רע"א 2754/11 עיריית נהריה נ. בניה במושבים בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים י' כהן ו א' טובי ), בגדרו דחה בית המשפט ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופט ע' נווה ).

1.

בשנת 1996 יזמה חברת מ.מ. הנדסה (להלן: הנדסה ) – שהמשיבה (להלן: בניה במושבים ) באה בנעליה לאחר פירוקה – תוכנית מתאר להגדלת זכויות בנייה במקרקעין שהיו בבעלותה, בתחום שיפוטה של המבקשת 1 (להלן: העירייה ). לפי חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, הסמכות לאשר תוכנית כאמור מסורה לוועדה מחוזית לתכנון ובניה, השוקלת, בין היתר, את עמדתה של הוועדה המקומית ביחס לתוכנית המוצעת. הוועדה המחוזית אישרה את התוכנית שהציעה הנדסה, חרף התנגדות המבקשת 2 (להלן: הועדה המקומית ) – התנגדות שנבעה בעיקר מהקצאת היקף מצומצם של שטחים לצרכי ציבור. נוכח התנגדותה, הודיעה הוועדה המקומית על כוונתה לערור על החלטת הוועדה המחוזית. על רקע כוונה זו, התקיים משא ומתן בין הנדסה לבין הוועדה המקומית (בטרם הגשת התוכנית ולאחריה), עד שלבסוף חתמו הצדדים על הסכם (מיום 14.4.1997), שלפיו הוועדה המקומית תוותר על זכותה לערור, והנדסה תשלם לוועדה המקומית 200,000 דולר לצורך בניית מבני ציבור (להלן: ההסכם ).

כעבור כחמש שנים, ולאחר שהפרויקט כבר הושלם, הגישה הנדסה (ביום 16.6.2002) תביעת להשבת הכספים ששילמה (ת"א 3470/02). יום למחרת (17.6.2002) הודיעה הנדסה לוועדה המקומית כי המחתה את זכויותיה והכספים המגיעים לה מכוח ההסכם לידי בניה במושבים. המחאת הזכות נרשמה אצל רשם החברות. כעבור כשנתיים (ביום 6.6.2004) נמחקה תביעת ההשבה מחוסר מעש, מאחר שהנדסה נכנסה להליכי פירוק. המפרק הסכים לבקשת בניה במושבים לאפשר לה להמשיך את ההליכים בת"א 3470/02 במקום הנדסה, אך המליץ לשנות את שם התובעת מהנדסה לבניה במושבים. בית המשפט המחוזי בתיק הפירוק אישר את השינוי האמור. בעקבות זאת, הגישו הנדסה ובניה במושבים בקשה משותפת לבית משפט השלום, לבטל את פסק הדין שהורה על מחיקת התביעה, ולאפשר לבניה במושבים לבוא במקום הנדסה. בית משפט השלום דחה את הבקשה, אך ציין שאין מניעה להגיש תביעה חדשה (החלטה מיום 20.9.2004). תביעה זו – נושא ההליך שלפנינו – הוגשה על-ידי בניה במושבים ביום 11.1.2006.

2.

לפני בית משפט השלום עמדו לדיון שתי סוגיות עיקריות: האחת, סוגיית התיישנות, שעיקרה אם אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את התקופה שבה התביעה הקודמת הייתה תלויה ועומדת (היינו, בין יום 16.6.2002 ליום 6.6.2004) נוכח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. השנייה, סוגיית אי-חוקיותו של ההסכם וסעד ההשבה הנגזר מקביעה שההסכם בלתי חוקי. בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות, בקובעו שמדובר באותם תובעים וממילא בניה במושבים לא הייתה יכולה להגיש את התביעה עד למחיקת הנדסה כבעל דין, דבר שניתן היה לעשותו רק במסגרת הליך הפירוק. באשר להסכם, פסק בית המשפט, כי במישור המנהלי חרגה הוועדה המקומית מסמכותה, ואף ייתכן שיש בפעולותיה משום פגיעה בתקנת הציבור. ביחס למישור החוזי, נקבע, שאמנם לא כל חוזה אשר קיימת בו תניה הנוגדת את החוק יחשב לחוזה בלתי חוקי שדינו ביטול, אך בנסיבות העניין נכון היה לראות באי חוקיות ההסכם במישור המנהלי כאי חוקיות הגוררת את ביטולו. באשר לסעד ההשבה הנגזר מכך, הורה בית המשפט על השבה חלקית של 100,000 ש"ח, על דרך האומדנה, תוך מתן משקל לעובדה שהנדסה חתמה על ההסכם מתוך שיקולים עסקיים ואף נהנתה מפירותיו. בעניין זה ציין בית המשפט כי "אלמלא היתה להכרעה זו השפעה והבעת עמדה באשר להתנהלות הועדה בהליכים הקשורים לכריתת ההסכם... לא מן הנמנע שהייתי דוחה את התביעה כליל, וגם לעניין זה היה משקל בהחלטתי לפסוק פיצוי".

3.

הוועדה המקומית והעירייה ערערו על כל הקביעות האמורות, אולם במהלך הדיון, לנוכח הערות בית המשפט המחוזי כי מדובר בהסכם בלתי חוקי, חזרו בהן מטענתן כי ההסכם חוקי. בניה במושבים הגישה ערעור שכנגד על שיעור ההשבה שנפסק. לפיכך, בית המשפט דן בשאלות ההתיישנות וההשבה בלבד. בשאלת ההתיישנות, הבחין בית המשפט המחוזי בין המחאת זכות – הגוררת חילוף נושים (בין הממחה הנדסה לבין הנמחה בנייה במושבים), לבין התחייבות להמחות זכות, אשר בגדרה אין חילוף נושים. במקרה הראשון, קבע בית המשפט, התביעה התיישנה משום שסעיף 15 לחוק ההתיישנות מחייב זהות בין המתדיינים. במקרה השני, לעומת זאת, התביעה לא התיישנה, משום שהימים שבהם תביעתה של הנדסה היתה תלויה ועומדת אינם באים במניין תקופת ההתיישנות. ברוב דעות (כב' סגנית הנשיאה וסרקרוג והשופט טובי ), נפסק כי בין הנדסה לבנייה במושבים נוצרה התחייבות להמחות זכויות, ומכאן שלא היה חילוף נושים, והתביעה לא התיישנה. כב' השופט כהן , בדעת מיעוט, סבר כי מדובר בהמחאת זכות ממש, שכן כך השתמע לדידו מכתב ההמחאה. מכאן, לשיטתו, היה חילוף נושים והתביעה התיישנה. כב' סגנית הנשיאה וסרקרוג מצאה להתייחס גם לאי חוקיות ההסכם, משום שמדובר בסוגיה שמתעוררת תדיר. הודגש כי בהיעדר הוראה חוקית מפורשת המקנה לעירייה או לוועדה המקומית סמכות לגבות כספים כאמור – ואפילו למטרות חשובות כגון בניית מבני ציבור – מדובר בחריגה מסמכות אשר הופכת את ההסכם לחוזה בלתי חוקי, הבטל מעיקרו. באשר לשאלת ההשבה והיקפה, לא מצא בית המשפט לנכון להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, מהטעם שעצם קיומה של הוראת השבה תצמצם את התמריץ של ועדות מקומיות ועיריות לפעול מחוץ להסמכתן בחוק.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקשות טוענות כי אף אם ויתרו על טענתן בנוגע לחוקיות ההסכם, שאלת ההשבה היא בעלת חשיבות ציבורית ניכרת. הן מוסיפות כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנוגד להלכה שנפסקה בע"א 7664/00 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון , פ"ד נו(4) 117 (2002) (להלן: עניין רובינשטיין ). עוד טוענות המבקשות כי הקונסטרוקציה המשפטית שנבנתה על-ידי שופטי הרוב בעניין המחאת החיובים, המשליכה על שאלת ההתיישנות, טרם הוכרעה על-ידי בית המשפט העליון. המבקשות טוענות גם שהנימוק בדבר ההתחייבות להמחות, אשר עמד בבסיס הכרעת הרוב, לא נטען על ידי המשיבה, ולכן לא ניתנה למבקשות הזדמנות לטעון בעניין.

5.

נתבקשה תשובת המשיבה, אשר טוענת כי המבקשות מנועות מלהעלות את סוגיית חוקיות החוזה וההשבה, נוכח הסכמן הדיונית בבית המשפט המחוזי. מעבר לאמור, סבורה המשיבה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מנוגד להלכה שנקבעה בעניין רובינשטיין , כיוון שהנסיבות שונות. בעניינו, טוענת המשיבה, כי הנדסה חתמה על החוזה תחת אילוץ ורק כעבור זמן גילתה כי דרישת התשלום אינה חוקית, בעוד שבעניין רובינשטיין חתמה החברה הקבלנית על החוזה מרצונה הטוב ותוך ידיעה ברורה שהחיוב שמוטל עליה אינו חוקי. המשיבה דוחה את טענת המבקשות שלא ניתן לה יומה בבית המשפט בעניין המחאת הזכות וההתיישנות, ומפנה בהקשר זה לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי ובבית משפט השלום.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן מקום שבו הבקשה מעלה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הסוגיה העקרונית הנוגעת לפסיקת השבה במקרה של חוזה בלתי חוקי בנסיבות קרובות לאלה נדונה והוכרעה בעניין רובינשטיין . עניינו של המקרה דנן עוסק, אפוא, ביישום נקודתי של הלכה זו, ואין בו מימד עקרוני המצדיק מתן רשות ערעור. כידוע, שאלת יישומה של ההלכה במקרה קונקרטי אינה מקימה עילה לקיומו של דיון ב"גלגול שלישי" (ראו למשל רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.2006)). זאת, אף אם נפלה טעות ביישומה של ההלכה (ראו רע"א 11017/08 פל נ' ליבוביץ (לא פורסם, 16.8.2010)). אף סוגיית המחאת הזכות והשלכתה על התיישנות התביעה אינה מעלה שאלה כאמור, שכן מדובר בשאלת פרשנותו של הסכם, הקשורה בטבורה לכתב ההמחאה הספציפי, ושאינה חורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת (ראו רע"א 2615/97 רוטשטיין חברה לבניה נ' החברה הכלכלית ראשון לציון (לא פורסם, 2.6.1997)). אף אם אניח, לצורך הדיון, כי ניתן היה לפרש את כתב ההמחאה באופן שמוביל לחילוף נושים ולהתיישנות התביעה, הרי שטעות כשלעצמה, אשר איננה עולה כדי עיוות דין – ואינני סבור כי נגרם עיוות דין למבקשות – אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם, 14.6.2011)).

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 8000 ש"ח.