רע"א 6506/10 מרדכי יופטרו נ. שרה צביה פרוכטר

א.

שתי בקשות לרשות ערעור: הראשונה , בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא דברת והשופטים ברקאי וואגו) מיום 7.7.10 בתיק ע"א 1089/09, בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (סגן הנשיא - כתארו אז - שפסר) בתיק ה"פ 1059/01, ולפיכך נקבע שהמשיבה היא בעלת הזכויות בדירה שבשדרות העצמאות בקרית גת (להלן הדירה ). השניה , בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ברקאי) מיום 1.8.10 בה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (הרשם כפכפי) מיום 1.8.10 בתיק תא"ק 32038-03-10, לפיו נקבע, כי על המבקשים לפנות את הדירה.

רקע

ב.

המבקש גר בדירה יחד דודתו, מזה מספר שנים. הזכויות בדירה היו בבעלות מר מאיר מנדלסון עליו השלום (להלן המנוח ). ביום 29.2.98 הוכרז המנוח כחסוי בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, והמבקש ואמו מונו כאפוטרופסים עליו; כעבור כחצי שנה בוטל המינוי ותחתם מונתה הקרן לטיפול בחסויים. יוער, כי בשנת 1983 הוכרז אף המבקש כחסוי ואמו מונתה כאפוטרופסית עליו, הכרזה זו בוטלה ביום 27.2.00 בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב. בשנת 1998 נרשם המבקש במנהל מקרקעי ישראל כבעל הזכויות בדירה, מכח הסכם מכר ויפוי כוח מטעם המנוח שמועדם אפריל 1998.

ההליכים הקודמים בבקשה הראשונה

ג.

בבית משפט השלום טענה המשיבה לעדיפות על פני המבקש לעניין הקניית הזכויות בדירה, שכן ביום 17.7.97 חתם המנוח על הסכם מתנה לטובתה. על פי ההסכם, העביר המנוח לידיה את מלוא הזכויות בדירה, התחייב כי לא יחזור בו מהמתנה, ואף חתם על יפוי כוח בלתי חוזר לשם רישום הזכויות על שמה (כן נטען לקיום צוואה של המנוח לטובתה, ובה הוריש לה את הדירה, ואולם בית המשפט לא דן בכך בשל היעדר סמכות). נטען גם לבטלות המסמכים שעל פיהם הוקנו הזכויות בדירה למבקש, נוכח פסלות הדין של המנוח וכן כיוון שהמבקש היה פסול דין. המבקש ביקש להציג תימוכין שונים לפיהם ביקש המנוח להעביר את הדירה לבעלותו. התיק נשמע על ידי השופט טהר-לב, ועם פרישתו הועבר לסגן הנשיא - כתארו אז - שפסר, אשר בהתאם לתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, פסק כי הזכויות בדירה הוקנו למשיבה על ידי המנוח כדין. בית המשפט קבע, כי הסכם המתנה ויפוי הכוח הבלתי חוזר שיקפו נאמנה את רצונו של המנוח. בית המשפט העדיף את עדותו של עו"ד אייזנשטיין, אשר ערך את המסמכים שהקנו למשיבה את הדירה, על פני חוות דעת שהוצגה על ידי המבקש לפיה היו הללו מזויפים. כן נקבע, כי מסמכים שהוצגו על ידי המבקש ואשר נטענו להיות חתומים בידי המנוח אינם מהימנים, וכי מסמכים שנעשו כשהיה פסול דין בטלים ממילא. נקבע, כי ההסברים שהציגה המשיבה לכך שלא פעלה כדי לרשום את הזכויות על שמה טרם פטירת המנוח מניחים את הדעת. עוד נקבע כי עסקה שהציג המבקש, משנת 1984, לא הוכחה כדבעי וכי גם כך היה המבקש פסול דין אותה עת ולא התקבל אישור בית משפט לעסקה. בית המשפט הטיל ספק במהימנות הסכם המכר משנת 1998 המקנה את הזכויות בדירה למנוח, ולמצער קבע, כי המנוח לא הבין על מה חתם עת חתם על המסמך. משכך, נפסק, אין מדובר בתחרות בין שתי עסקאות סותרות, אלא כי ישנה עסקה אחת כשרה, והיא זו שנחתמה מול המשיבה. ואולם, כך נפסק, אף אם יונח כי העסקה השניה היתה כשרה, עדיפה העסקה הראשונה בזמן, זו שאל מול המשיבה. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

ד.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. נקבע, כי לא נפלה שגגה מלפני בית משפט השלום וכי אין בראיות חדשות שנתבקשה הגשתן כדי לשנות מפני הדברים. נקבע, כי אין משום חוסר תום לב בעסקה שערכה המשיבה עם המשיב בבקשה השניה (מר וקנין; להלן המשיב ) בה מכרה לו את הדירה. כן נקבע, כי ראיה חדשה שביקש המבקש להציג - צילום של מה שנחזה להיות החלטה שיפוטית לפיה על בקשת המבקש מיום 29.11.00 שכותרתה "בקשה לאישור עסקת מכר" נכתב, לכאורה "כמבוקש" על ידי בית המשפט לענייני משפחה (מה שהיה עשוי ליצור מצב דברים בו אושררה בדיעבד עסקת המכר הנטענת מ-1984) - אף אם יונח שהיא אותנטית, אין בה כדי לשנות את פסק דינו של בית משפט השלום. זאת, כיון שהמבקש זנח טענתו זו כבר בראשית ההליך בבית משפט השלום, ומאוחר יותר, כשביקש לחזור בו מהסכמתו זו, סורבה בקשתו בידי בית המשפט. על פסק דין זה הוגשה הבקשה הראשונה לבית משפט זה.

ההליכים הקודמים בבקשה השניה

ה.

כאמור, בעקבות פסק הדין של בית משפט השלום מכרה המשיבה את הדירה למשיב. המשיב הגיש בקשה לסילוק יד נגד המבקש ודודתו. לעומת זאת, ביקש המבקש, כי בית המשפט יכריז שקביעת בית המשפט בפסק הדין היתה אקט הצהרתי בלבד, וכי המשיבה כפופה לזכות השימוש שקמה למבקש ועל כן אין תוקף לעסקת המכר ולדרישת הפינוי. בפסק דינו מיום 1.7.10 קבע בית משפט השלום, כי מרגע בו הוכרזה המשיבה כבעלת הזכויות, רשאית היא לעשות כנכס כעולה על רוחה, ועל כן אין תוקף לטענת המבקש. נקבע, כי העסקה בין המשיב למשיבה תקפה ולפיכך ניתן צו פינוי נגד המבקש. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בד בבד עם בקשה לעיכוב ביצוע.

ו.

בהחלטתו מיום 1.8.10 קבע בית המשפט המחוזי שאין לעכב את ביצוע פסק הדין, וזאת על יסוד הקביעות בפסק דינו הקודם (ע"פ 1089/09). על החלטה זו הוגשה הבקשה השניה.

הבקשה הראשונה

ז.

בבקשה, המתפרסת על פני 23 עמודים והמכילה טענות רבות נגד פסק דינו של בית המשפט, נטען בין היתר, ודומה שעיקר, כי בית המשפט חרג מסמכותו משנדרש לתוקף החלטתו החלוטה בית המשפט לענייני משפחה, שכן הערעור נסוב רק על הכרעתו של בית משפט השלום. עוד נטען, כי בית המשפט התעלם מעדות המומחית מטעם המבקש, שנטען כי לא נסתרה, לפיה מסמכי המשיבה מזויפים. עוד נטען כי ישנו פגם בכך שמסמך המתנה המקורי המקנה את הדירה למבקשת לא הוגש.

הבקשה השניה

ח.

בבקשה נטען, בין היתר , כי התבססות בית המשפט על ההליך נשוא הבקשה הראשונה (ע"פ 1089/09) היתה בלתי תקינה, שכן אין קשר בין שני ההליכים וכי אף הצדדים בבקשה שונים. נטען, כי המשיב לא היה מוסמך להגיש את התביעה לסילוק יד, וכי עסקת המכר שנעשתה מולו היא עסקת כזב שתכליתה לבטל את רישום הדירה על שם המבקש. נטען, כי לא יגרם למשיב כל נזק אם יינתן עיכוב הביצוע, ואילו למבקש ולדודתו, שניהם זקנים ותשושים, זוהי דירתם היחידה; עוד נטען, כי בכוונת המבקש להרוס את הדירה, ועל כן לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמות אם יזכו בערעורם.

הכרעה

הבקשה הראשונה

ט.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. בנודע, על מנת שתישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, יש להצביע על שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123), המקרה שלפנינו אינו עונה על אמת מידה זו, ודומה כי אף לא הועלתה כל טענה מעין זו; נימוקי הבקשה הם נימוקים ערעוריים מובהקים אשר נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. לאמיתו של דבר,

המחלוקת נסבה על שאלה קונקרטית במקרה פרטני בין שני צדדים והיא, למי ביקש המנוח להעביר את הדירה. על שאלה זו, כאמור, ענו בתי המשפט הקודמים בפירוט, ואין מקום להתערבות נוספת.

הבקשה השניה

י.

הבקשה השניה היא למעשה פועל יוצא של הבקשה הראשונה. משנקבע בפסק דין חלוט כי הדירה שייכת למבקשת, רשאית היא, כפי שציין בית משפט השלום בפסק דינו מיום 1.7.10, לעשות בה כחפצה (וכאמור, בקשת רשות הערעור על קביעה זו נדחתה בזאת). משכך, זכאית היתה המבקשת למכור למשיב את הדירה, והוא כבעליה רשאי היה לתבוע את פינוי המבקש ודודתו (אציין כי כך הוצגה בתצהיר מיום 12.8.10, אך בדיון בפני הרשם ביום 1.7.10 דובר על אם). בנודע, שניים הם התנאים לעיכוב ביצועו של פסק דין: סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות (רע"א

5747/10 יעקובי נ' תנובות השדה (לא פורסם); ע"א 9586/09 לייזר נ' אייזו זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (בפירוק) (לא פורסם)). אמנם, ככלל לשיקול בדבר מאזן הנוחות ניתן משקל משמעותי בהכרעת בית המשפט בהקשרי פינוי, אך עם זאת, כפי שציינה השופטת ארבל בע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (לא פורסם):

"דרישות אלו (סיכויי הערעור ומאזן הנוחות - א"ר) אינן מנותקות זו מזו, וביהמ"ש בוחן כמובן את הנסיבות כולן... ככל שנראים סיכויי הערעור קלושים, כך יצטרך המבקש להצביע על נזקים כבדים, בלתי הפיכים".

וראו גם בר"ם 2139/06 מר ושות' (1982) בע"מ נ' משרד התשתיות הלאומיות - נציבות המים (לא פורסם). בנדון דידן, נוכח האמור מעלה, נראה כי המשוכה העומדת בפני המבקש גבוהה עד מאוד ונראה על פניו, ומבלי לטעת מסמרות, כי סיכויי הערעור להתקבל בהתאם אינם גבוהים, לשון המעטה; ולכן גם אילו הונח, ולא היא, כי טענת המבקש בדבר מאזן הנוחות אכן נכונה, לא היה בכך כדי להביא לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בהקשר זה אציין, כי לעניין מאזן הנוחות לא הובהרו דיין העובדות, הן באשר לשימוש הן באשר לאפשרויות דיור אחרות.

יא.

נוכח האמור, איני נעתר לבקשות.