רע"א 8741-22 רע"א 8741-22

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 8.12.2022, בע"א 33872-11-22 (השופט י' אטדגי), שעל-פיה התקבלה בקשת המשיבה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, מיום 7.11.2022, בתפ"מ 28760-07-22 (השופט ע' יריב – סג"נ), וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה.

2.החל משנת 2012, שוכרת המשיבה מהמבקשת נכס בפתח תקווה, ומפעילה בו מסעדה. ביום 13.7.2022, הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעה לפינוי המשיבה מהנכס, בשל הפרת חוזה השכירות. בתביעה נטען, כי המשיבה לא שילמה למבקשת את דמי השכירות במשך מספר חודשים, ולא הפקידה את הבטחונות הנדרשים לפי ההסכם. התביעה – התקבלה, ובית משפט השלום הורה על פינוי המשיבה מהנכס, עד יום 31.12.2022. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע – התקבלה. נקבע, כי לאחר תקופת שכירות "כה ארוכה", "ראוי לתת שהות מספקת של מספר חודשים לביצוע הפינוי, וזאת בהתחשב בתקופה הנדרשת לשם העתקת העסק על כל ציודו, וכן בהתחשב בהיערכות הנדרשת מצוות עובדי המסעדה למציאת מקום עבודה חילופי". כמו כן נקבע, כי "האינטרס האמיתי של [המבקשת] הוא בקבלת דמי השכירות". באשר לסיכויי הערעור, נקבע כי "קיימת מחלוקת באשר לקיומו או להפרתו של הסכם פשרה שנעשה בין הצדדים בקשר לתשלום דמי השכירות, דבר שלא ניתן להכריע בו במסגרת בקשה זו". סיכומם של דברים, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, בכפוף להפקדת סך של 50,000 ₪ במזומן, והמצאת ערבות בנקאית צמודת מדד בסך של 49,519 ₪, בהתאם להסכם שבין הצדדים.

מכאן הבקשה שלפנַי.

3.לאחר שעיינתי בבקשה, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, אף ללא צורך בתשובה מאת המשיבה. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (לעניין אמות המידה לבחינת בקשת רשות ערעור על החלטה לגבי עיכוב ביצוע, בבחינת גלגול שלישי 'מרוכך', ראו: רע"א 1914/05 חאבני (הללי) נ' אטבליסמנט ניהול חברה זרה רשומה בישראל, פסקה ג(1) (21.8.2005); רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל אביב יפו, פסקאות 11-10 (5.5.2013) (להלן: עניין דבי)). הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; המבקשת אף לא טענה כן. כמו כן, החלטת בית המשפט המחוזי אינה פוגעת "פגיעה חמורה, יוצאת דופן ובלתי הפיכה במבקש[ת]" (עניין דבי, פסקה 11); גם אין חשש שמא נגרם עיוות דין. המבקשת טוענת, כי ההחלטה לעכב את ביצוע פסק הדין מביאה ל"פגיעה קשה בזכויות הקניין שלה". ברם, אף אם יש ממש בטענה זו – ואינני מביע עמדה בעניין – מובן כי אין מדובר בפגיעה "יוצאת דופן ובלתי הפיכה"; ככל שידחה הערעור, תוכל המבקשת לעמוד על דרישה לפיצוי נאות בגין הפגיעה שנגרמה לה, בתקופה שבה המשיכה המשיבה להחזיק בנכס. בנוסף טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי, הן בכך שקבע כי הערעור אינו חסר סיכוי, הן באופן שבו שקל את שיקולי מאזן הנוחות. זאת בפרט, משלא הובא בחשבון חוסר תום הלב של המשיבה בעת קיום חוזה השכירות. ואולם, בין אם צודקת המבקשת בטענות אלה, בין אם לאו, ממילא, הן נוגעות לסכסוך הפרטני שבין הצדדים, ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

4.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.