פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"א
6205/10
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
ג'ואד חאג' יחיא
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד אבנר כהן בתפקידו כנאמן
בהקפאת הליכים
2. מחמוד חאג' יחיא
3. כונס הנכסים הרשמי - מחוז תל אביב
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב מיום 13.7.10 בפר"ק 2419/07 שניתן על-ידי סגנית
הנשיא אלשיך
בשם המבקש:
עו"ד חיים כהן;
עו"ד שירה זכריה
בשם המשיב 1:
עו"ד אבנר כהן;
עו"ד אלי בלכמן
בשם המשיב 3:
עו"ד אופיר פורת
החלטה
א.
בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא אלשיך) בפר"ק 2419/07 מיום 13.7.10, בגדרו קיבל בית המשפט את בקשת המשיב 1 לביטול חוזה שנחתם בין עיריית טייבה (להלן העיריה) למבקש ולמשיב 2 (להלן השוכרים).
רקע
ב.
ביום 25.10.07 ניתן צו הקפאת הליכים כנגד עיריית טייבה, בגדרו מונה נאמן לעיריה והוקנו לו סמכויות רחבות, בניסיון להביא להבראתה. יצוין, כי זו הפעם השניה בה פועלת העיריה לפי צו כאמור, כאשר בשנת 2000 אושר, לראשונה, הסדר נושים והוטל צו הקפאת הליכים. ביום 15.7.09 הגיש הנאמן בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקש להצהיר על בטלות הסכם לחכירת שטח הקאנטרי קלאב בטייבה, בין העיריה לשוכרים, ל- 20 שנה בתוספת אופציה להארכה, זאת בתשלום קבוע של כ- 3,300
₪ לחודש. במסגרת הבקשה טען הנאמן כי החוזה הופר על ידי השוכרים, משלא שילמו דמי שכירות ותשלומי חובה בגין הנכס, ונטען לאי עמידה בנהלים בסיסיים של הקצאת משאבי ציבור. השוכרים טענו בין היתר כי יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן לדידם אין מקום לדון במבוקש במסגרת "בקשה למתן הוראות" וכי היה מקום להעביר את הנושא לבוררות, על פי ההסכם. כן טענו לקיזוז דמי השכירות ותשלומי החובה למול כספים המגיעים להם, לטענתם, מן העיריה.
ג.
בית המשפט המחוזי קבע, כי החוזה בין העיריה לבין השוכרים בטל, ועל השוכרים לפנות את הנכס לאלתר. השוכרים חוייבו בתשלום חובם לעיריה בגובה דמי השכירות ובתשלומי החובה. בית המשפט לא קיבל את הטענה כי היה מקום לדחות את הבקשה על הסף וציין, כי אין העובדות הבסיסיות שנויות במחלוקת, ועל כן ניתן היה להכריע במחלוקת בהליך מקוצר של "בקשה למתן הוראות". הודגש, כי תשלום דמי השכירות, בודאי אי תשלום לאורך תקופה, מהוה הפרה יסודית של ההסכם, המצדיקה את ביטולו וסילוק השוכר מן הנכס. בית המשפט לא קיבל את טענת הקיזוז וציין, כי השוכרים שינו גירסותיהם חדשות לבקרים ולא הוצבה תשתית, הנתמכת בראיות, שתסתור את טענותיו של הנאמן; כן לא הוצגה הודעת קיזוז תקפה, בזמן אמת. צוין, כי עדותו של המצהיר מטעם השוכרים "מבולבלת, תמוהה ונראית על פניה ככזו המכילה תערובת שקרים וחצאי אמיתות, באורח הנוטל ממנה כל משקל. לענייננו, קשה שלא להתרשם מהערבוב המוחלט, חזור וערבב בין אנשים וחברות שונות; מן הדרך בה חובות נטענים מועברים מיד ליד ומכיס לכיס על פי הצורך, תוך שהמשיבים
(השוכרים- א"ר) אינם בוחלים בניסיונות לכפל פרעון" (עמ' 5 להחלטה). הודגש לבסוף, כי החוזה נשוא הבקשה תמוה – צוין, כי מדובר בהשכרת שטח גדול ורב חשיבות בסכום לא ריאלי, בלא הליך מסודר, תוך מתן אפשרות לפיצוי מוסכם בסכום אסטרונומי. הודגש, כי "נקודות אלו, הגם שאינן נדרשות באורח ישיר להכרעה, אך מבהירות הבהר היטב את התמיהות בכל הנוגע לחוזה זה ולאומד הדעת מאחוריו, אשר דומה כי הן 'זועקות לשמים', וכי המרחק בינן לבין הכללים המינימליים של מינהל תקין, הינו כרחוק מזרח ממערב. הלכה למעשה, קשה שלא לתהות האם אין עסקינן הלכה למעשה כמעט ב'חוזה מתנה', בו התפרקה עיריה מנכס רב ערך כספית וציבורית כאחד, והעניקה אותו, כמעט חינם אין כסף ולתקופת שנות דור, לגורם אשר אי-מי בעיריה חפץ ביקרו" (עמ' 7-6 להחלטה).
ד.
בקשה לעיכוב ביצוע נדחתה ביום 15.8.10. הודגש, כי מדובר בנכס מסחרי, וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת העיריה. צוין, כי "כאשר בהליכי הבראה של רשות עסקינן, נזקקת היא בדחיפות לרה ארגון ולניצול יעיל של נכסיה. אי לכך המשך העיכוב בהחזרת הנכס מסב נזק כבד לעיריה וכן לתושבי טייבה, אשר הם הם המוטב העיקרי של הקפאת הליכים". הוסף, כי המבקש התעלם מדיני הראיות והפרוצדורה, וביקש לעשות ככל העולה על רוחו. כן נדחתה טענת המבקש, כי לא ניתן לו יומו, ולא הותר לו להביא עדים.
הבקשה
ה.
מתבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין. נטען, כי סיכויי הערעור טובים. לטענת המבקש, לא ראוי היה שהסעדים שנתבקשו בבקשת הנאמן יתבררו במסגרת "בקשה למתן הוראות"; זאת שכן כנטען, מדובר בשאלה עובדתית, הדורשת שמיעת עדויות והבאת ראיות, ולא ניתן היה לערוך "הליך מזורז" במסגרת "הבקשה למתן הוראות". הוסף, כי היה מקום לעכב את הליך הבקשה למתן הוראות ולהעבירה למסגרת של בוררות בהתאם לסעיף 14 לחוזה ההפעלה של הנכס. עוד נטען, כי על בית המשפט היה ליתן משקל לסממנים תרבותיים-חברתיים המאפיינים את המגזר, תוך דגש על סולידריות משפחתית ושיתוף עסקי קבוע. צוין, כי הנזק שייגרם מביצוע פסק הדין הוא בלתי הפיך: הפינוי עלול לגרום לירידת כל כספי ההשקעה לטמיון, ולהטלת עלויות כבדות על המבקש. הודגש, כי הימנעות העיריה ממתן רשיון עסק למבקש כל שנות פעילות הקאנטרי קלאב פגעה באופן מהותי ביכולתו להתפרנס. לבסוף נטען, כי ההוצאות שהוטלו מופרזות, ונעשה בכלי זה שימוש לא מוצדק, כאמצעי ענישה.
ו.
לגישת הנאמן דין הבקשה להידחות. הודגש, כי השוכרים עשו שימוש בנכס ציבורי, תוך שהם גורפים לכיסם רווחים נאים מבלי לשלם דמי שכירות ותשלומי חובה בעבור הנכס. הנאמן הדגיש כי מעיון בפרוטוקול הדיון עולה, שהמבקש לא ביקש בכל שלב שהוא להביא עדים או ראיות נוספות ובית המשפט לא איפשר זאת, כטענתו. נטען, כי סיכויי הערעור נמוכים, נוכח קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט קמא. אשר למאזן הנוחות הודגש, כי אין דינו של פינוי בעל דין מנכס עסקי כדינו של פינוי בעל דין מדירת מגורים. עוד הוסף, כי מדובר למעשה בהענקה במתנה של נכס ציבורי לאדם פרטי.
ז.
כונס הנכסים הרשמי הצטרף לעמדת הנאמן. הוסף, כי הקאנטרי קלאב פועל רק כחודשיים בשנה (חודשי הקיץ), וביתר חודשי השנה אינו פעיל כלל. משכך, כנטען, נשמט הבסיס לטענה כי צפוי להיגרם למבקש נזק כלכלי ממשי מפינוי הנכס. אשר לחיובים הכספיים נטען, כי ככל שהנכס אכן מהוה מקור פרנסתו של המבקש אין חשש שהנאמן, בעל תפקיד מטעם בית המשפט, יחמוק או לא ימלא אחר החלטה שיפוטית, ככל שתתקבל החלטה המבטלת את פסק דינו של בית המשפט קמא. בתשובה הוסיף המבקש, בין היתר, כי במסגרת "בקשה למתן הוראות" אין מתאפשר דיון ממצה, המצדיק אמירות כה נחרצות על ידי בית המשפט באשר למהימנות עדים, כפי שנעשה. הוסף, כי המבקש עתר, לאורך כל הדרך, שהסוגיה תתברר במסגרת הליכים אזרחיים רגילים ותתאפשר הבאת ראיות ושמיעת עדים.
הכרעה
ח.
בשלהי שנת 1999 הגיעה עיריית טייבה למשבר כלכלי חסר תקדים שגבל בפשיטת רגל: "מערכת השירותים העירוניים קרסה, ושירותים חיוניים לאוכלוסיה הופסקו, בתי ספר נסגרו וחלו שיבושים קשים בפינוי אשפה, אספקת מים, וכיוצא באלה. מצב קשה זה נזקף לחובת ניהול כושל ומינהל בלתי תקין של ראשי הרשות המקומית בשנים עברו"(בג"צ 7634/00 ג'בארה נ' שר הפנים
(לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה), עניינו של ההליך היה דחיית הבחירות בעיריה). ננקט על ידי המדינה כלפי עיריית טייבה הצעד החריג של פניה לבית המשפט המחוזי בבקשה להסדר נושים ולהקפאת הליכים. והנה, לא עבר זמן רב ונראה שעייריה זו שבה לסורה - החובות כבדים, עובדים אינם מקבלים את משכורתם והתושבים אינם זוכים לשירותים בסיסיים: "העיריה 'הצליחה', בתוך שנים ספורות, להגיע לכלל גרעון העולה כדי פי חמישה(!) מתקציבה השנתי... בפועל דומה כי חדלה כמעט לחלוטין מתפקוד שוטף. לא זאת אלא אף זאת; עניין לנו במצב בו משכורות עובדים לא שולמו במשך תקופה של כ- 30 חודשים מחד גיסא, בעוד מאידך גיסא, עולים חשדות כי העיריה נמנעה, מסיבות השמורות עמה, מהתגוננות מפני תביעות בסכומי כסף גבוהים, אשר חלקן נחשדות כפיקטיביות או מנופחות" (החלטה על מתן צו להקפאת הליכים בפש"ר 2419/07 מיום 25.10.07).
זהו רקע הדברים. נידרש עתה לבקשה הנוכחית.
ט.
השיקולים השיפוטיים בעניין עיכוב ביצוע מוכרים וידועים: סיכויי הערעור ואי הפיכות (בש"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מג(1) 334, 335; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 10, (2009) 675-674 (להלן גורן )). באשר לסיכויי הערעור, לא אטע מסמרות, אך על המבקש לחלוף על פני משוכה גבוהה ביותר של פסק הדין המנומק של בית המשפט המחוזי, אשר נדרש לסוגיה לפרטיה וקבע ממצאי מהימנות ועובדה, וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב באלו כדבר שבשגרה (ע"א 9586/09
איזו לייזר ואח' נ' אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (בפירוק) ואח' (לא פורסם); ע"א 10321/08 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' יצחק סלע (לא פורסם)); כך גם בנוגע להתערבות בהוצאות שהוטלו על ידי הערכאה הדיונית (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" , פ"ד ס(1) 391).
י.
ועוד: החוזה נשוא הדיון לכאורה תמוה, הוא מעניק הטבות מופלגות לשוכרים ועל פניו קשה להלמו עם התנהלות תקינה של גוף ציבורי והקצאת משאבי ציבור. אוסיף לעניין טענת המבקש כי לא היה מקום לדיון בסוגיה במסגרת "בקשה למתן הוראות", שההליך של מתן הוראות מהווה מסגרת דיונית יעילה הבאה, במקרים מתאימים, תחת בירור בפסים רגילים. בכגון דא, מסור שיקול דעת לבית המשפט הדן בבקשה למתן הוראות, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניין זה (רע"א 7882/01 דיור לעולה בע"מ נ' הבנק בינלאומי
הראשון לישראל (לא פורסם) ; רע"א 3004/97 דוד נ' דניאל
(לא פורסם)). לא מצאתי כי יש לנהוג אחרת בנדון דידן. למבקש ניתן יומו, נשמעו עדים, נחקרו מצהירים והובאו ראיות. אשר למאזן הנוחות, דומה כי הוא נוטה בבירור לאי עיכוב ביצועו של פסק הדין . הלכה היא כי בכל הנוגע למאזן הנוחות יש להבחין בין פינוי בית מגורים, בו יש לנקוט ככלל גישה מקלה, מטעמים אנושיים בראש וראשונה, לבין פינויו של בית עסק שעל הנזק הכספי הנגרם בעקבותיו ניתן לפצות בכסף (ראו והשוו: ע"א 2397/06 אברג'יל נ' מינהל מקרקעי ישראל-מחוז ת"א, פיסקה 8 (לא פורסם); ע"א 8632/06 בן יעקב נ' מימון , פיסקה 3 (לא פורסם)) בענייננו מדובר בקאנטרי קלאב, אשר כנמסר מופעל בחודשי הקיץ - ואלה בסיומם. נראה איפוא כי בדין טען המשיב 3 כי טענת המבקש בדבר הנזק שעלול להיגרם מפינוי הנכס קשה להלמה, וכי טובת העיריה מחייבת שהנכס והכספים יועברו לנאמן, כדי שיתאפשר ניצולם במסגרת הליך ההבראה. אשר לתשלום דמי השכירות, תשלומי החובה והוצאות המשפט, דומה, כי גם בהקשר זה מאזן הנוחות אינו נוטה להיעתרות לבקשה. מדובר בחיוב כספי אשר אין בתי המשפט ממהרים לעכבו, ואין המקרה דנא בא בגדרי החריגים לכך ( ע"א 9586/09
לייזר נ' אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (בפירוק)
(לא פורסם), וההפניות דשם); זאת ביתר שאת שעה שהכספים מועברים לנאמן, אשר אין חשש כי לא יהא בידו להשיבם, אם יצלח הערעור (ראו והשוו גורן , 675).
י.
אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. המבקש ישלם שכר טרחתם של באי כוח
הנאמן וכונס הנכסים הרשמי בבקשה זו בסך 2,500 ש"ח כל אחד.
ניתנה היום, י"ג בתשרי תשע"א (21.9.10).
ש ו פ ט