רע"א 8503/19קורין גלילי נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגני הנשיא י' שנלר ו ק' ורדי וכב' השופטת ע' רביד ) בע"א 35931-03-17 מיום 24.11.2019, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' הניג ) בת"א 3400-08-11 מיום 27.1.2017, ובתוך כך נדחתה אף בקשתה להבאת ראיה חדשה בערעור. בית משפט השלום דחה בפסק דינו את תביעתה הנזיקית של המבקשת נגד המשיבה – משטרת ישראל.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 24.2.2010 תקף יעקוב בן חוסיין באשיר אל-פאדל את אמה של המבקשת והרגהּ (להלן בהתאמה: המנוחה , אל-פאדל ו אירוע ההריגה ). ביום 2.8.2010 הורשע אל-פאדל בהריגת המנוחה כאמור. בתמצית יצוין כי העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת הן כי עובר להריגת המנוחה, הסתובב אל-פאדל שיכור ברחובות דרום תל אביב, ואף תקף שתי נשים נוספות. סמוך לשעה 4:20 באותו יום התקבלה במשטרת ישראל שיחה מטעם אריאל שאער (להלן: שאער ) אשר דיווח כי הוא הותקף בידי אדם אשר עודנו נמצא במקום, כאשר ברקע נשמע קולה של אישה המבקשת להגיע מהר, וטוענת כי התוקף עם סכין ורוצה לברוח. בחלוף מספר דקות הגיעו למקום ניידת של משמר הגבול ושתי ניידות משטרה. השוטרים התרשמו כי אל-פאדל שיכור, וצוות משמר הגבול ערך חיפוש על גופו ובסביבת האירוע, אך לא מצא סכין. שאער לא הגיש תלונה נגד אל-פאדל, ובהמשך לכך, הורו השוטרים לאל-פאדל לעזוב את המקום והלה עשה כן (להלן: האירוע הראשון ). כאמור לעיל, זמן קצר לאחר האירוע הראשון, תקף אל-פאדל את המנוחה והרגהּ.

3.

ביום 7.8.2011 הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעה נזיקית נגד משטרת ישראל, וטענה, בין היתר, כי השוטרים אשר הוזעקו לזירת האירוע הראשון התרשלו כאשר שחררו את אל-פאדל חרף הפשיעה המאפיינת את האזור בו התרחש האירוע הראשון, למרות היותו מסתנן ממדינה זרה, ועל אף שהשוטרים התרשמו כי מדובר באדם אלים ושיכור.

4.

בכתב ההגנה טענה המשיבה, בעיקרו של דבר, כי במסגרת האירוע הראשון פעלו השוטרים בסבירות, תוך הפעלת שיקול דעת בזמן אמת, וכי לא ניתן היה לצפות באותה העת את תוצאת מותה של המנוחה. כן נטען כי השוטרים לא היו עדים לאירועי האלימות אשר קדמו לאירוע ההריגה, אלא רק קיבלו דיווח בגין התרחשותם, וכי לא ניתן לקבוע שנשקפת מאדם מסוכנות אך בשל מוצאו.

5.

עוד יצוין כי ביום 1.3.2010, במסגרת חקירת מות המנוחה, מסר שאער הודעה במשטרת ישראל על אודות האירוע הראשון ובתוך כך תיאר את שיחת הטלפון אשר נערכה בינו לבין המוקדנית לה דיווח על תקיפתו לכאורה בידי אל-פאדל. הודעה זו נרשמה ותועדה בתיעוד חזותי, והמשיבה העבירה לידי המבקשת את הרישום ואת התיעוד החזותי האמורים (להלן בהתאמה: ההודעה

הרשומה ו התיעוד החזותי ). המשיבה הגישה לבית משפט השלום, בין יתר ראיותיה, אף את ההודעה הרשומה (אך לא את התיעוד החזותי), והיא נמנעה מלזמן את שאער לעדות, תוך שהוסכם בין הצדדים כי ההודעה הרשומה תשמש ראיה לאמירת הדברים המתוארים בה אך לא לאמיתות תוכנם.

6.

בפסק דינו מיום 27.1.2017 דחה בית משפט השלום את תביעת המבקשת, וקבע כי השוטרים לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על אודות מסוכנותו הפוטנציאלית של אל-פאדל; וכן כי המבקשת לא הוכיחה שהשוטרים היו עדים להיתקלות אלימה בינו לבין שאער, ואף לא לתקיפתן של נשים נוספות בידי אל-פאדל. על רקע האמור, נקבע כי במסגרת האירוע הראשון לא היה לשוטרים יסוד סביר לעכב את אל-פאדל או לעצרו וכי מכל מקום, לא קם "קשר מיוחד" בין שחרורו על-ידי השוטרים לבין התנהגותו לאחר מכן.

7.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו האמור של בית משפט השלום. ביום 4.3.2019, לאחר שהמשיבה הגישה עיקרי טיעון מטעמה ואף התקיים דיון בערעור בפני בית המשפט המחוזי, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה להבאת ראיה חדשה – היא התיעוד החזותי. המבקשת טענה כי מדובר בראיה אשר יש בה כדי להכריע את התיק כולו, ובתוך כך נטען כי קיים פער בין התיעוד החזותי לבין ההודעה הרשומה, שכן בהודעה הרשומה (אשר כונתה על-ידי המבקשת "תמלול" של ההודעה שנמסרה) צוין כי שאער טען ש"היה שם שתי בנות והפיל מישהי לרצפה", ואילו בתיעוד החזותי נשמע הלה מוסיף "ואז הבחורה באה לשוטרים והשוטר אמר לה עופי מפה, לכי מפה". נטען כי התוספת האמורה העולה מן התיעוד החזותי מעידה על רשלנותם של השוטרים שנכחו בזירת האירוע הראשון, אשר מנעה הגשת תלונה נגד אל-פאדל מטעם האישה אשר לכאורה נהדפה על-ידם. לטענת המבקשת, אם היתה מוגשת תלונה כאמור, הרי שזו היתה מביאה לפעולה כלשהי של השוטרים כלפי אל-פאדל ובכך היתה נמנעת הריגתה של המנוחה. עוד נטען כי התיעוד המופיע בהודעה הרשומה הטעה את המבקשת; כי בגינו נמנעה היא מלזמן את שאער לעדות מטעמה והגיעה להסכמה עם המשיבה לפיה תוגש רק הודעתו הרשומה; וכי ההטעיה האמורה מצדיקה את קבלת הראיה החדשה בשלב זה.

8.

בתשובתה טענה המשיבה כי התיעוד החזותי הועבר לידי המבקשת עוד במסגרת גילוי המסמכים בבית משפט השלום, ומשכך הימנעות המבקשת מהגשתו בשלב מוקדם יותר נובעת מרשלנות גרידא, אשר אין בה כדי להצדיק את הבאת הראיה לאחר סיום הדיון בערעור ובטרם מתן פסק הדין בו. עוד נטען כי אין בתיעוד החזותי כדי להעיד על אמיתות תוכנו, שכן המבקשת נמנעה מזימונו של שאער לעדות. מכל מקום, נטען כי אף לגופם של דברים אין בראיה האמורה כדי לשנות את העובדות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, וזאת, כך נטען, בייחוד משבית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, ייטה שלא להתערב בממצאים עובדתיים שקבע בית משפט השלום ובפרט ביחס להתרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדויות הרלוונטיות לראיה זו. לבסוף, טענה המשיבה כי יש לדחות את הטענות בדבר הטעיית המבקשת.

9.

בתגובה לתשובת המשיבה הוסיפה המבקשת וטענה, בין היתר, כי התיעוד החזותי התגלה במסגרת איסוף חומר הנחוץ להליך אחר; כי באת-כוח המשיבה היא אשר הציעה בדיון שהתנהל בפני בית משפט השלום להסתפק בהודעה הרשומה, חלף התיעוד החזותי; וכי אף אם גרסתו של שאער אינה נכונה, הרי שהתיעוד החזותי מעיד על כך שגורמי המשיבה נמנעו מלבדוק את דבריו כדבעי. עוד נטען להיפוך נטל הראיה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכי יש לדחות את טענותיה השונות של המשיבה ביחס למשקל התיעוד החזותי גופו. כן התבקש בית המשפט המחוזי לשקול את האפשרות כי הדיון בתביעת המבקשת יושב אל בית משפט השלום תוך מתן הוראות להשלמת הבירור העובדתי הנחוץ ולמתן פסק דין חדש, ולחלופין כי הבירור האמור יושלם בפני בית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

10.

בפסק דינו מיום 24.11.2019 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשת, בקבעו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום וכי כפי שעולה מנסיבות האירוע הראשון, אכן לא נשקפה מאל-פאדל מסוכנות אשר חייבה את עיכובו או את מעצרו בידי השוטרים. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו אף את בקשת המבקשת להבאת ראיה חדשה. בתוך כך, צוין כי בקשה זו לא נתמכה בתצהיר, וכן נקבע כי היה על באי-כוחה של המבקשת לבדוק את התיעוד החזותי במסגרת הליך ההוכחות שהתקיים בבית משפט השלום, ולא להסתפק בהודעה הרשומה בלבד. מכל מקום, נקבע כי לא ניתן להגיש את התיעוד החזותי כראיה לאמיתות תוכנו, שכן שאער לא נחקר בנדון; וכי אין בתוכן אשר הושמט מן ההודעה הרשומה כדי לשנות את תוצאת הערעור לגופם של דברים.

המבקשת הגישה בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נסבה אך על דחייתה של הבקשה להבאת ראיה – היא בקשת רשות הערעור שלפניי.

הבקשה דנן

11.

בבקשה דנן שבה המבקשת על עיקר טענותיה בפני בית המשפט המחוזי, וכן טוענת כי הלכה למעשה, עסקינן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שני", שכן זו מתייחסת להחלטה אשר ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, ומשכך אין להחיל עליה את אמות המידה המחמירות הנוהגות בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המבקשת שבה ומדגישה כי הוטעתה על-ידי המשיבה באופן שגרם לה לוותר על זימונו של שאער לעדות, ומנע את בירור רשלנותם הנטענת של השוטרים אשר נכחו בזירת האירוע הראשון. עוד לטענת המבקשת, המקרה הנדון מעורר שאלה עקרונית בדבר השלכות הטעייתה בידי המשיבה על ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בנוגע להגשת ההודעה הרשומה, וכן נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הבקשה להבאת ראיה לא נתמכה בתצהיר כדין.

12.

המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להבאת ראיה, ושבה אף היא על עיקר טענותיה בפניו. כן נטען כי הבקשה דנן היא משום בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", וכי זו אינה עומדת בתנאים למתן רשות ערעור בכגון דא. עוד נטען כי ההודעה הרשומה כוללת מלכתחילה רק את עיקר חילופי הדברים, וכי מכל מקום, הראיה הטובה ביותר בנדון, היא התיעוד החזותי, הועברה אף היא לידי המבקשת בראשית ההליך המשפטי. כמו כן, נטען כי יש לדחות את טענת המבקשת לפיה היא היתה מזמנת את שאער לעדות לו ידעה על מלוא הדברים שמסר הלה בהודעתו. בהקשר זה נטען, כי לאורך ההליך המשפטי הסתמכה המבקשת על ממצאים בעלי משקל ראייתי משמעותי יותר מתוך הודעתו הרשומה של שאער, ולמרות זאת נמנעה מלזמנו לעדות בפני בית משפט השלום.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תחילה, יצוין כי אמנם ההחלטה עליה נסבה בקשת רשות הערעור דנן (המוטמעת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי) לא נדונה בפני בית משפט השלום, אלא נבחנה והוכרעה לראשונה על-ידי בית המשפט המחוזי. ואולם, החלטה זו ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ומשכך יש לבחנה בראי אמות המידה החלות על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 11706/05 גבעת נילי - כפר שיתופי בע"מ נ' חיון , פסקה ו(2) (8.5.2006); רע"א 915/17 וינד נ' נמיר , פסקה 9 (3.5.2017); בש"ם 1656/20 חדד נ' מנהל הארנונה - עיריית חיפה , פסקה 8 (22.3.2020)). כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן, ככלל, אך ביחס להחלטות המעוררות שאלה אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ראו: תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), מה שאין כן בהחלטה עליה נסבה הבקשה שלפניי. עוד אציין כי אמנם נשמעו בפסיקה ובספרות גם עמדות לפיהן יש להחיל אמות מידה מקלות יותר בכל הנוגע להשגה על עניינים אשר הוכרעו לראשונה בפני בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, ואף כי יש לבחון השגות מעין אלה על-פי התנאים למתן רשות ערעור ב"גלגול שני" (ראו: בע"ם 4658/16 פלונית נ' פלוני , פסקה ה (13.10.2016); וכן ראו: חמי בן-נון וטלי חבקין הערעור האזרחי 222 (מהדורה שלישית, 2012)). מכל מקום, אינני סבורה כי העניין דנן מצדיק מתן רשות ערעור אף על-פי אמות מידה מקלות אלה, ודי, אפוא, באמור עד כה כדי לדחות את הבקשה שלפניי.

14.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי אף לגופם של דברים לא מצאתי טעם מבורר להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להבאת ראיה חדשה.

הכלל הוא כי אין בעל דין רשאי להביא ראיה חדשה בפני בית המשפט שלערעור (ראו: תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי), והמבקש לעשות כן יידרש להוכיח כי לא היתה לו אפשרות מעשית להגיש את הראיה החדשה לערכאה הדיונית (ראו: ע"א 7414/08 תרו תעשיה רוקחית בע"מ נ' Sun Pharmaceutical Industries Ltd

, פסקה 35 (7.9.2010); ע"א 7328/11 גרא נ' קלעי , פסקה 9 (7.2.2013); ע"א 2809/13 אזולאי נ' אוחיון , פסקה 17 (24.12.2014)). בהיעדר טעם משכנע לאי-הגשתה של הראיה בשלב מוקדם יותר כאמור, בית המשפט לא יתיר, ככלל, את הגשתה בשלב הערעור, וזאת למעט במקרים חריגים בהם הראיה החדשה היא בעלת חשיבות ניכרת להכרעה בערעור או נחוצה "מכל סיבה חשובה אחרת" (ראו: תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 105/05 דהאן

נ'

קסון , פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת ע'

ארבל (10.11.2005); רע"א 4543/07 אביסדריס נ' קצין התגמולים , פסקה 5 (6.12.2007)). במאמר מוסגר אוסיף ואציין כי מובן מאליו שאף אם לא היתה בידי המבקש אפשרות מעשית להגיש את הראיה החדשה לערכאה הדיונית, הרי שמתן היתר להגשתה של ראיה זו עודנו כפוף להוכחת חשיבותה לדיון בערעור (וראו עניין תרו

תעשיה

רוקחית

בע"מ , בפסקאות 36-35).

15.

בענייננו, אין חולק על כך שהתיעוד החזותי של הודעת שאער הועבר לידי המבקשת עוד בראשיתו של ההליך המשפטי אשר התנהל בפני בית משפט השלום . משכך ברי כי למבקשת או לבאי-כוחה היתה אפשרות מעשית לעמוד על הפער הנטען בין תיעוד הודעתו של שאער בהודעה הרשומה לבין התיעוד החזותי, ולהגיש את האחרון לבית משפט השלום. לא מצאתי בטענות המבקשת נימוק משכנע מדוע נמנעה היא מלבחון את תוכן התיעוד החזותי במהלך בירור תביעתה בפני בית משפט השלום.

16.

עוד יצוין כי לא שוכנעתי שהמקרה דנן בא בגדר המקרים החריגים בהם יש להתיר הבאתה של ראיה חדשה בערעור, חרף מחדלה של המבקשת מלהגישה לבית משפט השלום. בהקשר זה, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי כי אין בתיעוד החזותי כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיע לגופם של דברים, ובוודאי שלא באופן מובהק. אציין עוד, למעלה מן הצורך, כי הגשתו של התיעוד החזותי כראיה לאמיתות תוכנו (להבדיל מראיה לעצם אמירת הדברים) תחייב את חקירתו של שאער (אשר המבקשת בחרה, כאמור, שלא לזמנו לעדות במהלך בירור התביעה בפני בית משפט השלום), כמו גם מתן אפשרות למשטרת ישראל לסתור את דבריו שתועדו בתיעוד החזותי האמור. משמעות הדברים היא השבת הדיון לערכאה הדיונית להמשך שמיעת ההוכחות, ואולם, לא מצאתי הצדקה עניינית לצעד כה חריג במקרה זה.

17.

זאת ועוד, לא מצאתי ממש בטענת המבקשת בדבר הטעייתה כתוצאה מהפער בין ההודעה הרשומה לבין התיעוד החזותי, שכן הנחת המוצא לטענה זו, לפיה קיימת זהות מוחלטת בין שני סוגי התיעוד – שגויה. מקור המשגה האמור נובע מיחסה של המבקשת אל ההודעה הרשומה כאל "תמלול", המשקף את התיעוד החזותי במלואו, אך לא היא. הלכה למעשה, ההודעה הרשומה (אשר אף הוקראה בפני שאער ואושרה בחתימתו) מהווה אך רישום של דברי שאער על-ידי השוטר אשר גבה את הודעתו – רישום הכולל אך את עיקרי הדברים שנאמרו, ואשר אינו משקף "מילה במילה" את התיעוד החזותי.

בהקשר זה ראוי לציין כי סעיף 2(1) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) קובע כי בעת חקירת עד "רשאי" גובה העדות לרשום בכתב את ההודעה שנגבתה, אך לצד זאת, עמד בית משפט זה, ובצדק, על חשיבותו של תיעוד חקירות עדים, וזאת משיקולים של תקינות המנהל ולמען טוהר ההליכים המשפטיים (ראו: ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי , פסקאות כג-כו (2.6.2011)). אשר להיקפו של התיעוד הראוי ביחס לחקירות עדים כאמור, אני סבורה כי ניתן ללמוד מהוראות חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: חוק חקירת חשודים ), הקובע חובת תיעוד סטטוטורית בכל הנוגע לחקירת חשודים – חובה אשר נועדה לשמור על זכויות חשודים ולתרום לחקר האמת (ראו: סעיפים 7 ו-9 לחוק חקירת חשודים; רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי , פ"ד סב(1) 378, 427-425 (2006); ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל , פסקה 24 (29.7.2010); עניין זגורי , בפסקאות יט-כ)). ברם, לצדה של חובה חשובה זו, קובע סעיף 4(ב) לחוק חקירת חשודים

כי תיעוד בכתב של חקירת חשוד יכלול, בין היתר, "את עיקר חילופי הדברים" (הדגשה הוספה, י.ו.), ונדמה כי הדברים הם בבחינת קל וחומר בנוגע לתיעוד בכתב של חקירות עדים , שכן כאמור לעיל, לא נקבעה בחוק חובה לתעדן (ראו לעניין זה: בג"ץ 841/19 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב , פסקה 26 (8.4.2019)). על אף האמור, אציין בהקשר זה את המובן מאליו, כי בין אם מדובר בחשוד ובין אם מדובר בעד, ברי כי טמונה חשיבות רבה בתיעוד חקירות בידי גורמי המשיבה באופן מלא ומדויק עד כמה שניתן.

18.

על כל פנים, בענייננו אין חולק כי חקירתו של שאער אכן תועדה בידי גורמי המשיבה, וזאת בתיעוד חזותי , אשר לבטח מדויק יותר מתיעוד בכתב גרידא (ראו והשוו: עניין מילשטיין , שם; דו"ח הוועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר 32 (1994); וכן מדרג התיעוד הקבוע בסעיף 7(1) לחוק חקירת חשודים). כמו כן, ההודעה הרשומה כוללת, כך נראה, את עיקרי הדברים שאמר שאער, ואף אם טוב היו עושים גורמי המשיבה אם היו מקפידים במקרה זה ביתר שאת על שיקוף טוב יותר של הדברים כהווייתם, הרי שנוכח המבואר לעיל, לא מצאתי כי היה בפער הנטען בין ההודעה הרשומה (אליה התייחסה המבקשת, שלא בצדק, כאל "תמלול") לבין התיעוד החזותי כדי להטעות את המבקשת. ממילא, אינני סבורה כי הפער האמור מצדיק את הגשת התיעוד החזותי לראשונה בשלהי שלב הערעור.

19.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.