ע"פ 717/11 שגית אזלאי נ. רון ארגוב

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע, בגדרו של ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 523-07, כבוד השופט מ' רניאל ) מיום 16.1.2011, שלפיה נקבע כי המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) תיאסר או תשלם סך של 5,000 ש"ח במקום כל יום מאסר כקנס יומי החל מיום 18.1.2011, וזאת בהתאם ל פקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הבזיון ).

השתלשלות ההליכים בין הצדדים פורטה בהחלטתו של בית משפט זה מיום 22.2.2010 (ע"פ 1326/10). בקצרה אציין כי המבקשת והמשיב היו שותפים בעבר

בחברות בתחום המזון. בין הצדדים התגלע סכסוך כספי. במסגרת תביעה שהתבררה בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכם נשיאה בחובות שקיבל תוקף של החלטה ביום 18.9.2007. ביום 23.10.07, משלא קוים ההסכם, ניתנה החלטה בהליך בזיון בית המשפט (בש"א 15382/07, כבוד השופט מ' רניאל ). בהמשך, משנטען על ידי המשיב כי המבקשת לא עומדת בתנאי ההסכם, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בבקשה על פי פקודת הבזיון, וביום 11.2.2010 נוכח אי עמידת המבקשת בהתחייבויות הורה בית המשפט המחוזי על מאסרה, או תשלום של 5,000 ₪ במקום כל יום מאסר כקנס יומי, וזאת עד שיוכח כי סליקת כרטיסי האשראי של העסק הועברה לחשבונות המוסכמים, וכי דוחות יומיים על פעילות העסק מועברים לידי המשיב. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה, ובמסגרת בקשה לעיכוב ביצוע שכאמור ניתנה בה החלטה ביום 22.2.2010 על ידי חברי השופט א' רובינשטיין , נקבע כי יש להאריך את עיכוב הביצוע עד ליום 3.3.2010, וזאת כדי שתינתן למבקשת הזדמנות נוספת לעשות ככל הנדרש על מנת להימנע ממאסר.

בעקבות החלטה זו הגיעו הצדדים ביום 25.3.2010 להסכם המסדיר את המחלוקות ביניהם, ובגדרו הוסכם כי המבקשת וחברה נוספת ישלמו סך של 125,000 ש"ח בעשרים תשלומים. בעקבות כך נמחק הערעור שהוגש לבית משפט זה. בהמשך, משנטען שהמבקשת לא עמדה בתנאי ההסכם החדש, שב ופנה המשיב לבית המשפט המחוזי, ועל החלטתו הוגש ביום 25.1.2011 ערעור לבית משפט זה, ועמו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע, בה עסקינן. המבקשת טוענת כי יש לעכב את ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי. היא מדגישה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה בתחילה בהעדרה, וזאת בניגוד לכללים הבסיסים שלא אוסרים אדם שלא בפניו. עוד היא טוענת כי במקרה דנן לא נפתח כל הליך סדור על פי פקודת הבזיון וזאת בניגוד להלכות של בית משפט זה. יתרה מכך, לטענתה אין לבית המשפט המחוזי כל סמכות לדון באכיפת ההסכם על פי פקודת הבזיון, והסמכות, אם בכלל, מצויה כיום בידי ההוצאה לפועל. בנוסף העלתה המבקשת טענות בדבר אי יכולתה לבצע את הצו שהטיל עליה בית המשפט המחוזי. בנוסף הדגישה המבקשת כי לשיטתה ההסכם החדש מחודש מרץ 2010 משנה את מצב הדברים העובדתי והמשפטי בין הצדדים.

המשיב סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוען כי כל טענותיה של המבקשת נדונו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו המנומקת והמבוססת. כמו כן, לטענתו לאור ההסכם המפורש בין הצדדים מחודש מרץ 2010 קיימת לבית המשפט סמכות להפעיל מחדש את ההליכים על פי פקודת הבזיון, על כן לטענתו יש לדחות את כלל טענות המבקשת בסוגיה זו. עוד הוא מדגיש כי הוא ניסה במשך תקופה ארוכה להגיע להסכמות עם המבקשת, אולם כל ניסיונותיו לא צלחו.

אציין כבר בתחילה כי לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

כידוע

השיקולים המנחים את בית המשפט בשאלת עיכוב ביצועה של החלטה מכוח פקודת בזיון בית המשפט דומים לאלו הנשקלים בעיכוב ביצועו של פסק דין אזרחי. כלומר מי שמבקש לעכב ביצוע של החלטה עד להכרעה בערעור, חייב להוכיח שמתקיימים שני תנאים. ראשית, עליו להוכיח שיש לו סיכוי טוב לזכות בערעור. שנית , יש לבחון את מאזן הנוחות, קרי, עליו להוכיח שאם לא יעוכב הביצוע ייגרם לו נזק בלתי הפיך או, לפחות, כי מאזן הנזקים שייגרמו לצדדים נוטה לצדו, באופן שיצדיק את העיכוב (ראו ע"פ 7174/09 רייפמן נ' עו"ד ארז (טרם פורסם, 21.9.2009) (להלן: פרשת רייפמן )). יש לזכור כי הליכים לפי פקודת הבזיון ננקטים על מנת להביא לביצוע פסק דין ולא בגין עבירה שנעשתה (ע"פ 8451/10 איינשטיין צור ייבוא ייצוא וסחר בינלאומי בע"מ נ' Colgata Palmolive Company (טרם פורסם, 2.1.2011)). כמו כן, בהליך אשר לפנינו בו הוטל על המבקשת לרצות מאסר או תשלום סכום שאינו מבוטל כנגדו, יש להביא בחשבון את זכותו הבסיסית של אדם לחירותו. זכות יסוד ראשונה במעלה היא ויש לשמור עליה מכל משמר. מובן כי זכות זו אינה זכות מוחלטת וניתן לפגוע בה בתנאים מסוימים, אך לאור חשיבותה הרבה, מובן הוא שנקודת האיזון משתנה במקרים מעין אלו בהם קיימת אפשרות למאסרו של אדם. עמד על כך בית משפט זה

ב פרשת רייפמן:

"ככל שמדובר בעיכוב ביצועה של החלטה כמו זו שלפנינו, שעניינה שליחתו של הצד המפר למאסר, הרי שלצורך בחינת "מאזן הנוחות" השיקולים הרלבנטיים מורכבים יותר ושונים: אל מול האינטרס הציבורי שבאכיפת צווים שיפוטיים, והאינטרס של בעלי דינו של מפר הצו לקיום מהיר של הצו ואי-סיכולו, עומד עניינו של המפר – כי לא יוחלו עליו מוראות המאסר, וודאי שלא ייגרם לו אותו נזק בלתי הפיך, הפוגע בתחושת הצדק, אם יימצא בערעור שמלכתחילה לא היה מקום להורות על המאסר ... פועל יוצא של האמור לעיל הוא כי על בית המשפט שלערעור, שהתבקש להורות על עיכוב ביצועה של החלטה בדבר בזיון, שבגדרה הורתה הערכאה הדיונית על מאסרו של מפר הצו השיפוטי – לבחון בזהירות רבה את טענות בעל הדין שנגדו ניתן הצו ואת סיכוייו לבסס את השגותיו על החלטת בית המשפט קמא ".

יחד עם זאת, ברור הוא שאם לאחר בחינה זהירה ומדוקדקת מתברר כי אין למבקש סיכוי לבסס את טענותיו, אזי יהיה מקום לדחות את הבקשה לעיכוב הביצוע גם כאשר מדובר במאסרו של אדם.

ביישום אמות המידה הללו על המקרה דנן, נראה לי כי יש לעכב את ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי. מבלי לקבוע עמדה, איני בטוח כי סיכויי הערעור גבוהים, אך בערעור קיימות שאלות הראויות לברור, בייחוד בכל הנוגע לשאלה האם להסכם החדש מחודש מרץ 2010 קיימת נפקות, כפי שטוענת לו המבקשת. שאלות אלה ביחד עם הסנקציה אשר הוטלה המבקשת מטות מבחינתי את הכף אל עבר עיכוב הביצוע. יפים לעניין זה דבריו של חברי השופט א' רובינשטיין

בהחלטתו הקודמת בעניינה של המבקשת:

"סנקצית המאסר שהושתה על המבקשת קשה במהותה ומטבעה, לא כל שכן במצבה האישי הנטען של המבקשת, כטענתה, כאם חד הורית לילדה קטנה. גם "העונש החלופי" של קנס יומי בסך 5,000 ₪ אינו דבר של מה בכך. יתכן שאילו עסקינן "רק" בקנס כספי היה האינטרס הציבורי גובר, במקרה דנא, על האינטרס האישי של המבקשת, גם בטווח המיידי".

נכון הדבר כי הצד הנפגע הוא המשיב, אולם באיזון הכולל בין כלל השיקולים ולאור הטענות שהועלו על ידי המבקשת, לטעמי ראוי לעכב את ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי.

בטרם סיום אדגיש, כי טוב יעשו הצדדים אם ימצאו פתרון למחלוקות ביניהם בדרכי שלום, ובכך ייתר הליך הערעור. הצדדים הוכיחו בעבר כי באפשרותם להגיע להסכמות, ומן הראוי כי יעשו כל מאמץ על מנת למצוא את המפשר והמגשר ביניהם, בדברי אלו אני מכוון במיוחד אל המבקשת, שכן בלי קשר לשלל הטענות שהועלו על ידיה בהליך זה, נראה כי בסופו של יום עליה לעמוד בהתחייבויותיה. אשר על כן כפי שבפעם הקודמת התייתר הדיון בערעור מן הראוי שגם הפעם ימצאו הצדדים את עמק השווה.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת, ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי מעוכבת עד להכרעה בערעור שהוגש לבית משפט זה. הערעור יישמע בתוך 60 ימים.