רע"א 3723/07 עו"ד חיים שפיגל בתפקידו כמנהל העיזבון זמני של המנו נ. סופיה

1.

בין המשיבות 3-2 לבין המשיבה 1 נחתם חוזה למכירת דירה בראשון לציון. על-פי תנאי החוזה, התחייבה המשיבה 1 לשלם תמורת הדירה סכום של 1,097,470 ₪ שישולם בשלושה תשלומים שאינם שווים. לאחר ששילמה את שני התשלומים הראשונים, קיבלה המשיבה 1 את החזקה בדירה ולפי טענת המשיבות 3-2, נתבקשה להשלים את יתרת התמורה. משנמנעה המשיבה 1 מלשלם את היתרה, הגישו המשיבות 3-2 תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום לביטול הסכם המכר ולתשלום סך של 126,686 ₪ כפיצוי מוסכם על פי החוזה. לצד זה, הגישו המבקשים, מנהל עיזבונה של המנוחה שפרינצה תקווה שכטר ז"ל ויורשה, תביעה נגד המשיבה 1 בבית המשפט לענייני משפחה, בגין כספים שלפי הנטען, משכה שלא כדין מחשבון הבנק של המנוחה, שבה טיפלה עובר לפטירתה. במסגרת התביעה עתרו המבקשים למתן צו עיקול זמני על זכויות המשיבה 1 בדירה.

2.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את בקשת העיקול שהגישו המבקשים, וביום 18.2.04 הוצא צו העיקול והועבר למשיבות 3-2 שאישרו קבלתו. בחלוף כשנה וחצי, ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה פסק דין אשר חייב את המשיבה 1 בתשלום 2,104,215 ש"ח למבקש 1. זמן קצר לאחר מכן חתמו המשיבות 3-2 על הסכם פשרה עם המשיבה 1, שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה ), שלפיו יבוטל הסכם המכר ויוחזרו למשיבה 1 120,000$ ששולמו על ידה. בעקבות הסכם הפשרה, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 1165/05), שבה עתרו לביטולו. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' רונן) קיבל את התביעה בקובעו כי משהוטל עיקול על זכויותיה של המשיבה 1 בדירה ומשהעיקול אושר על ידי המשיבה 2, אסור היה לזו האחרונה לבצע דיספוזיציה בזכויות שהיו למשיבה 1 כלפיה במועד אישור העיקול על ידה, באופן המנוגד לעיקול. הסכם הפשרה בין המשיבה 1 למשיבות 3-2 אינו יכול איפוא לפעול נגד המבקשים ופסק הדין שאישר את ההסכם אינו מחייב אותם. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי עם הטלת העיקול, נכנס המעקל ל"נעלי" החייב והופך לזכאי לקבל את הדירה מהמשיבה 2 על פי אותם התנאים להם הייתה זכאית המשיבה 1.

3.

לאור פסק הדין, פנו המבקשים ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב בבקשה למינוי בא כוחם ככונס נכסים על זכויותיה של המשיבה 1 בדירה. בקשת המבקשים נתקבלה, ובחודש יולי 2006 פנה כונס הנכסים שמונה אל המשיבה 2, בדרישה לקבלת מפתחות הדירה על מנת להתחיל בהליכי מכירתה. בתגובה הגישו המשיבות 3-2 בקשה לבית משפט השלום בראשון לציון, שם מתנהלת תביעתן (המתוקנת) נגד המשיבה 1, לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. בית משפט השלום (כב' השופטת מ' עמית אניסמן) דחה את הבקשה מחמת כך שלא הובהר מה מקור סמכותו של בית משפט השלום להורות על עיכוב ביצוע פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, ולאור קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקשים זכאים להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל של הדירה. על החלטה זו הגישו המשיבות 3-2 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.

בית המשפט המחוזי (בר"ע 2450/06, כב' השופטת ש' דותן) דחה את הבקשה, ועם זאת קבע, כי בניגוד לטענת המבקשים דכאן, בית המשפט המחוזי לא התיר בפסק דינו בה"פ 1165/05 לנקוט בהליכים למכירת הדירה. עוד הוסיף בית המשפט, כי מפסק דינה של השופטת רונן עולה, שזכויות המבקשים בדירה יונקות מזכויותיה של המשיבה 1 כלפי המשיבות 3-2, כי במועד הטלת העיקול זכאית הייתה המשיבה 1 לקבל את הדירה רק בכפוף לתשלום יתרת חובותיה, וכי העיקול שהטילו המבקשים הוטל על זכויותיה החוזיות של המשיבה 1 בדירה.

לבסוף קבע בית המשפט, כי כונס הנכסים רשאי לקבל חזקה בדירה בכפוף לתשלום יתרת מחירה למבקשות. בגין החלטה זו הוגשה הבקשה שבפניי.

5.

בבקשתם טוענים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו כשבחר לפרש את פסק דינה של השופטת רונן כך שאינו מתיר להם לממש את הדירה בהוצאה לפועל אלא בכפוף לתשלום יתרת התמורה על ידם. לדידם, "פרשנותו" של בית המשפט הינה למעשה שינוי הוראותיו האופרטיביות של פסק דין חלוט שניתן על-ידי אותה ערכאה במותב, דבר שבית המשפט לא רשאי היה לעשות משני טעמים. ראשית,

משום שפסק דינה של השופטת רונן היה ברור ולא הצריך פרשנות. שנית, משום שבמקרה של אי בהירות ראש ההוצאה לפועל הוא בעל הסמכות לפנות בשאלות הבהרה למותב שנתן את פסק הדין, כאמור בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. בעניין זה מוסיפים המבקשים, כי בפסיקתא שניתנה על-ידי השופטת רונן, נקבע במפורש כי הם רשאים להמשיך בהליכי הוצאה לפועל של הדירה, תוך דחיית טענת המשיבות 3-2 כי הם מנסים לבטל את זכויותיהן בדירה "בדלת האחורית". על פסיקתא זו, מציינים המבקשים, נמנעו המשיבות 3-2 מלערער. עוד מוסיפים המבקשים כי גם בקשתן של המשיבות 3-2 לתיקון הפסיקתא באופן שלא יכלול את הסעד של מימוש הדירה בהוצאה לפועל נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ומכאן שעמדתם בעניין זה זכתה לאישורו של בית המשפט המחוזי בשתי החלטות שונות.

6.

לגופו של עניין, טוענים המבקשים, כי "פרשנותו" המאוחרת של בית המשפט המחוזי את פסק דינה של השופטת רונן מרוקן את צו העיקול מתוכנו ומביא למבוי סתום. לטענתם, הדבר נובע מכך שהם אינם יכולים לממש את הזכויות החוזיות בדירה, היות שלאור החלטת בית המשפט המחוזי, כונס הנכסים אינו יכול לתפוס חזקה בה לצורך מכירתה אלא בכפוף לתשלום יתרת התמורה למשיבות 3-2. עוד מציינים המבקשים כי מוכנים הם שהמשיבות 3-2 תקבלנה את יתרת תמורה הדירה שלא שולמה על-ידי המשיבה 1 ראשונות, כשהיא משוערכת למועד התשלום, מכספי תמורת מכירת הדירה. לדידם, במסירת החזקה בדירה לידי כונס הנכסים אין כדי לפגוע בזכויות המשיבות 3-2 ביחס לאופן חלוקת כספי תמורת הדירה, היות שהחזקה נמסרת לכונס כ"ידו הארוכה" של ראש ההוצאה לפועל, לשם מכירתה וקבלת התמורה שתחולק לאחר מכן על פי הוראותיו של ראש ההוצאה לפועל. לבסוף טוענים המבקשים, כי כמי שנכנסים ב"נעליה" של המשיבה 1 אשר שילמה את מרבית תשלומי התמורה עבור הדירה, יש להם זכויות מעין קנייניות בה, בעוד שלמשיבות 3-2 שאינן רשאיות לבטל את הסכם המכר לאור קביעתו של בית המשפט למשפחה, יש תביעה כספית נגד המשיבה 1, ותו לא.

7.

בתגובה טוענות המשיבות 3-2, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בבר"ע 2450/06 אינה מהווה שינוי של פסק דינה של השופטת רונן, אלא הוא דן בבקשה שהונחה לפניו לאור ובהתאם לאמור בפסק הדין. לדידן, המבקשים מנסים לצקת לפסק הדין תוכן שאינו קיים בו ולהרחיב את האמור בפסק הדין על מנת שיתאים וישרת את מטרותיהם ללא כל בסיס. בעניין זה מציינות המשיבות 3-2 כי פסק דינה של השופטת רונן קובע מפורשת כי זכותה של המשיבה 1, ובהתאמה זכותם של המבקשים לקבל את הדירה כפופה לתשלום יתרת חובותיה. עוד מציינות הן כי המבקשים עצמם ציינו בבקשתם שזכותה של המשיבה 1 הינה זכות חוזית מכוח ההסכם שנחתם בינה לבינן. משמעותה של זכות זו, מוסיפות המשיבות 3-2, הינה כי המשיבה 1 תרכוש זכות קניינית בדירה אם תשלים מלוא התחייבויותיה כלפיהן כאמור, ועד אז אין היא זכאית לקבלת הדירה. לטענתן, קביעה זו אינה מתמצית בחלוקת כספי התמורה ממכירת הדירה, ועניינה במהות וטיב הזכויות שיש למשיבה 1 ולמבקשים הבאים "בנעליה".

8.

לצד תגובתן לבקשה פונות המשיבות 3-2 בבקשה לבית משפט זה כי ייתן להן אורכה להגשת ערעור על פסק דינה והפסיקתא של השופטת רונן. לטענתן, הימנעותן מלהגיש ערעור על פסק דינה של השופטת רונן, חרף שסברו כי פסק הדין והפסיקתא שגויים הם, נבע מכך ש"לא האמינו" כהגדרתן, כי יינתן לבא כוח המבקשים לפעול ככונס נכסים בנוגע לנכס שבבעלותן. לטענתן, במתן אורכה להגשת הערעור יהיה כדי לחסוך זמן שיפוטי ולחסוך התדיינויות רבות שבסופן יש להניח כי הצדדים ישובו לבית משפט זה. עוד טוענות המשיבות 3-2, כי

בנסיבות שבהן נפגעה זכותן הקניינית בנכס, מן הראוי שיהיה בפני בית משפט זה התמונה המלאה, קל וחומר לאור בקשת רשות הערעור שהביאה את העניין לבית משפט זה.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובהחלטות ופסקי הדין שניתנו בערכאות השונות בתיק, הגעתי למסקנה כי אין מנוס מדחיית שתי הבקשות שהוגשו בענייננו, זו שהוגשה על-ידי המבקשים וזו שהוגשה על ידי המשיבות 3-2.

בנוגע לבקשת הרשות לערער, הלכה היא כי רשות ערעור תינתן רק באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם המיידי של הצדדים הישירים לדיון והיא בעלת השלכות רוחב (ר"ע 103/ 82

חניון חיפה

בע"מ נ' מצת אור (הדר

חיפה)

בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). חרף ניסיונם של המבקשים להציג את השאלות המתעוררות בענייננו כנושאות אופי עקרוני, בחינת טענותיהן מעלה כי אין הדבר כך. בעניין זה יוסף, כי בניגוד לטענת המבקשים, אין לעובדה כי את בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי הגישו המשיבות 3-2 ואילו את הבקשה שבפנינו הגישו המבקשים כל משמעות לעניין השיקולים הנשקלים על-ידי בית משפט זה בדונו באפשרות קבלת הבקשה

(רע"א 11706/05 גבעת נילי, כפר שיתופי בע "מ נ'

חיון (לא פורסם, 8.5.06); רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה (לא פורסם, 4.1.07); רע"א 7633/06 גולדקס מתכות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם, 24.12.06)).

יתרה מכך, הטענה כי בית המשפט המחוזי פירש בהחלטתו את האמור בפסק דינה של השופטת רונן באופן החורג מן הקביעות בו אינה נכונה אף לגופו של עניין. עיון בפסק הדין מעלה שקביעתה של השופטת דותן בהחלטתה, כי מפסק דינה של השופטת רונן עולה שמכירת הדירה על-ידי המבקשים כפופה לתשלום יתרת חובותיה של המשיבה 1, יש לה על מה להסתמך. קביעות אלה של השופטת דותן נדרשו לצורך החלטתה בבקשת רשות הערעור שבה דנה, והן נועדו למנוע מן המבקשים לקרוא בפסק דינה של השופטת רונן דברים שלא נאמרו בו, לטובתם. לא מצאתי כל סיבה להיענות לבקשת המבקשים להתערב בהן.

10.

באשר לבקשת המשיבות 3-2 להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הרי שזו מתבססת על תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: תקסד"א ), שלפיה-

מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו.

במסגרת הטעמים המיוחדים הנשקלים, יבחן בית המשפט, בין השאר, את משך הזמן שחלף מן המועד האחרון להגשת הערעור; את מהות הטעם שהציג המבקש להגשת כתב הערעור באיחור; את מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של הערעור שלגביו הוגשה הבקשה להארכת מועד (ראו בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם 23.8.06); ע"א 796/79 מועלם נ' מטא , פ"ד לה(1) 376 (1980)). מכל מקום, הארכת מועד לא תינתן כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח

את קיומו של טעם בעל עוצמה מיוחדת המצדיק את בקשתו למתן אורכה להגשת הערעור (רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו (לא פורסם, 5.4.07)).

11.

פסק דינו של בית משפט המחוזי שבעטיו הוגשה הבקשה שבפנינו ניתן ביום 3.1.06. הפסיקתא המתייחסת לפסק הדין נחתמה ביום 21.3.06.

תקנה 397 לתקסד"א קובעת כי המועד להגשת ערעור בזכות הוא 45 ימים מיום מתן פסק הדין נשוא הערעור. ממועד זה ועד למועד הגשת הבקשה שבפנינו, שהוגשה במסגרת התגובה לבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים, חלפה למעלה משנה. בטיעוני המשיבות 3-2 לא מצאתי כל טעם שיהיה בו כדי להסביר, לא כל שכן להצדיק את האיחור הרב בהגשת הערעור. במצב דברים זה גובר השיקול בדבר הבטחת תקינות הליכי השיפוט ויעילותם, השולל קבלת בקשה למתן ארכה להגשת ערעור בהיעדר טעמים מיוחדים וחריגים. גם דינה של בקשה זו, אם-כן, להידחות.

שתי הבקשות נדחות איפוא.

המבקשים ישלמו שכר טרחת עורך דין בסך 3000 ₪ והוצאות משפט.