רע"א 5197/21קומפרטס בע"מ נ. שרון בן מויאל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 13.7.2021, בת"א 11237-07-18 (השופט מ' תמיר ), על-פיה התקבלה בקשת המשיבים למתן צו עשה זמני, שלפיו יוּשב המשיב 1 לחדרו במשרדי החברה; ובצִדה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מושא הערעור.

רקע ותמצית העובדות

2.

המשיב 1, שרון בן מויאל, מחזיק בשליש ממניות המבקשת 1, חברת קומפרטס בע"מ (להלן: החברה או קומפרטס ), וכמו כן הוא מכהן בה כדירקטור. שאר מניות החברה מוחזקות אצל המבקשות 2 ו-3, אבנון יזמות בע"מ ופ.א.י קווי תעופה בע"מ. ביום 4.7.2021 הגישה חברת קומפרטס תביעה נגד שרון ושתי חנויות שבבעלותו – פרפקט ריף בע"מ וכוכב החיות בע"מ – עיקרה נוגע להתנהלותו של שרון בחברה. שרון מצדו הגיש תביעה שכנגד, וכן גם הודעת צד ג' כנגד המבקשות 2 ו-3.

3.

עובר להגשת התביעות, נשלל משרון אישור הכניסה שלו למשרדי קומפרטס. בד בבד עם הגשת תביעתו, הגיש אפוא שרון בקשה למתן צו-עשה זמני, שלפיו יתאפשר לו

לעשות שימוש במשרדו, עד למתן פסק דין בהליך העיקרי, או עד למתן החלטה אחרת.

4.

ביום 30.4.2019 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים, ובמסגרתו הוסכם על פניה להליך גישור; משהליכי הגישור לא צלחו, התקיימו דיונים נוספים בניסיון להביא את הצדדים להסכמות. לאחר שגם הניסיונות הללו העלו חרס, ניתנה ביום 13.10.2021 החלטה, שבה נקבע כי שרון ביסס ולוּ לכאורה את זכותו להשתמש במשרדי החברה. עם זאת נקבע, כי בטרם מתן החלטה סופית יודיעו הצדדים אם השלימו את הליכי הגילוי והעיון במסמכים, וזאת משום ששאלת הצורך של שרון לגשת למשרד נוגעת בין היתר ליכולתו לגשת למידע הנוגע לחברה. ביום 22.3.2021 התקיים דיון בעניין זה, במסגרתו טענו באי-כוח הצדדים טענות שונות בנוגע להליכי הגילוי והעיון, אולם לא הצליחו לגשר על הפערים ולהגיע להסכמות.

5.

לבסוף, ביום 13.7.2021, הוציא בית המשפט המחוזי תחת ידו החלטה, שעסקה בכמה עניינים: הליכי גילוי ועיון במסמכים, תיקון פרוטוקול, וכמו כן – בבקשה לסעד זמני להחזרתו של שרון למשרד. ענייננו כאן תחום לסוגיה האחרונה; בכך אתמקד אפוא

ואתייחס לגילוי המסמכים רק ככל שהדבר נוגע לעניין.

6.

בהחלטת בית המשפט המחוזי, נקבע, ראשית, כי הוועדה האקזקוטיבית של החברה לא היתה מוסמכת לשלול משרון את השימוש בחדרו. שכן, לפי הסכם בעלי המניות בחברה, "הוועדה הייתה רשאית להחליט על צמצום היקף שירותי הניהול של בן מויאל אך לא על ביטולם" , וכמו כן נקבע בהסכם במפורש, כי "חדרו של [שרון] ימשיך לשמש אותו בלעדית, וזכות זו לא תשונה אלא בהסכמתו [...] מראש ובכתב" .

7.

עוד נקבע בהחלטה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת שרון, באשר

הוא "עודנו דירקטור בחברה, בעל שליש ממניותיה, ערב לחובותיה, ובעל זכות מוסכמת להיות נוכח במשרדי החברה" , ובהינתן העובדה שלא נסתרה הצהרתו כי ניתוקו מהנעשה בחברה – עלול לגרום לו נזק בלתי-הפיך (בין היתר בגין פערי-מידע הנוצרים בינו לבין הדירקטורים האחרים). בנוסף, בית משפט קמא עמד על כך שטענות המבקשות בדבר התערבותו של שרון בפעולות המנכ"ל והתייחסותו לעובדים, לא גובו בתצהירים, עדויות, או פירוט עובדתי בנוגע לאירועים הנטענים ומועדיהם. נקבע אפוא כי המבקשות לא ביססו את טענתן לנזק שעלול להיגרם להן כתוצאה ממתן הסעד הזמני, ו " כי הנזק שעשוי להיגרם ל[שרון] עקב שלילת זכותו החוזית להיות נוכח במשרדי החברה בשלב זה ובטרם הכרעה בתובענה, גדול מאי הנוחות שעלולה להיגרם ל[מבקשות] ולעובדי החברה מנוכחותו של [שרון] במשרדים, וזאת בפרט כאשר [המבקשות] מסרבות לספק ל[שרון] מידע בנוגע להתנהלות החברה" . על כן, על אף האפשרות שנוכחותו של שרון במשרדים – לאחר זמן רב ועל רקע הסכסוך – עלולה לגרום למתח ולהחרפת המחלוקות, נקבע כי "בשלב זה אין די בכך כדי למנו ע מ[שרון] שהוא דירקטור ובעל מניות בחברה, לממש את זכותו החוזית להיות נוכח במשרדיה" .

8.

באשר למועד הגשת הבקשה, והשיהוי שדבק בה, כפי טענת המבקשות, נקבע כי לא נסתרה טענתו של שרון שלפיה ניסה להידבר עם המבקשות או עם מי מטעמן, וכי פנה לקבל סעד מבית המשפט רק כאשר ניסיונותיו כשלו. כמו כן, לגבי הטענה כי שרון מנסה לקבל סעד קבוע במסווה של סעד זמני, הדגיש בית המשפט המחוזי, כי "אם הראה [שרון] שעומדת לו עילת תביעה לכאורית מבוססת ושמאזן הנוחות נוטה לטובתו, אין בזהות הסעד כדי למנוע מבית המשפט להיעתר לבקשה ולתת את הסעד הזמני" .

9.

לאור האמור, נעתר בית המשפט לבקשת שרון לסעד זמני, והורה כי יש להעמיד את חדרו במשרד לרשותו בתוך 15 ימים; לצד זאת הודגש, כי "מדובר בסעד זמני, ולכן אם ישתנו הנסיבות בעקבות אופן התנהלותו של [שרון] בעת שיגיע למשרדי החברה, [המבקשות] יהיו רשאיות לבקש לבטל את הסעד או לצמצם אותו" .

מכאן הבקשה שלפנַי.

עיקרי טענות המבקשות

10.

המבקשות סבורות, כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו, וכי היה עליו לדחות את בקשת שרון לסעד זמני. לדידן, בית המשפט המחוזי שגה בקריאתו את הסכם בעלי המניות, והן עומדות על כך שהוועדה האקזקוטיבית היתה מוסמכת לשלול משרון את הגישה למשרדים. המבקשות נשענות על סעיף 6.3 להסכם, שלפי לשונו "הוועדה האקזקוטיבית מוסמכת לדון ולקבל החלטות בדבר כל עניין הנוגע לניהול השוטף של החברה" . עוד הן טוענות, כי במסגרת ההסכמות בין הצדדים נקבע מהן אותן פעולות או החלטות שאין בכוחה של הוועדה לקבל, אולם לא נקבע כי אין זה בסמכותה למנוע כניסה למשרדי החברה. עוד מדגישות המבקשות, כי ככלל, אורגני החברה מוסמכים לפעול בשם החברה, בעוד בעלי המניות אינם רשאים להתערב בהחלטותיה.

11.

לגבי מאזן הנוחות, סבורות המבקשות כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, המאזן אינו נוטה לטובת המשיב. לשיטתן, הן מצדן – ביססו את הנזק שעשוי להיגרם להן כתוצאה ממתן הסעד הזמני; ושרון לעומת זאת – העלה אך טענות בעלמא בדבר נזק לכאורי שעלול להיגרם לו, ולא עמד בנטל ההוכחה הנדרש לעניין זה. בהקשר זה טוענות המבקשות כי שרון פעל בניגוד לטובת החברה, חרף מעמדו כבעל מניות ודירקטור, כאשר השתמש בחשבונותיה לטובת צרכיו ועסקיו האישיים; ביצע "הונאה" בספרי החברה; לא פעל לטובתה במשך למעלה משלוש שנים ואף מנסה לפגוע בשיקומה; שרון גם איים על עובדים והתייחס אליהם בצורה לא ראויה. לטענתן, די במעילה הנטענת כדי לדחות את בקשתו, וכל המפורט מעלה חשש ששרון יהפוך ל "סוס טרויאני" במשרדי החברה. על כן, טובת החברה מחייבת את הרחקתו. עוד מוסיפות המבקשות, כי הרחקת שרון מהחברה נעשתה לפני למעלה משלוש שנים, ומאז הוסב חדרו לצרכים אחרים, כאשר כיום הוא משמש את מנכ"ל החברה; על כל פנים, ככל שייגרם לו נזק מאי-החזרתו למשרדי החברה, הרי שעסקינן בנזק בר-פיצוי, ככל שתתקבלנה טענותיו בסופו של דבר.

12.

המבקשות מטעימות כי גילוי המידע הנרחב שנעשה במסגרת ההליכים השונים, משפיע גם הוא על מאזן הנוחות. לשיטתן, מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי יש להחזיר את שרון למשרדי החברה נקשרה בפערי המידע בין הצדדים. בהקשר זה נטען גם כי קיים קושי במסגרת הזמנים שנקבעה להחזרת שרון למשרדי החברה, שכן הליכי הגילוי והעיון במסמכים, שעליהם הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו זו, עשויים להעמיד לרשות שרון את המידע הדרוש לו, ויתכן שיהיה בהם כדי לייתר את הצורך בחזרתו למשרדי החברה. על כן נטען, כי יש להורות, לכל הפחות, על עיכוב חזרתו של המשיב עד להשלמת הליכי הגילוי.

13.

עוד מלינות המבקשות על שיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני. לדבריהן, הבקשה הוגשה מספר חודשים לאחר שבא-כוחו של שרון שלח מכתב לפיו יגיש תובענה בקשר לדרישת שרון להיכנס למשרד בימים הקרובים; וכי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, שרון לא ניסה להגיע עמן להסכמות עובר לפנייתו לבית המשפט. עוד צוין, כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בחלוף שלוש שנים מהגשת הבקשה לסעד זמני, שעה שטרם התקיים דיון מהותי בתביעה ומבלי שהושלמו הליכי הגילוי והעיון במסמכים, כך שאין זה ברור מדוע נדרש בית המשפט להחלטה בבקשה בעת הזו.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובה מטעם המשיב. הלכה מושרשת וידועה היא, שבכל הנוגע לסעדים זמניים, שיקול דעתה של הערכאה הדיונית – רחב, וערכאת הערעור – תתערב בו אך במקרים חריגים (ראו, בין רבים: רע"א 4845/21 שרביט נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 10 (21.7.2021)). מוקד העניין בכגון דא, ככלל, בשיקולי מאזן הנוחות (ראו, בין רבים: רע"א 4731/21 דבור נ' אליאס , פסקה 10 (18.7.2021) ). בענייננו, בית המשפט המחוזי בחן לעומק את שיקולי מאזן הנוחות בין הצדדים; ניכר כי מכלול הנסיבות – הובאו בחשבון. לאחר ששקל בדבר, קבע בית המשפט המחוזי כי הכף נוטה לטובת שרון. כאמור בהחלטה, שרון עודנו דירקטור ובעל מניות בחברה; בעל זכות – על-פי הסכם – להיות נוכח במשרד; והוא הרים את הנטל הראשוני הדרוש לביסוס הטענה שאם לא ינתן לו הסעד הזמני, עלול להיגרם לו נזק משמעותי. מנגד, המבקשות אמנם מלינות על התנהלות בעייתית מצד שרון – אשר בגינה הוא נתבע על-ידן – אולם אין בפיהן טענה משכנעת דיה, כי יגרם להן נזק של ממש מהשבת שרון למשרדו. לא מצאתי אפוא במסקנתו של בית המשפט המחוזי פגם המצדיק את התערבותי.

15.

באשר לטענת המבקשות כי גילוי המסמכים עשוי לייתר את הצורך בסעד הזמני: אכן, בית המשפט המחוזי המליץ לצדדים, לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים להביאם לפשרה, להגיע להסדר ביניהם בנוגע למועדי הגעתו של שרון למשרדי החברה; ובכלל זה ציין, כי " אולי אף ייתרו את הצורך בהגעתו אם יספקו לו מידע מלא לגבי התנהלות החברה" .

דא עקא, לא ניתן ללמוד מכך כי גילוי אותם מסמכים שאליהם התייחסה ההחלטה, יש בו כדי לייתר את הצורך בחזרתו של שרון למשרדי החברה. מדובר בהתייחסות לאפשרות של הצדדים להגיע להסדר, בין היתר באמצעות מתן מידע מלא; לא שוכנעתי, אם כן, כי ההוראה על גילוי המסמכים יש בה כדי לייתר את הצורך בסעד הזמני, לא כל שכן להצדיק את דחיית ביצועו.

16.

גם בטענות לשיהוי בהגשת הבקשה, כמו גם במתן ההחלטה – לא מצאתי ממש. בית המשפט המחוזי התייחס לכך שלא נסתרה טענתו של שרון בדבר ניסיונותיו לבוא בדברים עם המבקשות. טענות המבקשות במישור זה, הלכה למעשה, קשורות בעניינים שבעובדה, ולגביהם כידוע, ערכאת הערעור תמשוך ידה מלהתערב בהם; ממילא, לא שוכנעתי כי פרקי הזמן האמורים מגיעים לכדי שיהוי, שבגינו אין מקום ליתן את הסעד הזמני המבוקש. בנוגע למועד מתן ההחלטה, זו ניתנה באין מנוס, לאחר שכשלו הניסיונות הרבים להביא את הצדדים להסכמות.

17.

אשר על כן, הבקשה נדחית; מאליה מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע, והיא נמחקת בזאת.

משלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.