ע"א 8954/10 יצחק רוזנבלו נ. מרק קולברון

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלק מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא ).

1.

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת סביב עסקת מכר בנוגע לנכס ביישוב נווה דניאל (להלן: הנכס ), שרכשו המבקשים מהמשיבים. המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי שלפיו המשיבים הטעו אותם בכך שלא גילו להם כי לנכס אין היתר בנייה, וכי זכותם לבטל את ההסכם ולהשיב הכספים ששולמו, ולחלופין – תבעו לחייב את המשיבים בנזקיהם בגין אי התאמת הנכס. מנגד, הגישו המשיבים תביעה שכנגד, שבה דרשו החזר כספי הלוואה שניתנה למבקשים מכוח הסכמים שנלוו לעסקה דנן. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים לביטול ההסכם ולהשבת הכספים, ופסק כי על המשיבים לפצות את המבקשים בגין ירידת ערך הנכס, איחור במסירת החזקה, פיצוי בגין נזק בלתי ממוני וכן פיצוי מוסכם שנקבע בהסכם (בהפחתה של 50%), כל אלה בניכוי אשם תורם כפי שנקבע בפסק הדין. אשר לתביעה שכנגד שעסקה בהלוואה, נפסק כי על המבקשים "לפרוע את ההלוואה על-פי התנאים כמפורט בהסכם בין הצדדים, ולרבות החזר הריבית שטרם שולמה". בהמשך נפסק כי "כל הסכומים הנקובים... ישולמו על-פי הסכומים שננקבו בכתבי הטענות...". המשיבים ערערו לבית משפט זה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בסוגיות שונות, והמבקשים, מצידם, הגישו ערעור שכנגד.

2.

הבקשה שלפניי עוסקת בסוגיה אחת ויחידה, והיא שאלת החזר ההלוואה. המבקשים טוענים כי הם שילמו את החיוב שהוטל עליהם במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אלא שבין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לאופן חישוב החיוב האמור. המבקשים גורסים כי החיוב צריך להיקבע לפי הסכום הנקוב בהסכם ההלוואה, בעוד שהמשיבים טוענים כי הסכום האמור צריך להיגזר מכתבי הטענות. ההפרש בין הסכומים מוערך על-ידי המבקשים בלמעלה מ-300,000 ש"ח (להלן: ההפרש ). לאחר מתן פסק הדין, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסיקתה. בפסיקתה המוצעת, נקבע החיוב על הצד הנמוך, כשיטתם. המשיבים התנגדו לבקשה. בית המשפט המחוזי הורה לצדדים להגיש לו פסיקתה מוסכמת לחתימתו. בהיעדר הסכמה, פנו המשיבים ללשכת ההוצאה לפועל והחלו לנקוט בהליכים לגביית ההפרש. בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 12.7.2011, שהפנה את המבקשים להגיש בקשת "פרעתי" להוצאה לפועל, שכן לטענתם – שילמו את מלוא החוב הפסוק. כאשר פנו המבקשים ללשכת הוצאה לפועל בטענת "פרעתי", קבע רשם ההוצאה לפועל בירושלים כי אין מדובר בתשלום שבוצע לאחר מתן פסק הדין אלא במחלוקת בנוגע לגובה החיוב שנפסק בו. עם זאת, רשם ההוצאה לפועל לא מצא להפנות את הסוגיה לבית המשפט המחוזי במסגרת של בקשת הבהרה, משום שבית המשפט המחוזי נמנע מהכרעה בשאלה זו ממש כאשר הופנתה אליו בקשה למתן פסיקתה, וכן משום שהסוגיה כבר הובאה לפתחה של ערכאת הערעור במסגרת ההליך הנוכחי.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה עותרים המבקשים לעכב את ביצוע החלק השנוי במחלוקת של החיוב הכספי, וכנגזרת מכך – את הליכי ההוצאה לפועל שפתחו נגדם המשיבים. לדבריהם, פנייתם לבית משפט זה במסגרת של בקשה לעיכוב ביצוע, נובעת מסירוב רשם ההוצאה לפועל להפנות את השאלה הטעונה הבהרה לבית המשפט המחוזי ומהימנעות בית המשפט המחוזי להבהיר את החלק האופרטיבי של פסק-דינו במסגרת פסיקתה. לגופם של דברים, שבים המבקשים וטוענים כי שיטת החישוב שלהם לקביעת החיוב השנוי במחלוקת היא הנכונה (לפי הסכום שננקב בהסכם בין הצדדים). לטענת המבקשים, חיובם לשלם למשיבים את ההפרש בעת הנוכחית יהיה בעל השלכות קשות על מצבם הכלכלי ויאלץ אותם למכור את הנכס המדובר.

4.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לדבריהם, השיטה שבה נקבע החוב על-ידם, לפי הסכום שננקב בכתב הטענות, נלמדת בבירור מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. זאת הם למדים, בין היתר, מכך שהמבקשים ערערו על נקודה זו ממש במסגרת הערעור שכנגד שהוגש לבית משפט זה. לטענתם, אין עילה לעכב את ביצוע פסק הדין, שכן מדובר בחיוב כספי, מה גם שטענות המבקשים בדבר הנזק הכלכלי שעלול להיגרם להם נטענו ללא תימוכין, ואף תוך הסתרת קיומם של נכסים אחרים שבבעלותם.

דיון והכרעה

5.

השאלה הטעונה הכרעה היא עיכוב ביצוע חלק מפסק-דין, שקיימת מחלוקת פרשנית בדבר משמעותו האופרטיבית. צד אחד טוען כי שילם את מלוא החוב הפסוק, בעוד שהצד השני טוען כי רק חלק מהחוב הפסוק שולם ודורש את תשלום ההפרש. בנסיבות אלה, על אף החלטת רשם ההוצאה לפועל – שאינה נתונה לביקורתנו במסגרת ההליך הנוכחי – אני סבור כי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאה הדיונית או לערכאת הערעור, אינה ההליך המתאים לבירור הסוגיה. כל עוד לא ניתן פסק דין בערעור המורה אחרת, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי שריר וקיים. ככל שקיימת מחלוקת בין הצדדים בדבר פרשנות משמעותו האופרטיבית של פסק הדין, רשאי רשם ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין במסגרת של בקשת הבהרה, וכן רשאים הצדדים לפנות לבית המשפט לשם עריכת פסיקתה. הדעת אינה נוחה מהאופן שבו הופנו המבקשים מההוצאה לפועל לבית המשפט, וחוזר חלילה, בלי שניתנה הכרעה במחלוקת הפרשנית בדבר משמעותו האופרטיבית של פסק הדין. עם זאת, בנקודת הזמן הנוכחית, אין בהליך הנוכחי כדי לסייע להם, שכן מדובר – לכל היותר – בבקשה לעכב ביצועו של חיוב כספי, שהנטייה היא שלא לעכבו אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, שאינן מתקיימות בענייננו (השוו, למשל, ע"א 9586/09 איזו לייזר נ' אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (בפירוק) פסקה 7 (לא פורסם, 17.12.2009)).

6.

במאמר מוסגר ייאמר, כי נראה שבית המשפט המחוזי לא שלל את האפשרות למתן פסיקתה, אלא העדיף שתוגש לו פסיקתה מוסכמת לחתימתו. עם זאת, משלא הגיעו הצדדים להסכמה על נוסח לפסיקתה, רשאים המבקשים לפנות בבקשה נוספת לבית המשפט המחוזי, לפעול לפי סמכותו בתקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), ולערוך פסיקתה, שבמידת הצורך עשויה להבהיר את הטעון הבהרה (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 342-340

(מהדורה עשירית, 2000) .

הבקשה שלפניי נדחית. בנסיבות העניין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.