ע"פ 1326/10 שגית אזולאי נ. רון ארגוב

א.

בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר שהוטל על המבקשת על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט רניאל) בהחלטתו מיום 11.2.10 בתיק א' 523/07 במסגרת הליך של בזיון בית המשפט, עד לדיון בערעור שהוגש ביום 17.2.10.

עובדות והליכים

ב.

המבקשת והמשיב היו שותפים בעבר בשתי חברות בתחום המזון. בין הצדדים התגלע סכסוך כספי. במסגרת תביעה שהגישה המבקשת הגיעו הצדדים להסכם נשיאה בחובות שקיבל תוקף של החלטה ביום 18.9.07. ביום 23.10.07, משלא קוים ההסכם, ניתנה החלטה בהליך בזיון בית המשפט, בהסכמה , לפיה תישא המבקשת בקנס או במאסר עד אשר יבוצעו חיובים שונים, הכוללים העברת סליקתם של כרטיסי אשראי של חברת א. לוינסקי בר בע"מ לחשבונות בנק מוסכמים, וכן העברת דוחות יומיים על פעילות החברה לידי המשיב. בהחלטתו מיום 11.2.10 דן בית המשפט המחוזי שנית בהליך בזיון בית המשפט. אמנם, המשיב עתר לביזיון בשל אי מילוי ההתחייבויות שבהסכם בין הצדדים, אך נקבע, כי המשיב ויתר זה מכבר על קיום התחייבויות אלה כלשונן, וכי ההתחייבויות שהיה על המבקשת למלא באו לידי ביטוי באלה שבהחלטה מיום 23.10.07. נוכח אי עמידה בהתחייבויות הורה בית המשפט על מאסרה של המשיבה, או תשלום של 5,000 ₪ במקום כל יום מאסר כקנס יומי, החל מיום 12.2.10, עד שיוכח כי סליקת כרטיסי האשראי של העסק הועברה לחשבונות המוסכמים, וכי דוחות יומיים על פעילות העסק מועברים לידי המשיב. בהמשך, נאות בית המשפט לעכב את ביצוע החלטתו עד יום 17.2.10.

ג.

ביום 17.2.10 הוגש ערעור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי, ועמו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע, בה עסקינן. בבקשה נטען, כי ההתחייבות שבאה החלטת בית המשפט לאכוף, נעדרת תוקף כיום, ועל כן ניתנה ההחלטה בחוסר סמכות. נטען, כי לאחר מתן ההחלטות משנת 2007, מימש המשיב אופציה שהיתה נתונה לו בהסכם שבין הצדדים, והעביר שליש ממניות העסק לידיו, ובהמשך - לידי גורמים שלישיים. נטען, כי בעקבות כך הפסיקה המבקשת את ניהול העסק, ועל כן אינה יכולה למלא כיום אחר הצו, בהיותה מנותקת מהניהול. נטען, כי בית המשפט לא בחן בטרם הוציא את הצו האם יכולה המבקשת לקיימו, וכי אכן לא ניתן בפועל לקיים את אשר הטיל בית המשפט על המבקשת.

נאמר, כי המבקשת היא אם חד-הורית המטופלת בילדה בגיל הגן. בהודעת הערעור הוסף, כי תביעת המשיב לוקה בחוסר נקיון כפים, לאחר שהעביר ממניות השותפות באופן לא חוקי והילך אימים על המבקשת. לבסוף נטען, כי נוכח העובדה שהמבקשת אינה יכולה לקיים את הצו, אין החלטת בית המשפט לביצוע עונש המאסר, שעתיד להתארך לזמן רב, מידתית בנסיבות.

ד.

בדיון, שנערך ביום 21.2.10, טען בא כוח המבקשת, עו"ד צ'יזיק, כי למבקשת אין יכולת לעמוד בחיובים העולים מן הצו, כך שמאסרה שקול ל"מאסר עולם". נטען, כי למבקשת לא ניתנה ההזדמנות להוכיח שהעבירה את הבעלות בחברה לגורם שלישי, ששון חודדה או חברה מטעמו, ואף צויין, כי בית המשפט לא נענה לבקשתה להעיד את בעל המניות החדש חודה. במהלך הדיון הציג עו"ד צ'יזיק את זכרון הדברים בין מרשתו לששון חודדה מיום 1.12.09, ממנו עולה כי הבעלות בעסק תועבר לחודדה תמורת תשלום החובות לספקים. בנוסף צירף עו"ד צ'יזיק תצלומי המחאות של חברת שא-בר אירועים בע"מ, הנטענת להיות בבעלותו של חודדה, מהן שולמו חובות לספקים. הוסף, כי עוד בחודש דצמבר 2009 סגרה המבקשת את תיק המע"מ של העסק שאינו עוד בבעלותה. בא כוח המשיב, עו"ד יעקב, הטיל ספק במהימנות זכרון הדברים שהוצג לבית המשפט, וטען כי העסק עודנו בשליטת המבקשת. נטען, כי הדיון בבית המשפט היה ארוך וממצה, ובסופו נקבע, כממצא עובדתי, כי העסק לא הועבר לצד שלישי. נאמר עוד, כי משמעותו של עיכוב הביצוע היא תשלומים נוספים מדי חודש בחודשו אותם על המשיב לממן מכיסו במקום המבקשת.

דיון והכרעה

ה.

טרם גופו של עניין אחזור על הידוע, כי קנס או מאסר במסגרת צו מכוח פקודת בזיון בית המשפט, אינם בגדר עונש על עבירה שנעשתה, אלא אמצעי להביא לידי ביצועו של פסק דין (בש"פ 4445/01 גל נ' קצובשווילי , פ"ד נו(1) 210). על כן, השיקולים המנחים את בית המשפט בשאלת עיכוב ביצועה של החלטה מכוח פקודת בזיון בית המשפט דומים לאלו הנשקלים בעיכוב ביצועו של פסק דין אזרחי: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו ע"פ 7174/09 רייפמן נ' עו"ד ארז (לא פורסם); ע"פ 6807/06 קוגלר נ' קוגלר

(לא פורסם)). ואולם, כך נקבע, שומה על בית המשפט "לבחון בזהירות רבה את טענות בעל הדין שנגדו ניתן הצו ואת סיכוייו לבסס את השגותיו על החלטת בית המשפט קמא" (עניין רייפמן לעיל, בפסקה 18 והאסמכתאות דשם; ההדגשה במקור-א"ר). בין היתר נקבע, כי על בית המשפט לברר את מהות הצו, דהיינו האם הוא צו שיפוטי חד משמעי שהפרתו מובהקת, האם בידי בעל הדין לקיים את הצו, ושמא קיימת דרך חמורה פחות כדי לכפות על בעל הדין את ההחלטה השיפוטית. במקרה דנא, כך דומה, השאלה העיקרית העומדת במחלוקת הצדדים היא באשר ליכולת המבקשת לקיים את הצו, קרי להעביר לחשבונות המשיב את סליקת כרטיסי האשראי של העסק, וכן להעביר למשיב את דוחות הפעילות היומיים. לאלה התחייבה בשעתו, עוד בשנת 2007, ועד היום לא עמדה בהתחייבותה. חרף הצהרתה של המבקשת (בתצהיר מיום 10.2.10) כי היא שרויה בחובות, "נרדפת" – כלשונה – על ידי ההוצאה לפועל ואינה עובדת, בית המשפט קמא לא השתכנע כי אינה יכולה לקיים את הצו. חוששני כי גם בבקשה הנוכחית לעיכוב הביצוע קשה למצוא בסיס עובדתי ממשי לטענות אלה.

ו.

את עיקר יהבה משליכה המבקשת על הטענה, כי העסק הועבר לידי גורם שלישי, ועל כן אין עוד ביכולתה - כאמור - לקיים את הצו. עוד נטען בהקשר זה, כי להסכמה החוזית בין הצדדים אין עוד תוקף, הואיל והמשיב העביר חלק ממניות החברה לגורמים עברייניים, דבר שאילץ את המבקשת

למכור את החברה. ואולם, בית המשפט קמא לא שוכנע, כאמור, באמיתותן של הטענות הללו, וחרף ההזדמנות שניתנה למבקשת, לא השכילה לתמוך אותן בראיות ראויות. עוד נאמר בהקשר זה מפי בית המשפט, כי המבקשת שמרה על עמימות בכל הקשור לעסקה עם אותו גורם שלישי, שקנה לדבריה את החברה; כך, למשל, לא ידעה המבקשת לומר מה מידת ההתחייבות של הגורם השלישי בכיסוי החובות, לא הוכיחה האם בעל המבנה בו מצוי העסק הסכים להעביר את הזכויות לגורם אחר, ואף לא נימקה מדוע סגרה את תיק המע"מ יום לפי הדיון (10.2.10), בעוד היא טוענת שהפסיקה פעילות ביום 1.12.09. כידוע, אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, לא כל שכן שענייננו כאן בהחלטת ביניים ולא בערעור גופו (ע"א 9586/09

איזו לייזר נ' איזו לייזר זיווד אלקטרוני

(1992) בע"מ (לא פורסם)) . מעבר לצורך אציין, כי לא מצאתי בצילומי ההמחאות שהמציא בא כוח המבקשת עזר מספיק לטענת המבקשת. המחאות אלה ניתנו מאת חברת שא-בר אירועים בע"מ, שאיני יודע, על סמך החומר שבתיק, בבעלות מי היא. התקשיתי למצוא התאמה בין סכומי ההמחאות שהומצאו לבין הסכומים להם התחייב חודדה בזכרון הדברים שערך עם המבקשת, אשר הוצג. משכך, אין בידי לקבוע כי התשלומים מהוים ראיה לקיומה של ההתחייבות, מה גם שאין הליך עיכוב הביצוע מטבעו נועד לקבלת ראיות, בחינתן והערכתן. לבסוף אתמה, כי עסקה בסכומים נכבדים, מאות אלפי שקלים, נעשית כזכרון דברים על פני עמוד אחד המנוסח כמעט כלאחר יד, ללא תאריכי ביצוע רלבנטיים ומתבקשים ועוד, ודי לחכימא. אין טענה כי בעקבות זכרון הדברים נחתם חוזה מפורט, ועברו כמעט שלושה חודשים.

ז.

גם לא מצאתי גם תימוכין לטענה כי למבקשת "לא ניתן יומה" בבית המשפט המחוזי. נהפוך הוא, עיון בפרוטוקול הדיון מיום 11.2.10 מעלה, כי לבא-כוח המבקשת ניתנו מספר הזדמנויות להביא תימוכין לטענה לפיה אין עוד תוקף להסכם החוזי.

או כי עמדה בחיובים שקיבלה על עצמה.

ח.

מכל האמור נראה, איפוא, ומבלי לטעת מסמרות כמובן, כי משוכת הערעור גבוהה, ועל פניו כמות שהוא אין בחומר די להצדקת עיכוב החלטתו של בית המשפט קמא. באשר למאזן הנוחות, יש לזכור כי יש צד נפגע, הוא המשיב, אשר אי עמידתה של המבקשת בהתחייבויות גורמת לו כנטען לנזקים כספיים. ואחר כל אלה, סנקצית המאסר שהושתה על המבקשת קשה במהותה ומטבעה, לא כל שכן במצבה האישי הנטען של המבקשת, כטענתה, כאם חד הורית לילדה קטנה. גם "העונש החלופי" של קנס יומי בסך 5,000 ₪ אינו דבר של מה בכך. יתכן שאילו עסקינן "רק" בקנס כספי היה האינטרס הציבורי גובר, במקרה דנא, על האינטרס האישי של המבקשת, גם בטווח המיידי. ואולם, כיון שבשלילת חרות בשל חוב כספי עסקינן, ראוי לדקדק בה ולאפשר "חזרה בתשובה" (ראו עניין רייפמן לעיל, בפסקה 17; קוגלר בפסקה ז; מ' קשת ביזיון בית המשפט (2002) 234). לפיכך, ראיתי לנכון – בשל שיקול זה – להאריך את עיכוב הביצוע עד ליום 3.3.10, וזאת כדי שתינתן למבקשת הזדמנות נוספת לעשות ככל הנדרש על מנת להימנע ממאסר. ככל שלא ייעשה כנדרש עד אותו מועד, תעמוד על כנה ולביצוע

החלטתו של בית המשפט המחוזי.

ט.

סוף דבר, עיכוב הביצוע יוארך עד ליום 3.3.10, כדי לאפשר למבקשת לעשות כנדרש לעניין התחייבויותיה, שאם לא כן יקומו סנקציות הביזיון שהטיל בית המשפט המחוזי כנתינתן. ככל הצורך בשמיעת הערעור, יישמע בתוך שלושה חודשים.