הדין בתביעת הפיצויים הפך לחלוט – נראה כי לא עומדת להם עוד עילה לבקש את עיכוב הפינוי.

יתרה מכך, הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בשיהוי אף ביחס להליכי הפינוי בהם נקטה הרשות. כך, הבקשה הוגשה כחודשיים וחצי לאחר שניתנה למבקשת 1 אזהרה בדבר מועד הפינוי. גם אם המבקשת 1 לא קיבלה אזהרה זו, כפי שטענו המבקשים, הרי שהבקשה אף הוגשה כחודש וחצי מאז ניתנה לה הודעת הפינוי.

בנסיבות אלה, המדובר בשיהוי המצדיק את דחיית הבקשה (ראו לדוגמה: ע"א 7285/21 סיידה נ' זוהר ל.י חברה לבניין ויזמות בע"מ, פסקה 14 (25.4.2022)).

11.למעלה מן הצורך יובהר כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות גם לגופה.

כידוע, הכלל הוא כי אין בהגשת ערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין עליו מערערים (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שדחיית הבקשה תגרום נזק לו בלתי-הפיך או שיהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו במקרה שהערעור יתקבל (ע"א 978/05 עירית תל-אביב יפו נ' גורן (1.12.2005); רע"א 4015/02 אוקו נ' שמי (28.5.2002)). בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית הכוחות", כאשר נהוג לראות בשיקול של מאזן הנוחות כשיקול העיקרי (ראו מיני רבים: ע"א 5432/16 סמואל נ' רונן, פסקה 16 (31.1.2017) (להלן: עניין סמואל); ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר (28.5.2018)).

בנסיבות דנן, מבלי להידרש לשאלת סיכויי הערעור לעומקה, ניתן לומר בזהירות הנדרשת בשלב זה, כי סיכויי הערעור להתקבל אינם מן המשופרים. זאת, בין היתר בשים לב לכך שהערעור מופנה כנגד החלטה שלא לבטל פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, כאשר את טענות הצדדים כלפי הפן ההסכמי של פסק הדין, היה עליהם להעלות בתביעה נפרדת לביטול פסק הדין; ובשים לב לכך שבית משפט קמא דחה את טענות המבקשים ביחס לכשירות המבקשת 1 וביחס להיעדר סמכותה לחתום על הסכם הפשרה, בהסתמך בעיקר על קביעות עובדתיות שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן.

12.מכל מקום – וזה העיקר – אני סבורה כי במקרה דנן המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח שביצוע פסק הדין כעת יגרום להם נזק בלתי הפיך.

אומנם, כאשר מדובר בפסק-דין שתוצאתו היא פינוי ממקרקעין, הנטייה היא בדרך כלל לעכב את ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור. ואולם, הטעם לכך הוא הקושי שעלול להיווצר בהשבת המצב לקדמותו אם בסופו של דבר יתקבל הערעור (ראו למשל: עניין סמואל, פסקה 18). טעם זה אינו מתקיים במקרה הנדון. זאת מאחר שהתביעה נושא ההליך דנן היא תביעת הפיצויים ולא התביעה לסילוק יד. לכן, המבקשים ממילא צפויים לפנות את הנכס ולא צפוי להיגרם להם כל נזק מפינויו בשלב זה.

כך על אחת כמה וכמה לאור אופיו של הנכס – המשמש להפעלת עסק ולא למגורים, כך שהנזק הוא בעיקרו נזק כספי הניתן לפיצוי (ראו: רע"א 4417/18 דן בבלפור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בפסקה 28 (3.12.2018); לאור כך שהליכי הפינוי נמשכים זמן רב (ראו: רע"א 5954/21 פלונית נ' פלוני (5.9.2021)); כמו גם בשים לב לסיכויי הערעור (ראו: ע"א 9062/06 קוקיס נ' עיריית פתח תקווה (11.2.2007)).

13.אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 2,500 ₪.