פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6368/11
בפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקש:
סמיון ברזון
נ ג ד
המשיבים:
1. בנק לאומי לישראל בע"מ
2. חברת אס.ר.שינוע בע"מ
3. רפאל שוקר
4. איגור טנכלסון
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בירושלים בע"א 38960-05-11 מיום 4.7.2011 שניתנה על-ידי כב' הרשם מ'
בר-עם
בשם המבקש :
עו"ד לירון מגן הלפון; עו"ד יצחק שטרית
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הרשם מ' בר-עם ) למחוק על הסף ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשם א' פוני ).
1.
בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד המבקש והמשיבים 4-2, בגין חוב כספי על סך של כ-100 אלף ש"ח. לאחר שלא הוגשה בקשת רשות להתגונן במועד, עתר הבנק למתן פסק דין נגד כל הנתבעים. עוד לפני שניתן פסק הדין, עתר המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן, על רקע פנייתו לבנק לספק לו מסמכים מסוימים הנדרשים לו לשם הגנתו. בקשה זו הועברה לתגובת הבנק ביום 4.12.2010. פסק הדין ניתן ביום 8.12.2010, לפני שניתנה החלטה כלשהי בנוגע לבקשה להארכת מועד. בעקבות זאת, ביקש המבקש הבהרה מרשם בית משפט השלום אם הליך הבקשה להארכת מועד עומד על כנו. בהחלטת הרשם מיום 2.1.2011 נקבע כי "ההבהרה תינתן לאחר מתן ההחלטה לבקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות להתגונן". ביום 1.5.2011, דחה הרשם את הבקשה להארכת מועד, בקובעו כי לא ניתן בה טעם מיוחד.
2.
על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובצידה בקשת פטור מהפקדת ערובה. רשם בית המשפט המחוזי בירושלים הורה על מחיקת הערעור, בקובעו כי החלטת הרשם בבקשה להארכת מועד היא בגדר "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק הדין, ולכן לא ניתן להגיש בעניינה ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי. מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי החלטת רשם בית משפט השלום היא בגדר "פסק-דין", שכן היא – ולא פסק הדין שניתן במעמד צד אחד – סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים. משכך, עמדה לו זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.
3.
ברי כי הבקשה שלפניי אינה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים למחלוקת, באופן שמצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" נוכח אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם, 14.6.2011)). למעלה מן הצורך, אני סבור כי ההחלטה בבקשה להארכת מועד היא בגדר "החלטה אחרת" של רשם בית משפט השלום, שכן מדובר בהחלטה שניתנה לאחר מתן פסק הדין בתובענה, והיא טפלה לפסק הדין. לפיכך, הגשת ערעור (בזכות או ברשות) לבית המשפט המחוזי אינה ההליך המתאים להשיג עליה. מקור הסבך הדיוני הוא בכך שהחלטת רשם בית משפט השלום בבקשה להארכת מועד ניתנה זמן רב לאחר מתן פסק הדין. משניתן פסק הדין, סיים בית המשפט את מלאכתו ולא היה עוד מקום לדון בבקשה להארכת מועד. ההליך שבו היה ניתן לנקוט באותו שלב, הוא הגשת
בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד לפי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האז רחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). אלא שבענייננו, המבקש לא עשה כן, מן הטעם שבקשתו להארכת מועד טרם הוכרעה על-ידי הרשם, ולא ניתנה לו הבהרה בעניין על אף בקשתו. אשר על כן, אני סבור כי למרות הזמן הרב שחלף ממועד מתן פסק הדין, פתוחה בפני המבקש הדרך להג יש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, ורשם בית משפט השלום יפע ל כחכמתו, בשים לב להשתלשלות הדיונית בענייננו.
הבקשה נדחית, משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג באלול התשע"א (22.9.2011).
ש ו פ ט