ע"א 314/10אילנה וינטר נ. עו"ד יואב שרון מנהל מיוחד לנכסי אפרים וינטר

בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.12.2009 (כב' השופט ח' ברנר), בה התיר למשיב 1, הנאמן לנכסי המשיב 3

(להלן: הנאמן ), לנקוט בהליכים לקראת מכירת חלקו של המשיב 3 (להלן: החייב ) בדירה בה מתגוררים החייב וגרושתו, המבקשת, בתל-אביב (להלן: הדירה ).

1.

ביום 8.5.2007 הגיש החייב בקשה להכריז עליו כעל פושט רגל, ומספר חודשים לאחר מכן ניתן בבית משפט קמא צו לכינוס נכסיו והמשיב 1 מונה למנהל מיוחד של הנכסים. כשנתיים לאחר מכן, ביום 11.3.2009, הוכרז החייב כפושט רגל והמשיב 1 מונה כנאמן לנכסיו. חודשים ספורים קודם לכן, בדצמבר 2008, הגיש הנאמן (אז המנהל המיוחד) לבית משפט קמא בקשה למתן הוראות לפעול למימוש זכויות החייב בדירה, הרשומה בבעלות המבקשת והחייב בחלקים שווים. עוד ביקש הנאמן כי ייקבע שמשכון שרשם החייב ביום 23.8.2000 על זכויותיו בדירה לטובת אחותו, המשיבה 4, מהווה הענקה בטלה כלפי הנאמן לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ). הנאמן הוסיף וטען כי אין להכיר בהעברת זכויותיו של החייב בדירה למבקשת על פי הסכם ממון וגירושין אותו ערכו המבקשת והחייב בשנת 2002 ואישרו בפני בית הדין הרבני שנתן לו תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הממון ). המבקשת, מצידה, טענה כי הדירה מומנה מכספים שהתקבלו ממכירת דירה קודמת וכי המקור הראשוני למימון כל הדירות בהן התגוררו בני הזוג הוא מתנה שקיבלו מאביה אשר רשם בשנת 1964 את דירת המגורים הראשונה שלהם על שם המבקשת והחייב בחלקים שווים. המבקשת הוסיפה וטענה כי היא הלוותה כספים שונים לחייב ואף מימנה החזר הלוואה שבגינה מושכנה הדירה נשוא הערעור, אך בשל עיקול שהוטל על זכויות החייב בדירה ונוכח מחלת הסרטן בה לקתה, היא לא רשמה את זכויות החייב בדירה על שמה. המבקשת אישרה עם זאת כי החייב חזר להתגורר עימה בדירה אך טענה כי עשה כן בשל מחלתה.

2.

בהחלטתו מיום 9.12.2009 קבע בית משפט קמא כי לחייב עד היום זכויות רשומות בדירה, וכי ככל שהסכם הממון מתיימר להעביר זכויות אלו למבקשת, מדובר בהענקה בטלה כמשמעותה בסעיף 96(ב) לפקודה. בית המשפט קבע כי אין ספק שכאשר החייב התיימר להעניק לגרושתו את זכויותיו בדירה הוא לא היה בעל כושר פירעון שכן בהסכם הממון עצמו צוין שהחייב היה מצוי בקריסה כלכלית, וכי גם אם יניח לטובת המבקשת שאביה הוא שמימן את רכישת הדירה הראשונה של בני-הזוג בשנת 1964, אין בכך כדי לגרוע מזכויותיו הקנייניות של החייב בדירה במיוחד נוכח העובדה שאותה דירה נרשמה גם על שמו. בית המשפט הוסיף וקבע כי בגין התשלומים השונים ששילמה המבקשת בקשר לדירה היא יכולה לכל היותר להפוך לנושה של החייב, אך אין בכך כדי להקנות לה בעלות על זכויותיו בדירה. עוד קבע בית המשפט כי העובדה שהסכם הממון קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני אין בה כדי לגבור על הוראת סעיף 96(ב) לפקודה, וכי גם אם יניח שההסכם נכרת בתום לב מצד המבקשת אין בכך כדי לשנות ממסקנתו. בית המשפט קבע עוד כי המשכון שנרשם לטובת המשיבה 4 בטל בהיותו הענקה אסורה, והוסיף וקבע כי הן המבקשת והן המשיבה 4 לא עמדו בנטל להוכיח כי בעת ביצוע ההענקות היה החייב בעל כושר פירעון. על כן קבע בית המשפט כי המשכון שנרשם לטובת המשיבה 4 על הדירה מבוטל, וכי המנהל המיוחד רשאי לנקוט בהליכים הדרושים למימוש זכויותיו של החייב בדירה, לרבות הגשת תביעה לפירוק השיתוף בדירה. לבקשת המבקשת עיכב בית משפט קמא את ביצוע החלטתו למשך שלושים ימים, ועם הגשת הבקשה שבכאן עוכב ביצועה עד למתן החלטה אחרת.

3.

בבקשה שבפניי טוענת המבקשת כי הדירה הראשונה שבה התגוררו בני-הזוג נרשמה בבעלות שניהם "מפאת כבודו של [החייב] ולצורך שמירה על תדמיתו בפני כלל קרובי המשפחה של הצדדים", אף שאביה רכש אותה עבורה טרם הנישואין ורשם אותה על שמה. לטענת המבקשת, גם הדירות הבאות בהן גרו בני-הזוג נרכשו למעשה מכספי משפחתה, אך היה ברור שהן שייכות לה בלבד והחייב אף חתם על מסמך כאמור וייפה את כוחו של אביה בהתאם. המבקשת מלינה על כך שבית משפט קמא לא ניתח את סוגיית החוזה למראית עין, והיא טוענת כי הסכם הממון אותנטי ונערך בתום לב על מנת להגן על זכויותיה בדירה, ואף הביא בחשבון את העובדה שהיא נשאה בחובותיו של החייב כדי מאות אלפי שקלים. לטענת המבקשת, משלא נחקרה על תצהירה יש לקבל את גרסתה, ועוד היא טוענת כי גם אם היא הייתה מודעת במידה זו או אחרת לקשייו הכלכליים של החייב והדבר שימש כזרז לחתימת הסכם הממון, אין בכך כדי לאיין את תוקף ההסכם אשר שיקף את שהוסכם בין בני-הזוג מקדמת דנא, מה גם שהם נפרדו והתגרשו כמוסכם. כמו כן טוענת המבקשת כי הסכם הממון נחתם עוד בשנת 2002, ואילו בקשת החייב לפשיטת רגל חודשה רק בשנת 2007 (לאחר שבקשה קודמת משנת 2004 נמחקה). עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בקובעו שהחייב היה חדל פירעון בעת עריכת הסכם הממון וכן בכך שלא נתן משקל למצבה הבריאותי הרעוע. לטענתה, אך טבעי הוא שבמצבה ישוב החייב לדירה ויסייע בטיפול בה, ומעבר לכך אין ביניהם שיתוף או יחסי אישות. אשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי אם הדירה תימכר לצד שלישי תסוכל תכלית הערעור, ומנגד לנאמן ולנושים לא ייגרם נזק אם יעוכב הביצוע.

4.

הנאמן טוען מצידו כי מכלול העובדות שמציגה המבקשת מעיד על כוונה ברורה לשיתוף בנכסים בינה לבין החייב, וכי גם אם תתקבל הטענה שרישום הזכויות נועד לצורך שמירת מעמדו וכבודו של החייב, הרי שהנושים הסתמכו על רישומים אלה בעת שניהלו עימו עסקים. הנאמן טוען כי ערעורה של המבקשת הוא חסר סיכוי, בין היתר מפני שגם אם הסכם הממון לא היה למראית עין מדובר בהענקה בטלה כלפי הנאמן, במיוחד משהמבקשת מודה שידעה על מצבו הכלכלי של החייב בעת ההענקה. הנאמן טוען כי מהחלטות בית הדין האזורי לעבודה שניתנו בעניינו של החייב עולה כי מדובר בגירושין פיקטיביים, ועוד הוא טוען כי המבקשת עובדת כסוכנת ביטוח עצמאית ופעילה ולא ברור מדוע לא הסדירה את זכויותיה בנכס. לטענת הנאמן, המבקשת לא הצביעה על מניע מיידי מוצדק להעברת הנכס על שמה ואף לא הוכיחה שבעת חתימת הסכם הממון החייב היה בעל כושר פירעון, והוא מוסיף ומצביע על סמיכות הזמנים שבין מועד חתימת הסכם הממון למועד הגשת הבקשה הראשונה לפשיטת רגל נגד החייב, בשנת 2004. אשר למאזן הנוחות טוען הנאמן כי מימוש הדירה עתה יבטיח לנושים (ואף למבקשת) תמורה מקסימאלית בתנאי שוק הנדל"ן הגואה כיום, והוא מוכן כי חלקו של החייב בתמורת המימוש לא יחולק לנושים עד להכרעה בערעור. הנאמן טוען כי פינוי הדירה לא יותיר את המבקשת ללא קורת גג שכן מדובר בדירה מפוארת בשכונה יוקרתית בתל-אביב, מה גם שהמבקשת לא הציגה את מצבת נכסיה הכללית ומשפחתה הינה עתירת נכסים. מכל מקום, כך טוען הנאמן, שווי הדירה הוא כשלושה מיליון ₪ וקבלת מחצית התמורה תאפשר למבקשת למצוא דיור חלופי ראוי.

5.

כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונ"ר ) טוען כי סיכויי הערעור אינם גבוהים שכן עיקרו מופנה כלפי קביעות עובדתיות שאין להתערב בהן. לטענת הכונ"ר אין רלוונטיות בענייננו לסוגיית החוזה למראית עין, מה גם שהענקה עשויה להיחשב כבטלה אפילו נעשתה בתום לב או ללא כוונת מרמה. כמו כן טוען הכונ"ר כי הוכח שבעת חתימת הסכם הממון לא היה החייב בעל כושר פירעון מבלי להיזקק לנכס נשוא ההענקה, וכי גם אם גרסתה העובדתית של המבקשת הייתה מתקבלת לא היה בכך כדי לשנות ממסקנת בית המשפט לפיה התקיימו תנאי סעיף 96(ב) לפקודה. הכונ"ר מוסיף וטוען כי הסכמת החייב לרישום משכון על זכויותיו בדירה בשנת 2000 מלמדת שאף הוא ראה עצמו כבעל זכויות מהותיות בדירה וכך מלמדים גם הסכמי המכר של הדירות הקודמות. אשר למאזן הנוחות נטען כי טענות המבקשת הן כלליות ואינן מגובות בתצהיר, וכי הליך פירוק השיתוף הנדרש בענייננו עשוי לארוך פרק זמן ממושך כך שכרגע לא עומד על הפרק פינויה של המבקשת מן הדירה, אך יש לאפשר לנאמן לנקוט בהליכים מקדמיים למימושה. זאת ועוד, עם פירוק השיתוף בדירה צפויה לקום למערערת זכות להסדר מגורים חלופי לפי סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

החייב מותיר את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט, ומציין כי הוא מתגורר עם המבקשת לאחר שחלתה במחלה קשה ועברה טיפולים קשים.

6.

הכלל הוא כי הגשת ערעור אין בה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין נשוא הערעור, והעותר לעיכוב ביצוע של פסק הדין צריך לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן שאם לא יעוכב הביצוע יהא זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו ע"א 1423/09 גויזן נ' כונס הנכסים הרשמי , פיסקה 6 (טרם פורסם, 31.3.2009)). עם זאת, מקום שבו מופנה הסעד הזמני למניעת פינוי מדירת מגורים יטה מאזן הנוחות ככלל לטובת הענקת הסעד הזמני, שאם לא כן ייווצר קושי ברור להשיב את המצב לקדמותו במידה שהערעור יתקבל, ובלבד שאין מדובר בערעור שסיכוייו להתקבל קלושים (ראו: ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף לב דיזינגוף (לא פורסם, 12.7.2004); ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי , פיסקה 6 (טרם פורסם, 29.1.2007); ע"א 9062/06 קוקיס ואח' נ' עיריית פתח תקווה , פיסקה 6 (טרם פורסם, 11.2.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 677 (מהדורה עשירית, תשס"ט)). במקרה שלפנינו, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אין מדובר בערעור חסר סיכוי לחלוטין והשיקול המרכזי במקרים כגון דא הוא כאמור מאזן הנוחות הנוטה באופן מובהק לטובת המבקשת. אכן, אין ספק כי מכירת הדירה בה מתגוררת המבקשת לצד שלישי ופינויה ממנה יצרו מצב בלתי הפיך ובנסיבות המיוחדות של המקרה יש בכך משום פגיעה נוספת במבקשת נוכח מצבה הבריאותי הקשה. פגיעה זו גוברת בעיני מבחינת עוצמתה על הפגיעה באינטרס של הנושים הכרוכה בעיכוב זמני של מימוש חלקו של החייב בדירה עד להכרעה בערעור.

האיזון שבין מכלול האינטרסים של המבקשת מחד גיסא ושל נושי החייב מאידך גיסא מוביל, אפוא, למסקנה כי יש לעכב את מכירת הדירה ופינויה של המבקשת ממנה, עד להכרעה בערעור. עם זאת, ועל מנת ליתן לנושים הגנה מסוימת מפני הפגיעה הכלכלית העשויה להיגרם להם בנסיבות העניין, מותנה עיכוב הביצוע כאמור בהפקדת סכום במזומן או בערבות בנקאית בסך של 100,000 ש"ח לכיסוי נזקי הנושים בגין עיכוב הביצוע, ככל שיוכחו, וזאת בתוך שלושים ימים ממועד מתן החלטה זו.

אשר על כן, ובכפוף לתנאי המפורט לעיל הבקשה מתקבלת. אין צו להוצאות.