ע"א 9586/09 איזו לייזר נ. אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ

השופט י' עמית :

1.

המערערים הם בעלי המניות במשיבה מספר 1 (להלן: החברה ), המערער 1 הלך לבית עולמו לאחר הגשת הערעור (להלן: המנוח ) ויורשיו נכנסו בנעליו.

בקשה לפירוק החברה הוגשה ביום 29.3.2007. עם מינוי המפרק נתברר כי כחודש ימים לפני שהוגשה בקשת הפירוק, התקשרה החברה עם חברה בשם עומר זיווד אלקטרוני בע"מ (להלן: חברת עומר ), בעסקה במסגרתה הועברה לחברת עומר החזקה בחצרי המפעל, ונמכרו לה המכונות, הציוד, המלאי והמוניטין תמורת סך של 2.2 מליון ₪ (להלן: עסקת עומר ).

המפרק מצא כי עסקת עומר נעשתה ללא הסכם בכתב, למעט חשבונית מס מיום 20.2.2007 על סך 2.2 מליון ₪, כאשר בפרטי החשבונית נכתב "מכונות וציוד + מלאי וחומרים + מוניטין". המפרק הגיע למסקנה כי עסקת עומר נעשתה תוך העדפת נושים, ככל הנראה על מנת להעביר את הכסף למשיב 3 (להלן: בנק דיסקונט ), שלזכותו נרשמו שעבוד צף ושעבודים ספציפיים, ואשר המערערים ערבו אישית לחובות החברה כלפיו.

לדרישת המפרק, העבירו לו המערערים את כל ההמחאות שנתקבלו מעסקת עומר, למעט שני תשלומים ראשונים אותם נטלו לעצמם. משנתברר כי חברת עומר אינה עומדת על טענתה לגבי תקפות העסקה בינה ובין החברה, לא גבה המפרק את השיקים של חברת עומר, למעט סכום זניח של 80,000 ₪, שאותו זקף על חשבון דמי השכירות והארנונה לתקופה בה החזיקה חברת עומר בפועל בחצרי החברה.

2.

ביום 3.7.2007 ביקש בנק דיסקונט לממש את איגרת החוב הרשומה לזכותו והמשיב 2 מונה ככונס נכסים זמני מטעמו (להלן: הכונס הזמני ). הכונס הזמני הציע את הציוד המשועבד למכירה ונתקבלה הצעה של המנוח לרכוש את הציוד תמורת 1.5 מליון ₪, והופקדה ערבות בנקאית בסך 225,000 ₪ כערובה להצעה. בנוסף, הציע המנוח הסדר לכלל הנושים לפיו יעביר סכום כולל של 4.3 מליון ₪ לכיסוי חובות החברה (2.1 מליון ₪ לבנק דיסקונט ו-2.2 מליון ₪ לנושים הבלתי מובטחים). כערובה להסדר המוצע, צירף המנוח ערבות בנקאית על סך 300,000 ₪ (להלן: הערבות הבנקאית ) אשר חולטה על ידי המפרק, לאחר שנתברר כי המנוח אינו יכול לממש את זכייתו בציוד המשועבד ואינו יכול לעמוד בתנאי ההסדר שהציע לכלל הנושים. בהמשך, מכר כונס הנכסים את הציוד המשועבד לצדדים שלישיים, כאשר חלק מהתמורה הועבר לקופת הפירוק, היות שחלק מהציוד וחומרי הגלם לא נכללו בשעבוד הספציפי.

3.

המפרק עתר ל בית משפט

קמא בבקשה לאשר לו תשלום דיווידנד בשיעור 100% לנושים בדין קדימה, ודיבידנד ראשון בשיעור של 30% לנושים הרגילים. כן עתר לדחות את נשייתם של המערערים – שטענו לחוב בסדר גודל של כ-2.6 מליון ₪ בגין הלוואות בעלים - מכח סעיף 6(ג) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות ).

בית משפט קמא נעתר לבקשת המפרק, תוך הסתמכות על ההלכה שנפסקה בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (לא פורסם, 21.1.2009) (להלן: עניין אפרוחי הצפון ). בהחלטתו, עמד בית משפט

קמא על כך שההתקשרות בעסקת עומר מעידה כי המערערים פעלו באופן הפוגע בחברה, תוך קיפוח נושים אחרים, במטרה לכסות את ערבותם האישית וכדי לשחרר את בטחונותיהם הפרטיים. נקבע כי חלק מהשיקים שנתקבלו מעסקת עומר נרשמו לפקודתו של המנוח ונמסרו אישית לידיו, וכי תכניתם המקורית של המערערים הייתה להעביר את נכסי החברה לחברה חדשה בבעלות בתם. עוד נקבע כי ייתכן שניהול החברה נעשה על דרך מימון דק, על אף שהיו בידי המערערים האמצעים לספק כרית בטחון רחבה יותר לנושי החברה. לאור זאת, נעתר בית משפט

קמא לבקשת המפרק והורה על דחיית נשייתם של המערערים.

4.

על כך נסב הערעור שלפנינו, בו תקפו המערערים את פסק דינו של בית משפט קמא ואת התוצאה של השעיית נשייתם מכוח הלוואת הבעלים לחברה. המערערים טענו, בין היתר, כי בית משפט קמא קיפח אותם על חשבון הנושים האחרים; כי הם

העשירו מכיסם את קופת הפירוק; כי שילמו ישירות לנושים סכומי כסף במסגרת הליכי הוצאה לפועל גם לאחר צו הפירוק; כי המפרק ישב בחיבוק ידיים ולא טרח לבדוק את תביעות החוב ולא המציא להם דיווחים ומסמכים שונים; כי המפרק חילט שלא כדין את הערבות הבנקאית; וכי מימון החברה היה מימון "עבה" ולא דק.

אציין כי בערעורם, תיקנו המערערים את סכום נשייתם בחברה והעמידו אותו על סך של כ-1.5 מליון ₪, במקום כ-2.6 מליון ₪ כפי שנטען על ידם בתביעת החוב שהוגשה על ידם למפרק.

5.

אקדים ואומר כי חלק ניכר מטענותיהם של המערערים נסב על פעולותיו של המפרק, ואין מקומן במסגרת הערעור דכאן. ככל שסבורים המערערים כי המפרק פעל שלא כשורה, למשל, בכך שלא תבע את חברת עומר, פתוחה בפניהם הדרך לפנות ל בית המשפט של פירוק.

במהלך הדיון הצהיר המפרק כי אינו מתנגד לכך שהמערערים יפנו ל בית משפט של פירוק, בבקשה להשבת הסכום של 300,000 ₪

בגין הערבות הבנקאית שחולטה על ידי המפרק, והוא מתחייב שלא להעלות טענה למעשה בית דין. רשמנו לפנינו הצהרה זו, והמערערים יהיו רשאים להגיש בקשה כאמור תוך שישים יום מהיום.

בנוסף, לאור טענת המערערים כי שילמו כספים ישירות לנושים שונים, על המערערים להגיש תוך 60 יום למפרק פירוט של התשלומים ששולמו לטענתם לנושים אלה, והמפרק יבחן שוב את תביעות החוב של אותם נושים לאור החומר שיועבר אליו על ידי המערערים.

6.

הנה כי כן, נותרה לדיון טענת המערערים כי לא היה מקום להחיל עליהם את הוראת סעיף 6(ג) לחוק החברות, הקובעת כלהלן:

6. הרמת מסך

(א)

(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)

באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)

באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה...

(ג)

בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

הדרך לסנקציה של השעיית זכות בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה (להלן: השעיית חוב ) עוברת אפוא דרך תנאי ס"ק (א), המתירים ל בית המשפט להרים את המסך בין

החברה לבעל מניותיה.

בעניין

אפרוחי הצפון נסב הדיון על שאלת המימון הדק כעילה להשעיית חוב. מפסק הדין עולה כי הסנקציה של השעיית חוב, נועדה ליתן הגנה משפטית לאינטרסים של הנושים החיצוניים מול האינטרסים של בעלי המניות, במצב של חדלות פירעון של החברה (פסקה 15 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). השופט רובינשטיין הצביע על כך, שבמשפט האמריקאי קיימות שלוש קטגוריות להפעלת הסנקציה של השעיית חוב והן: מימון דק, ניהול כושל, והפרת חובת נאמנות (שם, פסקה ט"ו לפסק דינו). פסק דינו של בית משפט קמא, על הקביעות העובדתיות שבו, נופל לכאורה לשתי הקטגוריות האחרונות הנזכרות לעיל, המצדיקות הטלת סנקציה זו על המערערים.

7.

כפי שנקבע על ידי בית משפט

קמא, המערערים פעלו באופן הפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר לגבי יכולתה לפרוע את חובותיה, ובכך נופל עניינם לתנאים האמורים בס"ק 6(א) לחוק החברות. עסקת עומר נחזית על פניה כעסקה "מפוקפקת", אשר נועדה לרוקן את החברה מנכסיה ולהותירה כקליפה ריקה מתוכן. זאת, במטרה לסלק את חוב החברה לבנק דיסקונט - חוב לו ערבו המערערים באופן אישי ועבורו שעבדו נכסים אישיים - תוך העדפתו של בנק דיסקונט על פני נושים אחרים. טענתם של המערערים כי פעלו על פי "עצות אחיתופל" שקיבלו מרואה החשבון ועורך הדין שייצגו אותם בשעתו, אין בה כדי לסתור את קביעותיו של בית משפט קמא לגבי התנהגותם עובר לפירוק.

8.

לכך יש להוסיף קביעות עובדתיות נוספות המעמידות באור שלילי את התנהלותם של המערערים עובר לפירוק ולאחר מכן: העובדה כי חלק מהשיקים שנתקבלו מעסקת עומר נרשמו לפקודתו של המנוח ולא נכנסו כלל לקופת החברה;

סכום של 93,000 ₪ הועבר לאחר צו הפירוק על ידי המערערים מחשבון החברה לחשבונם הפרטי ולמספר ספקים "מועדפים"; תוכניתם של המערערים להעביר את כלל נכסי החברה לחברה החדשה שהוקמה ונרשמה על שם בתם; והוכחת החוב בסך 2.6 מליון ₪ שהוגשה על ידי המערערים, תוך הסתרת העובדה כי מדובר בתביעת חוב על ידי שני המערערים "ביחד ולחוד" ללא ציון הכפילות. לכך יש להוסיף גם את חוסר שיתוף הפעולה של המערערים עם המפרק, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא.

קביעות אלה, שהן קביעות שבעובדה שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, הן בגדר ניהול כושל והפרת חובת נאמנות. בכך יש להצדיק את החלת הדוקטרינה של השעיית חוב, אשר כפי שהודגש בעניין אפרוחי הצפון , היא פחות דרסטית מדוקטרינת הרמת המסך.

9.

משהגעתי למסקנה זו, איני נדרש לשאלה העובדתית, אשר דומה כי לא נתלבנה ב בית משפט קמא, אם החברה פעלה במימון דק, כפי שנטען על ידי המפרק ועל ידי הכונס הרשמי. מכל מקום, אין לקבל טענתם של המערערים כי הכספים שהזרימו כהלוואת בעלים לחברה, שוללים את הטענה למימון דק, שהרי מדובר בהלוואת בעלים ולא השקעה בהון החברה.

10.

סופו של דבר כי דין הערעור להידחות. מאחר שחלק מעתירתם של המערערים נתקבל כאמור בסעיף 5 לעיל, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין :

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.