רע"א 5554/17 עמותת בית שורשים נ. הקדש מספר הגר האדמו"ר הרב חיים זצ"ל

1.

בחודש ינואר 2017 הגיש המשיב תביעה לפינוי המבקשת, עמותת בית שורשים, מנכס ששכרה ממנו, לטענתו, לפי הסכם שכירות (להלן: המושכר או הנכס ; הסכם השכירות או ההסכם ) , וזאת בטענה כי המבקשת אינה משלמת את דמי השכירות לפי ההסכם; וכי פעילות המבקשת מסבה רעש ומטרד עבור השכנים בבניין שבו מצוי הנכס. להשלמת התמונה יצוין כי התביעה הוגשה גם כנגד אדם נוסף – מנהלה הכללי של המבקשת דאז, שלא צורף כמשיב לבקשה דנן – אשר חתם על הסכם השכירות בשם המבקשת (להלן:

ברייש ) .

2.

ביום 3.5.2017 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת כ' האפט ) את התביעה. נקבע כי המבקשת לא צירפה ראיה שתומכת בטענתה לזכויות מוגנות שיש לה במושכר; וכי בניגוד לטענת המבקשת – תקופת האופציה לפי הסכם השכירות כבר פקעה. על כן, הורה בית המשפט למבקשת ולברייש לפנות את המושכר ולהשיבו למשיב לא יאוחר מיום 1.6.2017. על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 28.6.2017 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי ) את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה ביום 4.6.2017, לאחר שחלף מועד הפינוי שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום. אשר לסיכויי הערעור, נקבע כי מוקד טענותיה של המבקשת בערעור – ובהן הטענות כי המבקשת היא דיירת מוגנת במושכר, וכי עומדת לרשותה זכות למימוש אופציה לתקופת שכירות נוספת – סותרות את הסכם השכירות. בנוסף, בית המשפט ציין כי טענות המבקשת כי השקיעה סכומי כסף במושכר, לא מקנות לה זכות שכירות בנכס. כמו כן, נקבע כי גם מאזן הנוחות תומך בדחיית הבקשה, שכן אין מדובר בנכס המשמש למגורים, ואילו המשיב הוא בעל הזכויות הקנייניות בנכס.

3.

כנגד החלטה אחרונה זו מכוונת בקשת הרשות לערער שלפניי, שבצידה הוגשה בקשה שהוכתרה כ"בקשה דחופה לסעד זמני" ובגדרה התבקש כי יעוכב ביצוע פינויה של המבקשת מהנכס עד להכרעה בבקשת הרשות לערער. המבקשת טענה כי ביום 9.7.2017 התקשרו אליה גורמים ממשטרת ישראל והודיעו לה כי בכוונת המשטרה לבצע את הפינוי ביום 10.7.2017, הוא המועד שבו הוגש ההליך שלפניי. לגופם של דברים נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו

– לצורך הערכת סיכויי הערעור – כי טענות המבקשת בדבר זכויותיה בנכס סותרות הסכם כתוב וחתום, שתקופת השכירות לפיו הסתיימה זה מכבר. לעניין מאזן הנוחות, נטען כי הגם שאין מדובר בשימוש למגורים, המבקשת עורכת פעילויות בנכס מזה 18 שנים, ובמסגרתן סמינרים וסדנאות להחדרת ערכי היהדות, אירוח משפחות לשבת ותמיכה במשפחות נזקקות; וכי פינוי המבקשת מהנכס יפגע בציבור הנמנה על קהל מאמיניה ובמשפחות נזקקות הנתמכות על ידי המבקשת. בנוסף, נטען כי המבקשת נכונה לשלם את דמי השכירות בנכס עד להכרעה בערעור בבית המשפט המחוזי. עוד ציינה המבקשת כי בהחלטת בית המשפט המחוזי ניתן משקל גדול מדי לכך שהגישה באיחור את הבקשה לעיכוב ביצוע, משהאיחור נבע מפטירתו של אביה של באת כוח המבקשת.

4.

בהחלטה מיום 10.7.2017 הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על פינוי המבקשת מהנכס עד להחלטה אחרת (להלן: הצו הארעי ) . יום לאחר מכן, הגיש המשיב בקשה לביטול הצו הארעי, שבה טען כי ביום 10.7.2017, יום מתן ההחלטה, בשעות הבוקר, ובטרם נודע לו על אודות הצו, פינו רשויות האכיפה והגבייה את המבקשת מהמושכר; וכי למרות הודעת דואר אלקטרוני שנשלחה לבא כוח המבקשת בדבר ביצוע הפינוי והעדכון הנדרש בעניינו במסגרת בקשת הרשות לערער, פרטים אלה לא צוינו בבקשה. בהחלטה מיום 11.7.2017 הוריתי כי המבקשת תגיב לבקשת המשיב לביטול הצו הארעי וכי המשיב יגיש תיעוד בנוגע לפינוי המושכר כטענתו. בהתאם להחלטתי, הגיש המשיב תיעוד שלפיו המבקשת פונתה מהמושכר על ידי רשות האכיפה והגבייה בבוקר יום 10.7.2017 (עובר למתן הצו הארעי), למעט חפצים שנותרו במושכר. נוכח האמור, בהחלטתי מיום 3.8.2017 בוטל הצו הארעי ונקבע כי מצב הדברים במושכר יעמוד בעינו עד למתן החלטה אחרת.

5.

בתשובתו לבקשת הרשות לערער, טוען המשיב כי לא קמה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, הן בשים לב לאמת המידה המקובלת לעניין התערבות בהחלטות מעין אלה, הן לגופם של דברים. המשיב טוען כי המבקשת לא הביאה ראיות באשר לזכות הדיירות המוגנת שלה כנטען; וכי על פי הסכמות הצדדים, יחסי השכירות בין הצדדים הסתיימו בסוף שנת 2016. כן נטען שהכספים שהשקיעה המבקשת בשיפוץ המושכר נעשו בניגוד להסכם השכירות וכי ברייש לא ערער על פסק הדין של בית המשפט השלום ולכן בעניינו – מדובר בהכרעה חלוטה. מטעמים אלה ואחרים שפורטו בתשובתו, טוען המשיב כי סיכויי הערעור נמוכים. אשר לשיקולי מאזן הנוחות, נטען כי לאחר הפינוי מיום 10.7.2017 אין עוד רלוונטיות לבקשה דנא משהנכס נמצא בחזקתו של המשיב; כי גם אם תתקבלנה טענותיה של המבקשת בערעורה, תוכל האחרונה להגיש תביעה כספית נגד המשיב בגין נזקיה; וכי למשיב, לעומת זאת, לא תהיה אפשרות ריאלית להיפרע מן המבקשת אם תתקבל הבקשה לעיכוב פינויה מהנכס וערעורה יידחה בסופו של יום, כך הטענה. בנוסף, נטען כי בקשת הרשות לערער שלפנינו הוגשה כשבועיים לאחר מתן החלטת בית המשפט המחוזי, בשיהוי ניכר בנסיבות המקרה דנא, ולאחר שפונה הנכס; וכי המבקשת לא צירפה את ברייש כמשיב לבקשת רשות הערעור, בניגוד להוראות הדין.

להשלמת התמונה יצויין כי ביום 2.10.2017 הגישה באת כוח המבקשת בקשה להתפטר מייצוגה בהליך שבפניי (להלן: בקשת ההתפטרות ). לטענת באת הכוח, המבקשת איננה משתפת עמה פעולה ולא שילמה לה את מלוא שכר הטרחה.

6.

משעיינתי בבקשת הרשות לערער, בצרופותיה ובתשובת המשיב לה באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, ככלל, זכאי הזוכה בפסק דין ליהנות מפירות זכייתו ואין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק דין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כדי לסטות מכלל זה על המבקש להוכיח שני תנאים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": מאזן הנוחות וסיכויי הערעור ( ראו למשל ע"א 5178/17 פלד נ' פאל , פסקה 6 (18.7.2017)) . במקרה דנא, הנכס נושא הבקשה אינו משמש למגורים, כי אם לפעילויות המבקשת ובהן בין היתר עריכת סמינרים, סדנאות ואירוח משפחות לשבתות. השימוש שעשתה המבקשת בנכס יכול היה אפוא להביא למסקנה כי הנכס נושא ערך מיוחד עבור המבקשת (ראו והשוו רע"א 7844/15 מלכיאלי נ' מלכיאלי , פסקה 4 (23.12.2015)). ברם, בענייננו, כנלמד מהודעת המשיב מיום 11.7.2017, רשות האכיפה והגבייה פינתה את המבקשת מהנכס (למעט חפצים מסוימים) בבוקר יום 10.7.2017. נוכח האמור, הבקשה שלפניי אינה משום בקשה לעיכוב ביצוע אלא בקשה להשבת המצב לקדמותו, ואיני סבור כי יש להורות כן בנסיבות מקרה זה (ראו למשל ע"א 9586/09 לייזר נ' אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ , פסקה 5 (17.12.2009)). כמו כן, המבקשת לא הניחה תשתית מתאימה לטענה כי הנזקים שייגרמו לה כתוצאה מהפינוי, אם יתקבל ערעורה בסופו של יום, אינם בני פיצוי כספי (רע"א 8819/15 בירן נ' רותם , פסקה 4 (29.12.2015)). לכך אוסיף, כי גם אם לא היה מקום לייחס משקל משמעותי לשיהוי שנקטה המבקשת בעיתוי הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי (בשים לב לטעם שהובא על ידה בעניין זה), יש ליתן משקל לשיהוי שנפל בהגשת בקשת הרשות לערער שלפניי, שהוגשה כשבועיים לאחר מתן ההחלטה שדחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע, במועד שבו נקבע פינוי הנכס ( רע"א 6024/17 אברהמי נ' עיריית בני ברק , פסקה 4 (3.8.2017)). על רקע כל האמור, אני סבור כי אין מקום להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, וזאת אף מבלי שאטע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור.

הבקשה נדחית אפוא. הצדדים רשאים לפנות בהליך מתאים להשלמת פינויה של המבקשת מהנכס (ככל שאכן נשארו בו חפצים) לפי פסק הדין של בית משפט השלום ואין בהחלטתי מיום 3.8.2017 כדי לחסום אפשרות זו. משזו התוצאה שאליה הגעתי, לא ראיתי להידרש לבקשת באת כוח המבקשת לשחרור מייצוג בהליך זה.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 3,500 ש"ח.