רע"א 3174/11 עמיחי ניסנוב נ. גורל דבורה ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' לבהר-שרון ) בע.א. 51148-02-11 מיום 30.3.2011 בה נדחתה בקשה מטעם המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט מ' סובל ) מיום 21.1.2011 לפיו התקבלה תביעת המשיבים לסילוק ידו של המבקש מדירה שבבעלותם.

1.

המשיבים הגישו תביעה לסילוק ידו של המבקש מדירה אשר בה הוא החזיק ושהם בעלי הזכויות בה. המשיבים טענו כי על אף שתקופת השכירות על פי הסכם השכירות שנערך בין הצדדים הסתיימה עוד בשנת 1998 לא פינה המבקש את המושכר ולא השיב להם את החזקה בדירה. עוד נטען כי החל משנת 2000 הפסיק המבקש לשלם את דמי השכירות. יוער כי בד בבד לכך הגישו המשיבים תביעה כספית בה עתרו לחיוב המבקש בדמי שכירות בגין התקופה בה החזיק בדירה ולא שילם דמי שכירות אך הצדדים הסכימו לדון תחילה בתביעה לסילוק יד.

2.

המבקש טען להגנתו כי הוא שכר את הדירה החל משנת 1987 על פי הסכם שכירות שנערך בינו לבין המנוח שלמה גורל (להלן: המנוח ) שבבעלותו היו מחצית מן הזכויות בבניין בו מצוייה הדירה. לטענתו, בשנת 1996 הלווה למנוח סך של 23,500 דולר ארה"ב תוך שהוסכם כי להבטחת סכום ההלוואה יחתום המנוח על כתב התחייבות לפיו במידה ולא ישיב את סכום ההלוואה עד ליום 10.1.1997 יהפוך המבקש לדייר מוגן בדירה. המבקש הוסיף וטען כי משנפטר המנוח חודשיים לאחר שנטל את ההלוואה וחתם על כתב ההתחייבות ומשלא הוחזרו כספי ההלוואה - הפך הוא להיות דייר מוגן.

3.

במסגרת הדיון לפני בית משפט השלום נשמעו עדים מטעם הצדדים וכן הוגשה חוות דעת גרפולוגית מטעם מומחית שמונתה על ידי בית המשפט בנוגע לאותנטיות חתימת המנוח על המסמך שהציג המבקש ככתב ההתחייבות שנחתם על ידו.

4.

בית משפט השלום קיבל את התביעה ודחה את טענת המבקש בדבר היותו דייר מוגן. קביעה זו נעשתה תוך אימוץ המסקנות שבחוות הדעת הגרפולוגית לפיהן ניתן לקבוע "במידת בטחון גבוהה מאוד" כי החתימה על גבי כתב ההתחייבות המיוחסת למנוח לא נחתמה על ידו ולפיהן חתימת העד אשר מופיעה על גבי כתב ההתחייבות נחתמה על ידי אותו אדם שחתם בשמו של המנוח. בית המשפט השלום עמד אמנם על כך כי ראוי היה שהמומחית תסכים לקבל את חוות דעת המומחה מטעם המבקש כשם שקיבלה את חוות דעת המומחה מטעם המשיבים ואולם מאחר שזו הבהירה בתשובותיה לשאלות ההבהרה מטעם המבקש כי העדיפה לבדוק את החומר שבפניה באמצעים העומדים לרשותה, קבע כי אין המדובר בפגם מהותי הפוגם בחוות הדעת באופן המצדיק ביטולה כנטען על ידי המבקש. בית משפט השלום הוסיף ועמד על ראיות נוספות שיש בהן כדי לתמוך במסקנתה של המומחית. בכלל זאת, קבע בית משפט השלום כי הוא מצא את עדותו של מר שרייבר אשר העיד מטעם המבקש כי נכח במעמד חתימת המנוח על כתב ההתחייבות כבלתי מהימנה. כן קבע בית משפט השלום כי עדותו של המבקש עצמו הייתה בלתי מהימנה גם כן. לעומת זאת, מצא בית משפט השלום את עדותו של יאיר פלג אשר העיד מטעם המשיבים כמהימנה. בית משפט השלום אף דחה את טענת המבקש לפיה הדירה משמשת אותו בפועל למגורים, תוך שהוא קובע כי טענה זו עומדת בניגוד לעדותו שלו אשר העיד כי השכירות הייתה למטרת עסק של תיווך והשקעות ובניגוד לקבוע בהסכמי השכירות באשר למטרת השכירות. בנוסף עמד בית המשפט המחוזי לעניין זה על עדותו של העד שרייבר לפיה המבקש מנהל בדירה משרד לתיווך ואינו מתגורר בדירה. על יסוד האמור נקבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח את טענתו בדבר היותו דייר מוגן במושכר וכי יש להורות על פינוי של המבקש מן הדירה וזאת עד ליום 15.2.2011.

בקשה שהגיש המבקש לבית משפט השלום לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה על ידו ביום 24.2.2011.

5.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי ובד בבד לו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

במסגרת הערעור השיג המבקש על אימוץ ממצאי הגרפולוגית על אף שנקבע כי זו לא אפשרה לו להציג חוות דעת מטעמו כפי שהוסכם על ידי הצדדים כתנאי למינויה. כן משיג המבקש על ממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום לעניין העד מטעמו שרייבר ובאשר לעדותו שלו. עוד נטען כי היה על בית משפט השלום לבחון את מעמדו בדירה אף אם טענתו בדבר דיירות מוגנת נדחתה.

במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע טען המבקש כי הסיכויים שערעורו יתקבל הם טובים. כן נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן ייגרם לו נזק בלתי הפיך ככל שייפנה את הדירה וערעורו יתקבל. המבקש הדגיש לעניין זה כי קביעתו של בית משפט השלום כי הדירה משמשת לניהול עסק שגויה וכי הוא מתגורר בדירה מזה שנים ארוכות. כן הדגיש המבקש את מצבו הרישומי של הבניין המלמד לשיטתו כי הבניין נמכר וכי עתידה להתקיים עסקת מכירה נוספת.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 30.3.2011. בהחלטה נקבע כי על אף שמדובר בפינוי, הרי שאין המדובר בפינוי מדירת מגורים אלא פינוי מעסק כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום. עוד נקבע כי לכאורה סיכויי הערעור אינם טובים בשים לב לעובדה כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות. עוד נקבע כי בסופו של יום טענות המבקש הן טענות כספיות וכי לא הוכח שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו היה ויזכה המבקש בערעור על דרך של קבלת פיצוי.

7.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני בגדרה טוען המבקש כי לא היה מקום שבית המשפט המחוזי יסתמך בהחלטתו על קביעת בית משפט השלום בפסק דינו כי הדירה משמשת לעסק ולא כדירת מגורים. בהקשר זה נטען כי קביעות בית משפט השלום בעניין זה היו "בבחינת אוביטר" שכן סוגיית השימוש בדירה לא הייתה רלבנטית להכרעה בתביעה. עוד נטען בהקשר זה כי קביעתו של בית משפט השלום בעניין זה שגויה. המבקש מוסיף וטוען כי לא היה מקום להוצאת מכתב אותו צירף לבקשתו לעיכוב ביצוע אשר לא הוגש לבית משפט השלום כפי שהורה בית המשפט המחוזי בשים לב לכללים להוספת ראיות חדשות בערעור. באשר לסיכויי הערעור שב המבקש ומפנה לטענותיו בערעור וטוען כי סיכויי הערעור הם טובים. באשר למאזן הנוחות, שב המבקש על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי וטוען כי ככל שיעוכב ביצוע פסק הדין ייגרם לו נזק בלתי הפיך בדמות פינויו מדירת מגוריו. כן טוען הוא כי הדבר ייתר למעשה את הדיון בערעור שהגיש.

8.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, סבורני כי יש לדחות אותה אף ללא קבלת תגובת המשיבים.

כידוע, הגשת ערעור אינה מצדיקה כשלעצמה את עיכוב ביצוע פסק הדין (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). סטייה מכלל זה תעשה כאשר העותר לעיכוב ביצוע פסק הדין הראה שהסיכויים כי ערעורו יתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו [ראו למשל: ע"א 2610/11 גרטלר נ' כהן (לא פורסם, 18.5.2011); ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (לא פורסם, 18.4.2005); ע"א 9586/09 לייזר נ' אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, 17.12.2009)]. כאשר מדובר בפינוי מנכס, נהוגה האבחנה בין סעד המכוון למנוע פינוי מדירת מגורים לבין סעד המכוון למנוע פינוי נכס שאינו דירת מגורים [ראו למשל: ע"א 1418/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים השקעות בע"מ (לא פורסם, 10.3.2004) (להלן: עניין בית ששון ); ע"א 8582/08 בן-יעקב נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 20.11.2008)]. כאשר המדובר בפינוי דירת מגורים יטה בית המשפט להיענות לבקשה למתן סעד, שכן הנזק מפינוי דירת המגורים הינו נזק בלתי הפיך [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 678-677 (מהדורה עשירית, 2009)]. ואולם, כאשר המדובר בפינוי נכס שאינו דירת המגורים של המבקש, הגישה שונה והכלל הוא כי הנזק שייגרם כתוצאה מפינוי הנכס הינו נזק כספי הניתן לפיצוי (ראו למשל בעניין בית ששון ).

9.

בהחלטתו לא חרג בית המשפט המחוזי מעקרונות אלו. באשר לסיכויי הערעור ומבלי לקבוע מסמרות אכן דומה שסיכויי הערעור אינם טובים. כפי שקבע בית המשפט המחוזי חלק מרכזי מטענות המבקש נוגע לממצאי המהימנות ולקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי אשר על פניו ומבלי לקבוע מסמרות לא נראה כי טענות המבקש מקימות עילה להתערבות ערכאת הערעור בממצאים אלו. באשר לטענות המבקש הנוגעות לאימוץ חוות דעתה של המומחית אשר מונתה אציין כי כנגד טענתו כבדת המשקל של המבקש בדבר אי הידרשותה לחוות דעת המומחה שהוגשה מטעמו, עומדים שיקולים כבדי משקל אחרים המבססים את קביעתו של בית משפט השלום כי לא היה מקום בנסיבות המקרה לפסול את חוות דעתה. בכלל זאת יש לתת את הדעת לאופן בו בוצעה בדיקתה והערכתה וכן להתנהלות המבקש במהלך מגעיו עם המומחית.

באשר למאזן הנוחות, איני סבור כי נקודת המוצא צריכה להיות כי המדובר בדירת מגוריו של המבקש כנטען על ידו. בעניין זה נקבע ממצא עובדתי על ידי בית משפט השלום שהמבקש אינו מערער עליו באופן מפורש בערעורו, אלא משיג עליו רק במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע. בין כך ובין כך מדובר בממצא עובדתי שנקבע על ידי הערכאה הדיונית שלא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור. בשים לב לטענות המבקש הנוגעות לממצא עובדתי זה, שעל פניו הן כשלעצמן אינן בעלות סיכויים טובים במיוחד כי תתקבלנה, סבורני כי נקודת המוצא לבחינת מאזן הנוחות צריך שתהיה כי השימוש שנעשה בדירה הוא למטרות ניהולו של עסק. כשאלו פני הדברים, סבורני כי יש לקבוע שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. כפי שציין בית המשפט המחוזי כאשר המדובר בפינוי של נכס שאינו דירת מגורים, הנזקים שעלולים להיגרם לו כתוצאה מכך הם ברי פיצוי.

למעלה מן הצורך אציין כי אף אם היה מדובר בדירת מגוריו של המבקש איני משוכנע כי היה מקום לקבוע שיש לעכב את ביצוע פסק הדין בשים לב לסיכויי הערעור שאינם מזהירים [השוו: ע"א 9062/06 קוקיס נ' עירית פתח תקווה (לא פורסם, 11.2.2007)].

10.

על הנימוקים הנזכרים לעיל אבקש להוסיף טעם נוסף לדחיית בקשת רשות הערעור שלפני.

בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע כי על המבקש לפנות את הדירה עד ליום 15.2.2011. ביום 24.2.2011 התקבלה החלטתו של בית משפט השלום הדוחה את הבקשה מטעם המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין ורק ביום 7.3.2011 הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי. והנה, על אף שבקשה זו נדחתה ביום 30.3.2011 בקשת רשות הערעור על החלטה זו הוגשה לבית משפט זה רק ביום 26.4.2011 קרוב לחודש לאחר מכן ומבלי שהתבקש עיכוב ביצוע של החלטת בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. התנהלותו זו של המבקש, שבמקום למלא אחר פסק הדין או לחלופין לעתור מבעוד מועד לבית המשפט בבקשה מתאימה בה מתבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין עושה הוא כרצונו ומגיש בקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין בחלוף זמן רב מן המועד שהיה עליו לקיים את פסק הדין, מהווה טעם נוסף ומצטבר לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע.

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.