רע"א 4845/21גאולה שרביט נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט

א' דורות ) בת"א 27703-02-21 מיום 16.5.2021, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב הליכי

הוצאה לפועל שנפתחו כנגד בעלה (להלן: החייב ), עד להכרעה בתביעתה.

רקע והליכים קודמים

2.

בין רשות מקרקעי ישראל, היא המשיבה (להלן:

רמ"י ) לבין החייב התנהל הליך משפטי ביחס למקרקעין המצויים בשכונת עין כרם בירושלים, הידועים כמגרשים 23א' ו-703 בתב"ע 2900 (להלן: המקרקעין ). בסופו של ההליך ניתן פסק דין על-ידי בית משפט השלום בירושלים אשר קבע, בין היתר, כי החייב, אשר חכר את מגרש 23א' בו התגורר יחד עם משפחתו, פלש למגרש 703 הסמוך (להלן: המגרש ), וכי עליו לסלק ידו ממנו ולהרוס את תוספות הבנייה אשר נבנו על ידו במקרקעין מבלי שנתקבל היתר בנייה כדין. במסגרת פסק הדין האמור, דחה בית משפט השלום את טענת ההתיישנות שהעלה החייב, במסגרתה טען כי אשתו, היא המבקשת, מתגוררת במקרקעין משנת 1949. נקבע כי טענה זו אינה מבוססת, וכי מכל מקום המבקשת אינה צד להליך האמור, שכן חוזה החכירה נחתם עם החייב בלבד, אשר החל להתגורר במקרקעין רק בשנת 1982 (ראו: ת"א 22938/97 מינהל מקרקעי ישראל נ' שרביט (21.6.2006)). ערעור שהגיש החייב על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים – נמחק (ראו: ע"א 9492/06 שרביט נ' מנהל מקרקעי ישראל (15.5.2007)), ופסק הדין של בית משפט השלום בנדון הפך לחלוט (להלן: פסק הדין החלוט ). חרף זאת, במשך כ-14 השנים שחלפו מאז, המגרש לא פונה והבנייה הלא חוקית בו לא נהרסה.

3.

בשנת 2016 הועברה לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה להסדר מקרקעין באמצעות פקיד ההסדר ביחס למגרש, לנוכח תביעות סותרות בנדון מטעם רמ"י והמבקשת. בפסק דינו הורה בית המשפט לרשום את רשות הפיתוח כבעלים במגרש, וזאת על רקע חזרת המבקשת מתזכירי התביעה שהגישה. לצד זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי "[המבקשת] שומרת על כל טענותיה וזכויותיה שמעבר לכך. מובהר, כי כל טענות וזכויות הצדדים, אשר לא נדונו בגדרי הליך זה (אשר עסק בקביעה מי ירשם כבעלים) שמורות להם, והכל בכפוף לכל דין" (ראו: ת"א 55434-03-16 מנהל מקרקעי ישראל נ' שרביט (15.6.2020); להלן: פסק דין הרישום ).

4.

החייב, כאמור, לא קיים את פסק הדין החלוט, ובשנת 2020 פתחה רמ"י בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המגרש ולהריסת הבנייה הלא חוקית שבו ( תיק הוצל"פ 525081-08-20 ).

5.

על רקע האמור, הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי ובה עתרה לסעד הצהרתי שלפיו היא זכאית להמשיך ולהחזיק במגרש, מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, סעיף 22 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 וסעיף 162 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לחילופין, ביקשה המבקשת לקבוע כי עומדת לה הזכות לחכור את המגרש מכוח חוק החכרת מקרקעין (הוראת שעה), התשי"ט-1959 או זכות סירוב ראשונה ככל שהמגרש יוצע לחכירה בהליכי מכרז, ולחילופי חילופין לקבוע כי עומדת לה זכות מעבר לרחוב המעיין, הנובעת מזכותה לזיקת הנאה מכוח שנים במגרש. בתביעתה טענה המבקשת כי היא ומשפחתה החזיקו במקרקעין משנת 1949, עת יושבו הוריה בעין כרם לאחר עלייתם ארצה, ועיבדו את המגרש אשר סבב את ביתם, ובין היתר נטעו בו עצי פרי, החזיקו בו לול תרנגולות ובנו בו טראסות ומדרגות. לטענתה, פסק הדין החלוט אינו חל עליה ואינו יוצר מעשה בית דין בעניינה, מאחר שלא הייתה צד להליך, אשר כפי שנקבע בפסק הדין החלוט – התנהל נגד החייב בלבד. עוד נטען כי למעשה, רמ"י לא נקטה בכל פעולה לסילוק ידה של המבקשת מהמגרש, וזאת חרף ידיעתה כי היא מחזיקה בו ועל אף ההליכים הפליליים שהתנהלו נגדה בשל בניה ללא היתר (ראו: ת"פ 2788/08). לפיכך, לטענת המבקשת, כל טענה שתטען כיום כלפי החזקתה במגרש – התיישנה זה מכבר או מועלית בשיהוי ניכר, ורמ"י מושתקת ומנועה מלטעון כנגד זכותה בו. כן ציינה המבקשת כי בפסק דין הרישום הובהר מפורשות כי היא שומרת על מלוא זכויותיה וטענותיה, חרף הסכמתה לרישום רשות הפיתוח כבעלים במגרש.

6.

בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לסעד זמני של עיכוב הליכי הפינוי המתנהלים נגד החייב. בבקשה חזרה המבקשת על טיעוני תביעתה.

בתשובתה לבקשה טענה רמ"י כי יש לדחותה. בתוך כך נטען כי סיכויי התביעה "נמוכים עד מאוד", בין היתר משום שהמבקשת לא הציגה כל מסמך או ראיה לתמיכה בטענתה לזכויות במגרש, וכן משום שהמבקשת, אשר ידעה על ההליך המשפטי שהתנהל בין רמ"י לבין החייב בראשית שנות האלפיים ובחרה שלא להצטרף אליו, מנועה מלהעלות כעת טענות לזכויות במגרש מכוח חזקה רבת שנים. בתוך כך, נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה יש להחיל את פסק הדין החלוט גם על המבקשת, לנוכח "הקרבה המשפטית" בינה לבין החייב. כן הודגש כי עסקינן במקרקעין אשר עברו הליך הסדר שבסופו נרשמה רשות הפיתוח כבעלים במגרש, רישום המבטל כל זכות הסותרת אותו, בהתאם לסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר ). עוד טענה רמ"י כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה, שכן עיכוב ביצוע פסק הדין החלוט יפגע קשות באינטרס הציבורי ובעקרון שלטון החוק, בעוד שנזקי המבקשת הנטענים הם ברי פיצוי כספי.

7.

בהחלטה מיום 16.5.2021 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב. נקבע כי סיכויי תביעת המבקשת אינם גבוהים וכי נראה שעומדים בפניה קשיים משמעותיים. בתוך כך, ציין בית המשפט המחוזי כי הבקשה נעדרת כל מסמך המעיד על זכויות המבקשת במגרש וכי פסק הדין החלוט חל לכאורה גם עליה, בשל קרבתה המשפטית לחייב. עוד הוער בהקשר זה כי חזקה על המבקשת שהייתה מודעת להליך שנוהל נגד החייב ובחרה שלא להצטרף אליו, מבלי ליתן לכך כל הסבר. כן נקבע כי אין לקבל את טענת המבקשת לפיה בפסק דין הרישום לא הוכרעו טענותיה בדבר זכותה להחזיק במגרש מכוח חזקה רבת שנים, שכן חזקה זו אינה מהווה טענת הגנה מפני פלישה למקרקעי ציבור, וכי ממילא לאחר הליכי הסדר המקרקעין ורישום רשות הפיתוח כבעלת הזכויות, מתבטלת כל זכות הסותרת את הרישום, וזאת בהתאם לסעיף 81 לפקודת ההסדר. עוד קבע בית המשפט כי אף אין סיכויים טובים לקבלת טענותיה המקדמיות של המבקשת בדבר התיישנות, שיהוי, השתק ומניעות, וזאת בין היתר לנוכח ההליכים המשפטיים השונים שהתקיימו כמפורט לעיל; העובדה כי תקופת החזקת המבקשת במגרש עובר להסדר הזכויות בו לא תבוא בחישוב תקופת ההתיישנות; וההלכה הפסוקה הקובעת כי רשות מכללא במקרקעי ציבור תוכר אך במקרים נדירים, וממילא לא תתגבש כדי רשות בלתי הדירה.

אשר למאזן הנוחות, נקבע שאין המדובר בפינוי המבקשת מבית מגוריה אלא ממקרקעין עליהם נטען שניטעו עצי פרי ונבנו טראסות ומדרגות, וכי לא נטען לקיומו של נזק בלתי הפיך, ומשכך תרופתה של המבקשת תהא במישור הכספי, ככל שתביעתה תתקבל. מנגד, נקבע כי שיקולי מאזן הנוחות נוטים לטובת ההגנה על האינטרס הציבורי שבמניעת פלישה למקרקעי ציבור.

למען שלמות התמונה יצוין כי לאחר מתן החלטה זו, ניתן צו לפינוי המגרש ליום 5.8.2021.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור דנן.

הבקשה דנן

8.

בבקשת רשות הערעור חוזרת המבקשת על טיעוניה לפני בית המשפט המחוזי, ומוסיפה כי שגה בית המשפט בקבעו כי סיכויי התביעה אינם גבוהים וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה. אשר לסיכויי התביעה, טוענת המבקשת, בין היתר, כי לא ניתן להחיל עליה את פסק הדין החלוט שניתן נגד החייב, וזאת מאחר שטענותיה לא נשמעו במסגרת אותו הליך. עוד טוענת המבקשת כי הטענה שלפיה היה עליה להצטרף מיוזמתה להליך שהתנהל נגד החייב אינה סבירה, וכי רמ"י הייתה צריכה לצרפה להליך. בהקשר זה נטען כי יש לראות בחוסר המעש מצד רמ"י כהכרה בעצם זכאותה של המבקשת להחזיק במגרש. כן מדגישה המבקשת כי בפסק דין הרישום צוין מפורשות שהכרעת בית המשפט נוגעת אך לסוגיית הבעלות

וכי זכויות המבקשת שמורות לה, ולכן, לטענתה, זכויותיה במגרש לא התבטלו עם השלמת הליכי ההסדר והרישום. בנוסף טענה כי שגה בית משפט קמא משביסס את החלטתו, בין היתר, על סוגיית "בר הרשות", שכן סוגיה זו איננה רלוונטית במקרה דנן, משהמבקשת תובעת מכוחם של סעיפי התיישנות מפורשים בחוק המקרקעין ובחוק ההתיישנות, מכוחו של חוק החכרת מקרקעין וכן מכוח שיהוי, השתק ומניעות. אשר למאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי היא עותרת לזכויות במגרש הסובב את ביתה ומהווה חלק מסביבת מגוריה, ולפיכך נזקיה אינם כלכלים גרידא. לטענתה, אם פינוי המגרש לא יעוכב, עלול להיווצר מצב שבגדרו יימכר המגרש לאחרים אשר יבנו בסמיכות לביתה, וזאת בטרם יוכרעו זכויותיה בו.

לצד בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד למתן הכרעה בבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה.

10.

כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע לסעדים זמניים, ומשכך התערבות ערכאת הערעור בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים תישמר למקרים חריגים בלבד, בהם ההחלטה הנדונה עשויה להשפיע באופן בלתי הפיך או באופן ניכר על זכויות הצדדים (ראו: רע"א 1784/21 עמותת חברה קדישא גחש"א ראשון לציון נ' ברויאר , פסקה 7 (12.4.2021); רע"א 6984/19 בן חמו נ' פלקו בע"מ , פסקה 8 (5.12.2019); רע"א 329/17 חברת "גונתר אנרגיית רוח בע"מ" נ' מלמד , פסקה 20 (14.8.2017)). איני סבורה כי המקרה שלפנינו נמנה עם מקרים אלה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה דנן.

11.

עוד יצוין כי המבקשת השתהתה שיהוי כבד בהגשת תביעתה הנדונה. בתביעתה טוענת המבקשת כי הרקע להגשתה הוא פתיחתו של תיק ההוצאה לפועל נגד החייב מכוח פסק הדין החלוט, וחששה כי יבקשו לאכוף את פסק הדין החלוט גם כלפיה. ואולם, נראה כי החשש האמור צריך היה להיווצר מיד עם מתן פסק הדין החלוט, לפני למעלה מעשור. יתרה מכך, דומה כי גם פרק הזמן שחלף מאז פתיחת הליכי הפינוי כנגד החייב ועד להגשת תביעתה ובקשתה למתן סעד זמני – כחצי שנה – הוא משמעותי. כפי שנקבע לא אחת, בעת ההחלטה האם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני, יש ליתן משקל ממשי ולעיתים אף משקל מכריע לשיהוי בהגשת הבקשה (תקנה 95(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; רע"א 1450/20 פרילינג נ' ניר משה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פסקאות 16-15 (19.4.2020)), ונדמה כי די אף בכך כדי לדחות את הבקשה.

12.

מעבר לדרוש, אוסיף כי אף לגופם של דברים, לא ראיתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את טענות הצדדים, ואיזן נכונה בין השיקולים הרלוונטיים.

אשר לסיכויי התביעה: כפי שצוין בהחלטה, הן פסק הדין החלוט, שבגדרו נקבע כי על החייב, שהוא בעלה של המבקשת, לפנות את המגרש, והן פסק דין הרישום, שבגדרו נקבע כי זכויות הבעלות במגרש הן של רשות הפיתוח, מעמידים משוכה גבוהה בפני תביעת המבקשת.

13.

אשר לשיקולי מאזן הנוחות: מבלי להקל ראש בטענת המבקשת לפיה עסקינן במגרש המהווה חלק מסביבת מגוריה, לא מצאתי כי הכף נוטה אל עבר קבלת הבקשה. כידוע, יש ליתן משקל ממשי לאינטרס הציבורי שבפינוי פולשים ממקרקעי ציבור, וזאת במיוחד שעה שניתן פסק דין בעניינו של החייב, אשר כאמור הפך חלוט זה מכבר (ראו: רע"א 7226/08 עיריית קרית אתא נ' יצחק , פסקה ז' (8.4.2010); רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פסקה ח(2) (8.5.2005)). עוד אוסיף כי, ככלל, גם במקרים החריגים והנדירים בהם יקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו, רשות זו לא תתגבש לכדי רשות בלתי הדירה (ראו למשל: ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל , פסקה 22 לחוות דעתו של השופט צ' זילברטל (19.8.2015); רע"א 9261/05 משען נ' מנהל מקרקעי ישראל , פסקה 7 (2.4.2006)). לפיכך, גם לו הייתה המבקשת מבססת את טענותיה על חזקתה רבת השנים במקרקעין, הרי שככלל, התרופה לטענות מעין אלה היא במישור הכספי, ואין בכך כדי לעכב את הפינוי (ראו: רע"א 7924/06 אביטן נ' באוםשרמייסטר , פסקה ד(2) (3.10.2006); ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי , פסקה 13 לחוות דעתו של השופט י' אנגלרד (25.11.2002)).

14.

נוכח כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.