בע"מ 1634/22 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעמ"ש 28032-11-21 (כבוד השופטים ס' ג'יוסי, ע' אטיאס ונ' סילמן ), מיום 10.2.2022, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה בתמ"ש 1747-08-21 (השופטת ה' גולדקורן ), מיום 8.10.2021, בו נמחקה תביעה בענייני רכוש, שהגישה המבקשת, מפאת חוסר סמכות.

העובדות הצריכות לעניין

1.

הצדדים, יהודים, בני זוג לשעבר, התגרשו ביום 4.4.2021.

2.

בחודש נובמבר 2020 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני בה כרך את ענייני הרכוש. בחודש פברואר 2021 הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפסק-דין הצהרתי נגד הורי המשיב והמשיב בה עתרה למתן פסק דין שמצהיר, כי היא זכאית למחצית זכויות בנחלה שבבעלות הורי המשיב (תמ"ש 1276-02-21. להלן: תביעת הנחלה ). בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 4.4.2021 בתביעת המשיב, הסכימו הצדדים להתגרש, סודר גט, ונקבע כי יתר העניינים שתלויים ועומדים בין הצדדים, לרבות ענייני הרכוש, יידונו בהמשך. ביום 1.8.2021 הגישה המבקשת תביעה רכושית נוספת לבית המשפט לענייני משפחה בה עתרה לאיזון משאבים של מלוא הזכויות שנצברו במהלך הנישואין על-ידי בני הזוג (תמ"ש 1747-08-21. להלן: התביעה הרכושית ). המשיב הגיש בקשה לסילוק התביעה הרכושית על הסף בטענה כי בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות שיפוט לדון בתביעה משום שנושאי הרכוש נכרכו בתביעת הגירושין ומצויים בסמכות בית הדין הרבני. המבקשת הגישה תגובתה לבקשה לסילוק על הסף בה פירטה את הטעמים בגינם הסמכות, לשיטתה, נתונה דווקא לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 3.9.2021 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבקשה למחיקת התביעה הרכושית ולפיה " מעיקר טעמי ב"כ המשיבה אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף" . בשלב זה פנה המשיב לבית הדין הרבני בבקשה לקביעת מועד דיון בענייני הרכוש שנכרכו בתביעת הגירושין שהגיש וזאת בזיקה להחלטת בית הדין הרבני ביום 4.4.2021 לפיה ייקבע מועד דיון בנושאי הרכוש. המבקשת התנגדה לבקשה וטענה כי בית המשפט לענייני משפחה כבר פסק בנוגע לסמכותו לדון בתביעה הרכושית בהחלטה מיום 3.9.2021. לאחר קבלת תגובת המשיב לתשובת המבקשת ניתנה ביום 4.10.2021 החלטה מנומקת של

בית הדין הרבני האזורי לפיה הסמכות לדון בענייני הרכוש שנכרכו בתביעת הגירושין (להבדיל מהמחלוקת בנוגע לנחלה שבבעלות הורי המשיב) מסורה לו. לאור החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 4.10.2021 פנה המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה "לעיון חוזר" בהחלטתו מיום 3.9.2021. ביום 8.10.2021, מבלי לבקש את תגובת המבקשת, נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשת המשיב "לעיון חוזר" ונתן פסק-דין לפיו נוכח החלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 4.10.2021 בקשת המשיב למחיקת התביעה הרכושית מתקבלת והתביעה נמחקת (להלן: פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה ). המבקשת לא השלימה עם החלטת בית הדין הרבני האזורי והגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול. ביום 2.11.2021 דחה בית הדין הרבני הגדול את בקשת רשות הערעור. במקביל, המבקשת הגישה ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 28032-11-21).

3.

ביום 10.2.2022 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשת על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי עמד על שורה של קשיים שעולים מפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה הן מהפן הדיוני (משבית המשפט לענייני משפחה הכריע בשאלת סמכות במסגרת בקשה לעיון חוזר ועל סמך בקשת צד בלי מתן זכות תגובה), הן לאור טיבה של ההנמקה (משבית המשפט לענייני משפחה נימק את פסק-דינו בהסתמכו על כלל הסמכות הנמשכת – בעוד שעסקינן בכריכה, היינו סמכות דיון ראשונית). כן מצא בית המשפט המחוזי כי טענות המבקשת אף לגופם של דברים, בשאלת תוקף הכריכה, אינן נעדרות בסיס. עם כל זאת, מצא בית המשפט המחוזי

כי חרף הפגמים בדרך הילוכו של בית המשפט לענייני משפחה, אין מקום לשנות מן התוצאה אליה הגיע, וכי דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי נימק את מסקנתו זו בלא פחות משישה טעמים שונים, תוך שהוא נדרש לטענות המבקשת לגופם של דברים בשאלת תוקף הכריכה. בית המשפט המחוזי מצא, כי במקרה דנן מתקיימים מבחני הכריכה הבסיסיים ולמצער "יש להיזהר בקביעות ביחס לכנות הכריכה" (פסקה 23 לפסק-הדין) וכי " קביעת בית הדין הרבני, בדבר סמכותו, אינה פוגעת בעקרונות צדק בסיסיים, ואינה נמנית, להערכתנו, על אותם החריגים המצויים בהלכת פלמן" (פסקה 24 לפסק-הדין); דחה את טענות המבקשת לפיהן הקדמת הגט לדיון ביתר העניינים שומט את כריכת נושאי הרכוש שנכרכו בתביעת הגירושין וזאת לאחר שניתן הגט (פסקאות 25-29 לפסק-הדין); מצא כי על בסיס החלטת בית הדין הרבני מיום 4.4.2021, כפי שמשתקפת בפרוטוקול הדיון, ניתן לומר כי כבר במסגרתה בית הדין הרבני האזורי הכריע בסמכותו להמשיך ולדון בענייני הרכוש בין הצדדים וכי " קיימות קביעות, כי הנושא כרוך, ומובהר, כי נושא הרכוש יקבע לדיון, תוך שמירת זכות הצדדים להעלות טענות בעתיד בנושא הסמכות " (פסקאות 30-31 לפסק-הדין); מצא בהתבטאות באת כוח המבקשת באותו דיון שהתקיים ביום 4.4.2021 ראשית הסכמה לפיה סוגיית הרכוש בין בני הזוג תידון בבית הדין הרבני (פסקה 32 לפסק-הדין); מצא כי על פני הדברים כריכת נושאי הרכוש על-ידי המשיב בבית הדין הרבני לא נועדה לקפח את המבקשת משחרף עילות הגירושין להן טען הבהיר המשיב, כי הוא נכון לאיזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון, הצדדים הגיעו להסכמות לא מעטות, קיימת נכונות למינוי אקטואר למתן חוות-דעת לצורך איזון משאבים בהתאם לחוק ומשכך במקרה דנן " חשש הפגיעה בצדק או קיפוח צד בטענות התנהגותיות אינו משמעותי" (פסקה 33 לפסק-הדין); כי עסקינן ב"מעשה עשוי" לאחר ששלוש ערכאות: בית הדין הרבני הגדול, בית הדין הרבני האזורי ובית המשפט לענייני משפחה קבעו כולן קביעה אחת לפיה הסמכות לדון בענייני הרכוש בין הצדדים מסורה לבית הדין הרבני, ולכן גם כשיקולי מדיניות אין להתערב בהחלטה (פסקאות 35-36 לפסק-הדין).

4.

על פסק-דינו של

בית המשפט המחוזי נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשת טוענת כי בקשת רשות הערעור עוסקת בשתי שאלות משפטיות עקרוניות: האם יכולה ערכאה שיפוטית להתפרק מסמכותה לדון בתביעה שנמצאת בסמכותה הייחודית רק מהטעם כי ערכאה אחרת קבעה בהחלטה מאוחרת יותר כי היא זו שתדון באותה תביעה, על אף שהיא נעדרת סמכות (ובתוך כך האם יכלה אותה ערכאה לעשות כן ללא מתן זכות תגובה לצד השני?); האם במסגרת איזון משאבים בין בני זוג ראוי לפצל את הדיון ברכיבי רכוש הצדדים בין שתי ערכאות שונות, כאשר מבין שתי הערכאות קיימת רק ערכאה שיפוטית אחת שלה הסמכות לדון ברכוש בכללותו? בעיקרו של דבר, המבקשת חוזרת בבקשתה על הטענות שהעלתה לפני הערכאות הקודמות: לגישתה, לא מתקיים התנאי בלעדיו אין לכריכה – משהצדדים התגרשו עוד בדיון הראשון שהתקיים בעניינם מבלי שסוגיית הרכוש נדונה כלל טרם הגירושין, "נפלו" התביעות הכרוכות לגירושין ביניהן התביעה הרכושית הכרוכה. עוד טוענת המבקשת, כי תכלית הכריכה הינה ריכוזיות ויעילות דיונית ולכן החלטת בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי בעקבותיו מנוגדת לאותה תכלית משבית המשפט המחוזי " הנציח את פיצול הדיון בתביעות איזון המשאבים בין הצדדים, עת הותיר על כנו פסק-דין שמשמעותו כי כל אחת מהערכאות תדון ברכיבי רכוש שונים מתוך מסת הנכסים ברי האיזון של בני זוג ".

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תגובת המשיב. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום בו מגלה הבקשה שאלה משפטית שחשיבותה כללית וחורגת מגדרי המחלוקת הפרטנית שבין בעלי הדין. רשות ערעור לא תינתן במקרים שתחומים ומוגבלים לסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים ולנסיבותיו המיוחדות (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (14.6.2011)) .

במקרה דנן

לא מצאתי שהבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים או שקיים חשש לכך שהימנעות ממתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין.

6.

שאלת "מרוץ הסמכויות" בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט לענייני משפחה, בכל הקשור לתביעות נלוות לתביעת הגירושין, נידונה בבית משפט זה, והכללים ידועים (ראו לדוגמה: בג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בחיפה , פסקה 10, 21.1.2010; ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר , פ"ד נב(5) 817, 831 (1998)). גם הכללים בשאלת "כיבוד הערכאות" נדונו בפסיקה לא אחת (ראו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן , פ"ד נז(2) 118, 135-139 (2003) להלן: הלכת פלמן ); בג"ץ 9734/04 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול , פ''ד נט(2) 295, 303 (2004)).

הסמכות להכריע בנושא חלוקת הרכוש בין בני הזוג אינה נתונה באופן ייחודי לבית המשפט לענייני משפחה. כאשר ענייני רכוש נכרכו כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני, ומתקיימים לגביה תנאי הכנות והכריכה, הגשת תביעה מאוחרת לחלוקת רכוש בבית המשפט למשפחה לא תועיל, ועל בית משפט זה להימנע מלהיזקק לה, באשר בית הדין הקדים ורכש סמכות שיפוטית ייחודית לגביה ( הלכת פלמן , בעמ' 136, 138). הלכה זו מעוגנת בעקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות השיפוט, ושורשיה נעוצים בפסיקת בית משפט זה מקדמת דנא (ראו והשוו: בג"ץ 170/56 רחמני נ' רחמני , פ"ד יא 247, 250 (1957); הלכת

פלמן , שם). על יסוד דברים אלה נקבע בפסיקת בית משפט זה הכלל לפיו: "משעה שהוקנתה לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעה הרכושית הנכרכת, עליו למצות סמכות זו, ובית המשפט למשפחה מנוע מלהפעיל את סמכותו המקבילה. בית משפט למשפחה המפעיל סמכות מקבילה בנסיבות אלה פועל בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה, ועליו למשוך ידו מדיון בהליך כזה" (בג"ץ 5376/08 שלום סמיה נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב , פסקה 23, (8.4.2010)).

הבקשה שלפניי אינה מעוררת כל שאלה חדשה בנידון. גם השגותיה של המבקשת על אופן יישומן של הלכות אלו במקרה הקונקרטי, אינן מקימות עילה לדיון בערכאת ערעור שנייה (השוו: רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (16.1.2006); רע"א 6276/11 מנורה חברה לביטוח נ' שלמה כהן (23.10.2011)). בית המשפט המחוזי לא הכשיר את ההתנהלות הדיונית של בית המשפט לענייני משפחה באשר לאופן בו האחרון משך ידו מלדון בתביעה הרכושית שהייתה לפניו, גם לא את הנמקת בית המשפט לענייני משפחה לכך. בית המשפט המחוזי יישם את כללי ההכרעה בשאלת סמכות בית המשפט לענייני משפחה, הערכאה הדיונית, לדון בתביעה הרכושית, על פי הכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה ונסיבות המקרה. המשיב, כך מצא, הקדים להגיש תביעת גירושין כרוכה עם ענייני הרכוש לבית הדין הרבני ומבחני הכנות והכריכה הבסיסיים מתקיימים (בין השאר ציין בית המשפט המחוזי כי מצא שהכריכה במסגרת התביעה מפורטת והחלוקה המוצעת אינה מקפחת). בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי, כי עוד בהחלטתו שניתנה בדיון שהתקיים ביום 4.4.2021 בית הדין הרבני כבר הכריע בסמכותו להמשיך ולדון בסוגיות הרכושיות בין הצדדים. קביעה זו של בית המשפט המחוזי נסמכה על דברים שנאמרו על-ידי בית הדין כפי שמצאו את ביטויים בפרוטוקול אותו דיון לרבות קביעת בית הדין כי נושא הרכוש ייקבע לדיון בפניו (פסקה 31 לפסק-הדין). בית המשפט המחוזי אף תמך קביעה זו ב"ראשית הסכמה" מצד המבקשת כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול אותו הדיון (פסקה 32 לפסק-הדין). השאלה אם התקיימו מבחני הכריכה והכנות הינה שאלה עובדתית אשר יש להכריע בה

על רקע הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. קביעת בית המשפט המחוזי, כי אלו התקיימו במקרה דנן וכי בית הדין הרבני הכריע עוד ביום 4.4.2021 (כארבעה חודשים טרם הגישה המבקשת את תביעתה הרכושית לבית המשפט לענייני משפחה וכחמישה חודשים טרם ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה הדוחה בקשת המשיב לסילוק התביעה על הסף) בשאלת סמכותו לדון בסוגיות הרכושיות שנכרכו לתביעת הגירושין, הן קביעות נקודתיות ומוגבלות לדל"ת אמותיו של הסכסוך ואינן מקימות עילה למתן רשות ערעור.

7.

אף ביתר טענות המבקשת לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

המבקשת טוענת, כי משהצדדים התגרשו עוד בחודש אפריל 2021

ומשטרם מועד זה לא החל בית הדין הרבני בבירור הסוגיות הרכושיות שנכרכו בתביעת הגירושין, איבד בית הדין את סמכותו לדון באותם נושאים כרוכים. המבקשת סומכת את טענותיה בעניין זה על ציטוט מתוך דברי כב' המשנה לנשיא (כתוארה אז) השופטת נאור ז"ל בפסקה 12 לפסק-דינה בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד סו (2) 1 ,16:

"גדרי סמכותו של בית הדין הרבני קבועים בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק השיפוט). נקודת המוצא קבועה בסעיף 1 לחוק, ולפיה "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". זוהי סמכות ייחודית-מקורית לדון בענייני נישואין וגירושין, המתפרשת גם על עניינים שנכרכו בתביעת הגירושין כדין עם הגשתה (סעיף 3 לחוק השיפוט). סמכות זו מתמצה וחולפת מן העולם עם סיום ההליך המשפטי בעניין תביעת הגירושין (פרשת פלונית (2008), בפסקה 7, והאסמכתאות שם)".

המבקשת מוציאה דברים מהקשרם. בג"ץ 6929/10 הנ"ל עסק בשאלת קיומה של סמכות נמשכת לבית הדין הרבני לשוב ולהידרש לנושא בו הכריע בעבר מכוח סמכות מקורית שהייתה לו (באותו המקרה בשאלת סמכותו הנמשכת של בית הדין לדון בתביעה להפחתת מזונות ילדים לאחר שאישר הסכם גירושין, ללא דיון לגופו של עניין, שנגע גם בנושא מזונות הילדים). קביעת השופטת נאור ז"ל כי " סמכות זו מתמצה וחולפת מן העולם עם סיום ההליך המשפטי בעניין תביעת הגירושין" לא כיוונה לסמכות לדון בנושאים הכרוכים שאובדת בשלב בו ניתן הגט.

במילים " עם סיום ההליך המשפטי בעניין תביעת הגירושין " כיוונה היא לתביעת הגירושין לרבות התביעות הכרוכות לה (ולא ביצעה את אותה הבחנה לה מכוונת המבקשת כאילו עם סיום הדיון בנושא הגירושין שבתביעת הגירושין חולפת מהעולם סמכות בית הדין להידרש לנושאים שכרוכים באותה תביעת גירושין). הדברים ברורים במיוחד לאחר עיון בפסקה 7 לפסק-דינו של השופט לוי ז"ל

בבג"ץ 4111/07

פלונית נ' פלוני (27.7.2008) לה הפנתה השופטת נאור ז"ל בסיפת דבריה (למען נוחות הקורא ולצורך השלמת התמונה אביא גם את פסקה 6):

"

6.על-פי חוק, מוסמך בית-הדין הרבני לדון "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין" (סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953). הוגשה תביעת גירושים לבית-הדין, ומי מבין הצדדים ביקש לכרוך בה עניינים נוספים דוגמת המשמורת על ילדיהם המשותפים, קנה לעצמו בית-הדין סמכות, ולא סתם סמכות כי אם סמכות ייחודית לדון בנושאים שנכרכו, ובלבד שהכריכה נעשתה כדין (רע"א 9357/96 הר נ' הר, פ"ד נא(2) 618, 621 (1997); בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, 132 (2003); בג"ץ 2232/03 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, בפסקה 31 לפסק-דינו של הנשיא (בדימ') א' ברק ([פורסם בנבו], 21.11.06); סעיף 25 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995). מקל וחומר הוא הדבר, שעה שבני-הזוג כורכים יחדיו את הסוגיות הנלוות לגירושים, בהסדר שהם מניחים לפתחו של בית-הדין הרבני למען יעוגן כפסק-דין (בג"ץ 566/81 עמרני הנ"ל, בעמ' 7; ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817, 840 (1998)).

7.ברם, כל אשר נאמר – ביחס לסמכותו המקורית של בית-הדין נאמר. ככלל, משהגיע ההליך לסיומו, מוצתה סמכות זו ועברה מן העולם (בג"ץ 2898/03 פלונית הנ"ל, בעמ' 560; בג"ץ 6378/04 שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ([פורסם בנבו], 19.8.04); אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול 33 (1990)). על מנת שיוכל לשוב ולהידרש לסוגיות שנדונו בפניו, על בית-הדין לקנות סמכותו ממקור אחר, וכזה עשוי להימצא לו ברעיון של סמכות נמשכת (ובשמו האחר, כלל ההמשכיות). ...."

הגם שהדברים ברורים אציין, כי טענת המבקשת לפיה בית הדין מאבד את סמכותו המקורית לדון בנושא הרכוש שכרוך לגירושין לאחר שניתן הגט עומדת בסתירה להלכה פסוקה של בית משפט זה לפיה " לאחר שיש פסק לגירושין, בית הדין יכול לפסוק בעניין הרכוש....ומרגע שהוגשה תביעת גירושין, בסמכותו לדון בעניין הרכוש" ( ראו ע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג , פ"ד מט (5) 171, בעמ' 174) כמו גם לפסיקות שניתנו בעבר על-ידי בית משפט זה שעסקו בשאלת תוצאת ההכרעה בתביעת הגירושין על ענייני הרכוש שנכרכו לה (שאלה שנדונה בהרחבה בבג"ץ 661/77 הבר נ' בית הדין הרבני הגדול,

פ"ד לב(3) 324 והוכרעה שם. לסקירת הפסיקה בנושא ראו מנשה שאוה, השיפוט בדיני משפחה , בעמ' 252-254 (2003)).

8.

גם בטענת המבקשת לפיה פסק-דינו של בית המשפט קמא חוטא ל תכלית הכריכה, מש"הנציח את פיצול הדיון בתביעות איזון המשאבים בין הצדדים, עת הותיר על כנו פסק-דין שמשמעותו כי כל אחת מהערכאות תדון ברכיבי רכוש שונים מתוך מסת הנכסים ברי האיזון של בני זוג", לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור. אכן, אין מחלוקת כי תביעת הנחלה אותה הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה היא בסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה. עמד על כך אף בית הדין הרבני האזורי בהחלטתו מיום 13.9.2021. כזכור, מדובר בתביעה במסגרתה עתרה המבקשת למתן פסק-דין הצהרתי לפיו היא זכאית למחצית זכויות בנחלה שבבעלות הורי המשיב. מבלי לקבוע מסמרות אציין כי לא ברור מדוע כלל שורבב המשיב כנתבע נוסף (נתבע מס' 3) באותה תביעה משלא התבקש כלפיו כל סעד. מכל מקום, אין מחלוקת שהמשיב לא היה יכול לכרוך תביעה זו לסמכות בית הדין הרבני עם תביעת הגירושין שהגיש. לכן אין לטעון לגביו "היעדר כנות" בכריכת ענייני הרכוש אותם כרך לתביעת הגירושין. בתביעת הנחלה טוענת המבקשת, כי הורי המשיב הבטיחו לה ולמשיב

שהזכויות בנחלה יועברו להם כ"בן ממשיך" במהלך הנישואין והיא "הסתמכה על הבטחת ההורים, שינתה את מצבה לרעה, מכרה את דירת המגורים היחידה שהייתה רשומה על שמה, והכל מתוך אמונה וציפייה כי אכן תמומש אותה הבטחה". לאור טיבה של אותה מחלוקת, כלל לא ברור מה התועלת הדיונית שתופק מבירור נגזרת זו של הסכסוך המשפחתי המורחב (מול הורי המשיב) דווקא לפני הערכאה שתדון בחלוקת הרכוש בר-האיזון בין בני הזוג. מכל מקום, אף אם אניח לטובת המבקשת כי תועלת דיונית כזו קיימת, ואפילו אם משמעותה רבה – המבחן המשולש להתקיימות תנאי הכריכה והכנות אינו מוכרע בהתאם לשיקול דעת בית המשפט לענייני משפחה אם ראוי כי מבחינה דיונית הוא ידון בנושאים שנכרכו קודם לכן בתביעת גירושין לבית הדין הרבני. המבקשת לא הצביעה על מקרה בו הגשת תביעה רכושית מאוחרת על-ידי בן זוג כנגד קרובי בן זוגו לבית המשפט לענייני משפחה שלו הסמכות הייחודית לדון בה – שללה סמכות מכוח כריכה שניתנה לבית דין רבני בענייני רכוש אחרים. המצב הרצוי, לגישת המבקשת, כך שמלוא הסוגיות הרכושיות יאוחדו לפני ערכאה אחת, הוא בגדר משאלת לב – אך לא בגדר הלכה מחייבת שלאורה נדרש היה בית המשפט המחוזי לפסוק אחרת. בית המשפט המחוזי לא סטה מהוראת המחוקק שעה שמטעמי "יעילות הדיון" נמנע מלקבוע, כי הסמכות לדון בתביעה הרכושית מצויה בידי בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שמצא כי התקיימו מבחני הכריכה והכנות לגבי אותה תביעה. יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, דברי יו"ר בית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה דיכובסקי, ב תיק 10906 -21-1

פלונית נ' פלוני (4.2.2007) שנדרש לקושי שנובע מהיעדר יכולתו של בית הדין הרבני להפעיל את מרותו כלפי חברות שבבעלות אחד מבני הזוג:

"ב"כ המערערת הצביע על בעיה של ממש. בית המשפט למשפחה מוסמך לצרף לדיון גם חברות בע"מ שיש למשיב חלק בהן, ואילו בית הדין הרבני אינו יכול לעשות זאת. אכן, יש כאן בעיה, שבה אשם המחוקק, שהרחיב מאוד את סמכות בית המשפט למשפחה, והצר מאוד את סמכות בית הדין הרבני. אעפ"כ, כל עוד מוסמך בי"ד רבני לעסוק בעניני רכוש, לא ניתן לחוסמו בטענה שיש ערכאה שיכולה לדון בהיקף רחב יותר בנושא. הסמכות צריכה להיות נידונה לגופה, ולא היכן טוב או יעיל יותר להתדיין. היעילות אינה חזות הכל. זכותו של אדם בדיני משפחה לבחור לעצמו את הערכאה המתאימה, כל עוד שהחוק מאפשר זאת. ישנם מצבים שבהם יעיל יותר ומהיר יותר להתדיין דוקא בבי"ד רבני, ובכל זאת לא נקבע משום זה שלבית המשפט אין סמכות . " (שם, בפסקה ד' לפסק-הדין).

סוף דבר

9.

בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.