רע"א 9261/05 מני משען נ. מנהל מקרקעי ישראל

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המבקשים לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום לפינוי המבקשים ממקרקעין המנוהלים על-ידי המשיב עד למתן פסק דין בערעור שהוגש על-ידי המבקשים לבית המשפט המחוזי. ביום 28.9.05 החלטתי על מתן צו ארעי, לפיו יעוכב ביצוע פינוי המבקשים מהמקרקעין הידועים כחלקה 174 בגוש 6566 (להלן: המקרקעין ) עד למתן החלטה אחרת.

2.המקרקעין נשוא בקשה זו הינם בבעלות רשות הפיתוח והם מנוהלים על-ידי המשיב. המבקש מס' 3 רשום כחוכר של מקרקעין סמוכים וגובלים (להלן: המקרקעין הסמוכים ) ועליו בנוי בית מגוריו אשר חורג מעט לתחומי החלקה הסמוכה. המבקשים מס' 1 ו-2 הם בנו וכלתו של המבקש 3.

החל משנת 1967 תופסים המבקשים חזקה במקרקעין, והקימו עליהם מחוברים ונטיעות. המבקשים טוענים כי תפסו חזקה לאחר שרכשו את זכויותיה במקרקעין של המשפחה שהתגוררה בהם עד לשנת 1967. המשיב טוען כי המבקשים תפסו חזקה במקרקעין שלא כדין ובחוסר תום לב, למרות ידיעתם הברורה כי המקרקעין מצויים בבעלות המשיב.

3.ביום 7.9.93 הגיש המשיב לבית משפט השלום בכפר סבא תביעה אזרחית בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המבקשים מתחומי המקרקעין. ביום 13.6.94 ניתן פסק דין בידי רשם בית המשפט אשר קיבל את התביעה בהעדר בקשת רשות להתגונן. ביום 21.8.03 פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין, במסגרתם ניתן צו לפינוי המקרקעין ליום 21.6.05. סמוך למועד בו היה אמור הצו להתבצע עתרו המבקשים בפני בית משפט השלום לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל ובקשתם נענתה באופן זמני כנגד ערובה שהומצאה. עוד קודם לכן, ביום 8.6.05, הגישו המבקשים בקשה להורות על ביטול פסק דינו של הרשם משנת 1994. הדיון בשתי הבקשות אוחד. בתיק העיקרי עתרו המבקשים לסעד הצהרתי שיקבע כי ניתנה להם רשות שימוש במקרקעין וכי רשות זו עולה כדי רשות בלתי הדירה. כן ביקשו להורות למשיב לחתום עימם על חוזה חכירה.

4.ביום 20.7.05 ניתן פסק דין בהליך העיקרי ובשתי הבקשות. בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשים ואת בקשותיהם. באשר לבקשה לביטול פסק הדין שניתן על-ידי הרשם בשנת 1994, קבע בית המשפט כי מאחר שהתיק בוער ניתן להסתמך על דברי בית המשפט בפסק דינו כי המבקשים הוזמנו כדין לדיון ולא ביקשו רשות להתגונן. לפיכך קבע כי אמירתם של המבקשים לפיה לא ידעו על ההליך אין בה כדי להצדיק את ביטול פסק הדין. עוד דחה בית המשפט את טענת העדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום וקבע כי מאחר שהסעד הנדרש היה פינוי וסילוק יד ממקרקעין הסמכות נתונה לבית משפט השלום. בית המשפט קבע כי המבקשים פלשו למקרקעין שלא כדין, הרסו בית ישן שהיה עליהם ללא היתר כנדרש, לאחר מכן בנו מבנה אף זאת ללא היתר ולבסוף עוד הרחיבו את המבנה, גם כאן ללא כל היתר. חידלון המעש של המשיב, לדברי בית המשפט, אינו מקנה למבקשים כל זכות במקרקעין. בית המשפט ציין כי לא דווח לרשויות המיסוי על כל רכישה של זכויות במקרקעין, כפי שטוענים המבקשים, וכי במהלך השנים לא שולמו כל דמי חכירה בגין ה"זכות" לכאורה במקרקעין. בית המשפט אף דחה את הטענה בדבר הבטחה שלטונית שניתנה למבקשים וקבע כי אף אם ניתנה הבטחה כזו אין בכך כדי לחייב את הקופה הציבורית בהתנהלות שאינה על-פי מכרז כדין. לבסוף קבע בית המשפט כי אם סבורים המבקשים כי הם זכאים לפיצוי עליהם להגיש תביעה נפרדת בעניין. בצירוף ראיות. בשל כל זאת דחה בית משפט השלום את תביעת המבקשים, אך הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד ליום 1.9.05.

5.ביום 28.8.05 שבו ופנו המבקשים לבית משפט השלום בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה בערעור שהגישו עליו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי אין מקום למתן עיכוב ביצוע נוסף. ביום 1.9.05 הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה ביום 20.9.05 את הבקשה. בית המשפט ציין כי אמנם ישנה נטיה לעכב פסקי דין לפינוי ממקרקעין בשל הקושי להשיב את המצב לקדמותו, אך במקרה דנן קבע כי אין מקום להיעתר לבקשה. אין מדובר בדיירות מוגנת אלא בפלישה למקרקעין ובטענה לזכות של בר רשות. לפיכך סבר בית המשפט המחוזי כי לכל היותר מדובר בסוגיה של פיצוי כספי שלגביו ניתן להגיש תביעה נפרדת. בבחינת מאזן האינטרסים סבר בית המשפט כי האינטרס הציבורי במניעת פלישות בלתי חוקיות ומניעת פיתוח הקרקע גובר על אינטרס המבקשים. גם לאור בחינת סיכויי הערעור סבר בית המשפט המחוזי כי אין הצדקה להיענות לבקשה.

6.על החלטה זו עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור. שתי טענותיהם המרכזיות הן, ראשית כי לא היה להם את יומם באף ערכאה בעניין פסק הדין שניתן בהעדר רשות להתגונן; ושנית, השיהוי של המשיב מאז שנת 1967 מצדיק עיכוב ביצוע של פסק הדין. המבקשים סוברים כי סיכויי הערעור שלהם טובים, שכן נוצר, לטענתם, הסכם מכללא לרישיון בלתי הדיר במקרקעין מעצם החזקתם במקרקעין במהלך שנות דור. כמו כן הם טוענים כי לא ניתנה להם הזדמנות לחקור את המצהירים מטעם המשיב על תצהיריהם. כמו כן הם טוענים כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין יגרם להם נזק בלתי הפיך, בעוד שעיכובו לא יגרום נזק ממשי למשיב.

בתגובתו לבקשה זו טוען המשיב כי מזה חמש עשרה שנה הוא פועל לפינויים של המבקשים מהמקרקעין תוך שהוא נוהג בהם בהתחשבות ובמלוא הזהירות והאיפוק. המשיב טוען כי אף המבקשים הודו כי הבית שנבנה במקרקעין נבנה ללא היתר כדין. לטענת המשיב למבקשים אין כל זכויות במקרקעין ואף אם ניתנה להם רשות מכללא הרי שמדובר ברשות חינם שניתנת לביטול בכל עת. המשיב דוחה את טענת ההתיישנות, שכן לא חלה התיישנות במקרקעין מוסדרים, וכן את טענת השיהוי, שכן לטענתו לאורך כל השנים מנסה המשיב לפעול לפינויים של המבקשים מהמקרקעין. עוד טוענים המשיבים כי בסמכותו של בית המשפט בהתאם לתקנות 241(ד) ו-257 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 להכריע על סמך התצהירים והמסמכים שהונחו בפניו.

7.בבחינת בקשה לעיכוב ביצוע בוחן בית המשפט את סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות בין הצדדים. כאשר מדובר בבקשה לעכב פסק דין שעניינו סילוק יד ממקרקעין, ובייחוד כאשר מדובר בבית מגורי המבקשים, הנטייה היא להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע מאחר והחשש הוא שמימוש פסק הדין הינו בלתי הפיך, דהיינו מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. עם זאת, ככל שסיכויי הערעור קלושים המשקל שינתן למאזן הנוחות פוחת וזאת בשל יחסי הגומלין בין שני השיקולים (ראו רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר , פ"ד נו(1) 529). במקרה דנן, מאחר שעל פניו אני סבורה כי סיכויי הערעור של המבקשים הינם קלושים, איני רואה הצדקה להיענות לבקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין. המבקשים לא העלו כל טענה שיכולה לבסס את זכותם במקרקעין. אף אם יקבל בית המשפט המחוזי את טענתם כי נוצר רישיון מכללא במקרקעין מכוח החזקתם רבת השנים, הרי שמדובר ברישיון חינם אשר נותן הרישיון רשאי לחזור בו ממנו בכל עת (ראו למשל רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי , פ"ד נז(3) 949). שיהוי בפעולת המשיב בפינוי המבקשים, אף אם היה, אינו משנה לעניין זה דבר (ראו רע"א 11889/04 אזברגה נ' מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 15.6.05)). אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי טענותיהם לא נשמעו למעשה בפני אף ערכאה. בית משפט השלום בפסק דינו דחה אמנם את טענת המבקשים כי יש לבטל את פסק דינו של הרשם, אך התייחס אף לגופן של הטענות וקבע כי המבקשים "מרשים לעצמם להפר כל חוק תקנה או נוהל". כן התייחס בית המשפט לשאר טענותיהם של המבקשים. עוד יצוין כי בית המשפט המחוזי אשר דן בבקשתם של המבקשים לעיכוב ביצוע בחן את סיכויי הערעור ומאזן הנוחות והגיע אף הוא למסקנה כי אין לקבל את בקשתם.

אשר על-כן הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דין בגובה 5,000 ₪ ובהוצאות משפט.