ע"א 6517/10 וורלד גרופ קפיטל (58) בע"מ נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מהתאריכים: 10.6.2010, 22.8.2010, ו-1.9.2010 – עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשות על אותן החלטות.

להלן יובאו בתמצית עיקר הנתונים הנדרשים להחלטה.

2.

המבקשת 1 (להלן: החברה ), יחד עם המשיבה 5, שיעבדו למשיב 1 (להלן: הבנק ) מניות בבעלותן בחברה בשם נפקו סטאר בע"מ (להלן: נפקו ), כבטוחה להחזר הלוואה בסכום של 16 מיליון ש"ח שקיבלו השתיים. החברה נקלעה לקשיים, הגישה בקשה להסדר נושים, והמשיבים 8 מונו כמנהליה המיוחדים (פש"ר 2143/09). בית המשפט המחוזי אישר את הסדר הנושים, שבמסגרתו רכשה המבקשת 2 את הזכויות בחברה. במקביל, נקט הבנק בהליך מינוי המשיב 2 (להלן: כונס הנכסים ) לכונס נכסים למכירת כל מניות נפקו, ששועבדו לטובתו (פר"ק 2647/09). חלק ממניות נפקו הוחזק באותו שלב בידי המשיבים 3 ו-4, מכוח הסדרים שונים עם החברה. בהליך האמור נחתמה בתאריך 11.2.2010 פסיקתא המאפשרת לכונס הנכסים לממש את המניות, אך תוך שהמשיבים 4-3 יהיו רשאים לפדות את המניות המוחזקות בידם על-פי הוראת סעיף 13 ל חוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון ) . חלק ממניות נפקו אכן נפדו. המבקשים הגישו בתאריך 25.3.2010 בקשה לתיקון הפסיקתא, בטענה כי גם להם עומדת הזכות לפדות את מניות נפקו, כשבאותו שלב מספר מניות נפקו, שפדיונן עוד עמד לדיון היה 889,551 מניות (להלן: המניות ). בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט א' אורנשטיין ), מתאריך 10.6.2010, שקבע בין השאר כי הבקשה הוגשה זמן רב לאחר המועד הקבוע בסעיף 81 ל חוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (שאליו מפנה תקנה 525 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ); כי ממילא אין מדובר ב"טעות" כאמור בסעיף 81 הנ"ל, כך שהפרוצדורה להשיג על הפסיקתא אמורה היתה להיות בדרך של ערעור (שלא הוגש); כי הפסיקתא ניתנה בעקבות דיון, שבו נכחו מנהליה המיוחדים של החברה – שלא הסתייגו מן ההסכמה שגובשה באותו דיון; כי בקבלת הבקשה יש כדי לפגוע בצדדים שלישיים, וכי החברה לוקה בחוסר ניקיון כפיים.

בעקבות כך נקבע כי כונס הנכסים מוסמך לפעול למכירת המניות, בהליך התמחרות, כמקובל, ובכפוף לאישור בית המשפט.

3.

החברה לא השיגה באותו שלב על ההחלטה מתאריך 10.6.2010 בפני ערכאת הערעור, וניסתה חלף זאת לפעול בשני תיקי הפש"ר, במקביל, כדי להביא בכל זאת לעיכוב מכירתן של המניות הנותרות, ולאפשר לה לפדות את החוב לטובת הבנק. בתאריך 20.7.2010 הורה בית המשפט, לבקשת המבקשות ובהיעדר התנגדות של מי מבין המשיבים, על עיכוב הליכי מימוש המניות, בכפוף לכך שהחברה תפקיד בקופת כונס הנכסים עד לתאריך 29.7.2010 את מלוא חובה בגין המניות, כפי שפורט בתגובת המשיבים 2-1 לבקשת החברה. החברה לא עשתה כן. וכונס הנכסים פעל למכירת המניות. בתאריך 10.8.2010 הגיש כונס הנכסים בקשה לאישור הסכם מכר מותנה של המניות – למשיב 7, תמורת כ-3.6 מיליון ש"ח, בתוספת מע"מ. בתאריך 16.8.2010 הגישה החברה "בקשה בהולה להארכת מועדים ועיכוב הליכים", בטענה כי רק מן הבקשה לאישור המכר המותנה היא למדה על ההחלטה מתאריך 20.7.2010, שלא הומצאה לה.

בקשה זו של החברה נדחתה בהחלטה מפורטת של בית המשפט המחוזי הנכבד מתאריך 22.8.2010, שקבע כי החלטתו הקודמת הומצאה לחברה כדין (ואם לא קיבלה אותה לעיונה, הרי זה מחמת אי-עדכון המזכירות בעניין חילופי גברי בייצוגה); כי התנהלותה של החברה נגועה בחוסר תום לב דיוני; כי קבלת הבקשה תפגע שלא לצורך במשיב 7; וכי אין מקום לעיכוב ההליכים, כאשר החברה לא טרחה להפקיד את סכום החוב עם הגשת הבקשה על-ידה, ולמצער – לצרף לבקשתה ערבות בנקאית.

4.

עתה אנו שבים לבקשת כונס הנכסים לאישור המכר המותנה. המשיבים 8 הודיעו בתגובה כי מצבה של קופת הכינוס ישתפר אם תיערך התמחרות בין החברה לבין המשיב 7 לרכישת המניות. בית המשפט החליט בתאריך 24.8.2010 כי יש מקום לבחון הצעה זו, והורה לחברה להודיע האם היא מעוניינת בכלל בהליך התמחרות, ואם כן – תפקיד בידי כונס הנכסים סכום של 3.4 מיליון ש"ח עד לתאריך 30.8.2010. החברה הודיעה על הסכמתה לביצוע הליך ההתמחרות, מבלי לפגוע בטענותיה לזכותה לפידיון המניות. ברם החברה לא הפקידה את הסכום הנדרש בידי כונס הנכסים.

בית המשפט קבע בהחלטתו מתאריך 1.9.2010 כי החברה "עשתה לה מנהג לעכב את הליך מימוש המניות", ומשלא הפקידה את סכום החוב בידי כונס הנכסים חרף כל ההזדמנויות שניתנו לה – ניתן אישור להסכם המכר המותנה. יצוין, כי בסמוך למתן ההחלטה האמורה (לא ברור אם טרם שניתנה, או לאחר מכן) הודיעה החברה כי היא חוזרת בה מהסכמתה לעריכת ההתמחרות. בהמשך לאישור בית המשפט הושלמה עסקת המכר בתאריך 6.9.2010: המשיב 7 קיבל את המניות ושילם את תמורתן.

5.

עוד טרם שהושלמה עסקת המכר, הגישו המבקשות, בתאריך 5.9.2010, ערעור על ההחלטות מתאריך 10.6.2010 ומתאריך 22.8.2010, ובמקביל עתרה החברה לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע החלטותיו, במעמד צד אחד. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, מן הטעם שהוגשה ללא תצהיר. לאחר מכן, המבקשות הגישו תצהיר כנדרש, והבקשה הועברה לעיונו של כב' השופט א' אורנשטיין

בתאריך 7.9.2010. בית המשפט הנכבד סירב ליתן צו במעמד צד אחד, והורה על העברת הבקשה לתגובת המשיבים, שהתנגדו לבקשה, בין היתר משום שהמדובר כבר במעשה עשוי.

בתאריך 20.9.2010 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע, ממגוון של טעמים: השתהות המבקשות בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע; הימנעותה החוזרת של החברה להפקיד את סכום החוב; מאזן הנוחות הנוטה לטובת המשיבים, בפרט כאשר החברה לא הוכיחה יכולת לשלם אפילו סכומי הוצאות, שהושתו עליה, לא כל שכן את סכום החוב לבנק; הנזק שייגרם למשיב 7, לרבות נזקי מימון; חשש לחוסר ודאות נמשך ביחס לזכויות במניות נפקו, הגורם לקשיים גם לנפקו, והתנהלותה ה"הפכפכה" של החברה בגדרי ההליכים בבית המשפט המחוזי.

מכאן הבקשה שבפניי, שהוגשה בתאריך 13.10.2010 על-ידי שתי המבקשות (אף שהמבקשת 2 לא היתה צד לבקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי).

6.

המבקשות עותרות לעיכוב ביצוע החלטותיו של בית המשפט המחוזי מהתאריכים: 10.6.2010 ו-22.8.2010, כמו גם של החלטתו מתאריך 1.9.2010, שלטענת המבקשות, הן למדו עליה רק מתוך קריאת החלטת בית המשפט המחוזי מתאריך 20.9.2010. המבקשות טוענות כי הן "מעוניינות ויכולות לפרוע את החוב לבנק לו אך תנתן להן האפשרות לעשות כן". לשיטתן, בהחלטות בית המשפט המחוזי נשללה מהן זכותן לפרוע את חובן לבנק, בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק המשכון. להערכת המבקשות, סיכויי הערעור על החלטות בית המשפט המחוזי הנ"ל הם טובים. באשר למאזן הנוחות טוענות המבקשות כי לא ייגרם למשיבים נזק שאיננו בר כימות ופיצוי, בעוד שלהן ייגרם נזק בלתי הפיך, שכן באפשרות המשיבים יהיה למכור את המניות ולמבקשות לא תהיה אפשרות לפדותן מן השעבוד.

7.

המשיבים 2-1 טוענים בתשובתם לבקשה כי המדובר בבקשה הלוקה בשיהוי כבד, שהוגשה לאחר שבפרשה אנו עומדים כבר לאחר מעשה עשוי, וכבר מטעם זה דין הבקשה להידחות. הם מוסיפים כי גם זו הפעם נמנעה החברה מלהפקיד, או למצער להביע נכונות להפקיד את סכום החוב לבנק.

טענות דומות עולות מתגובת המשיבים 7-5, המוסיפים כי בקשת החברה לעיכוב ביצוע, שיאפשר לה לפדות את המניות, היא בעייתית במיוחד שעה שהיא נשמעת מפי חברה שברור כי אין לה את הכספים הנדרשים לפדיון המניות, ואיננה משלמת באופן עקבי אפילו את ההוצאות שנפסקו נגדה. לטענתם, קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע אף תסב נזק רב למשיב 7. המשיבים 7-5 מפרטים עוד מדוע סיכויי הערעור נמוכים, לסברתם.

המשיבים 8 אינם מביעים עמדה לעצם הגשת הבקשה, אך רואים לציין כי הגישו בתאריך 14.10.2010 בקשה לבית המשפט הדן בהסדר הנושים של החברה, שבגדרה נתבקש בית המשפט לקבוע כי המבקשות הפרו את הסדר הנושים, עקב הימנעותה של המבקשת 2 מלשלם תשלומים, אשר נקבעו בהסדר.

המשיב 9 הודיע כי מעורבותו בתיק זה היא מצומצמת, כך שאין בדעתו להיכנס לעובי הקורה, ברם אף לסברתו עסקינן במעשה עשוי, המחייב את דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע.

8.

דין הבקשה – להידחות . טעמיו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו המפורטת מתאריך 20.9.2010, שדחתה את בקשתה האחרונה של החברה לעיכוב ביצוע – מקובלים עלי, ולכן אציג בקיצור נמרץ את שני הנימוקים, שהם העיקריים בעיניי לדחיית הבקשה.

9.

מכירת המניות למשיב 7 היא מעשה עשוי, והיא היתה כזו עוד טרם שבקשת החברה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי הגיעה לידי המשיבים, וכחודש לפני שהגישו המבקשות את בקשתן לעיכוב ביצוע בבית משפט זה. המדובר בנתון רב חשיבות, המכריע את דינה של הבקשה לשבט, במיוחד כאשר המבקשות לא ראו לנכון לציין אותו בבקשתן, והוא עולה רק מהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע, ומתגובת המשיבים. נוכח האמור, לא היה עוד מקום להגיש את הבקשה כאן כבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטות הנ"ל, כי אם לסעד זמני בגדרי הערעור, של השבת מצב לקדמותו – אולם גם ככזו דינה של הבקשה היה להידחות, ודאי בשים לב לשיהוי שבהגשתה (ראו: ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד אבנר כהן (לא פורסם, 10.11.2009); ע"א 9586/09 לייזר נ' אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (בפירוק)

(לא פורסם, 17.12.2009)) .

10.

טעם נוסף לדחיית הבקשה הוא התנהלותה הבעייתית לכאורה של החברה, לכל אורך ההליכים בבית המשפט המחוזי הנכבד, ועתה – בבית משפט זה. אילו הייתי מתרשם כי החברה מסוגלת ומעוניינת בכנות לסלק את חובה, ובכך למנוע את מימוש השעבוד, ייתכן שהיה בכך טעם לעיכוב ביצוע ההחלטות של בית המשפט המחוזי הנכבד (אם היה עדיין ניתן לעכבן). ברם לא זה המצב. אינני נדרש כאן לשאלת סיכויי קבלת טענותיה של החברה בסוגיית אי-ההמצאה הפורמלית של איזה מן ההחלטות לידיה. אולם ניכר כי החברה, שידעה להגיש בקשות "בהולות" בזו אחר זו, לא פעלה לבירור קורותיהן, ופעם אחר פעם היא מוצאת עצמה "מופתעת" מהחלטות שונות שניתנו בתיק. דומה כי מטרתה העיקרית של החברה, שעל פני הדברים נראה כי מצבה הכספי איננו שפיר, היא לעכב, במידת האפשר, את הליכי המימוש של המניות, ולו בדיעבד. בעייתיות זו מתחדדת עת המבקשות אינן נותנות כל גיבוי ממשי לטענתן, המועלית בעלמא, שלפיה הן: "מעוניינות ויכולות לפרוע את החוב לבנק לו אך תנתן להן האפשרות לעשות כן". כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד, לחברה ניתנו די והותר הזדמנויות להוכיח את יכולתה ואת נכונותה לסלק את חובה לבנק, והיא נמנעה מלהפקיד את סכום החוב – בקופת בית המשפט, או בידי כונס הנכסים. הימנעותה של החברה מלשלם הוצאות, שהושתו עליה בהליכים קודמים, בסכומים מצטברים של עשרות אלפי ש"ח עד כה מחזקת מאד גם היא את החשש כי אין באפשרותה לפדות את המניות (אפילו ניתן היה עדיין לעשות זאת), וכי כל עניינה של החברה הוא אכן רק בדחיית הקץ. ההשתהות של כחודש ימים מאז מתן החלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי הנכבד ועד להגשת הבקשה לעיכוב ביצוע בבית משפט זה מהווה רק דוגמה נוספת להתנהלותה הבעייתית של החברה.

11.

העולה מן המקובץ מלמד כי השיקולים האמורים, הנעוצים במאזן הנוחות, די בהם כדי להביא לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת מבלי להידרש לסיכויי הערעור, אף שגם בעניין זה ניתן לומר שבפני המבקשות עומדות משוכות גבוהות.

12.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.

המבקשות יישאו בשכר הטרחה של עורכי הדין של המשיבים 2-1 – בסכום של 7,500 ש"ח, של המשיבים 7-5 – בסכום של 7,500 ש"ח, ושל המשיב 9 – בסכום של 2,500 ש"ח.