פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"מ
8125/14
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשת:
ישעלם שולמית אהרון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - ועדת הערר לאסירי ציון
בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית
המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט י' מרזל) בעמ"נ 5431-05-14
מיום 7.10.2014
בשם המבקשת:
עו"ד יצחק הוס
החלטה
בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט י' מרזל ) שדחה את ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: החוק ו ועדת הערר או הוועדה ) להכיר בה כאסירת ציון.
תמצית העובדות וההליכים
1.
המבקשת, ילידת אתיופיה, יצאה בשנת 1982 למסע עלייה לישראל. עמה יצאו 24 נוספים, בהם גם שש מתלמידותיה שלהן שימשה מורה לעברית וליהדות. המבקשת וחבריה נתפסו על ידי שלטונות אתיופיה בעת שניסו לחצות את הגבול לקניה. בהמשך לכך שהתה המבקשת שישה חודשים במעצר, לדבריה בתנאים קשים.
על סמך אירועים אלה הגישה המבקשת – שלא הייתה מיוצגת בשעתו – לרשות לפי החוק (להלן: הרשות ) בקשה להכיר בה כאסירת ציון. המבקשת סמכה בקשתה על סעיף 1(א) לחוק שלפיו אסיר ציון הוא " מי שהיה במאסר או שהיה ששה חדשים לפחות במעצר או בהגליה בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת היתה אסורה". אין מחלוקת כי המבקשת שהתה במעצר של שישה חודשים כנדרש בסעיף. ואולם, בין הצדדים נטושה מחלוקת ביחס לסיבת מעצרה של המבקשת. האחרונה טענה כי פעלה לארגן את תלמידותיה למסע העלייה, דבר שהיה בשעתו בבחינת פעילות ציונית אסורה, וכי נעצרה עקב פעילות זו.
ההליכים בטרם הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי
2.
ביום 3.6.2012 דחתה הרשות את הבקשה להכיר במבקשת כאסירת ציון. הרשות ציינה בהחלטתה כי אף שהמבקשת הושמה במעצר לשישה חודשים, "לא נמצאה פעילות ציונית ועל כן לא ניתן להכיר בה כאסירת ציון ".
3.
על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לוועדת הערר. ביום 27.12.2012 דחתה הוועדה את הערר וקבעה כי סיבת המעצר היא ניסיון חציית הגבול. לאחר מכן הגישה המבקשת – שמנקודה זו ואילך הייתה מיוצגת – בקשה לדיון נוסף בפני ועדת הערר מכוח סעיף 43 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 בנימוק כי בידיה ראיה חדשה המעידה על פעילות ציונית אסורה. ביום 21.8.2013 דחתה ועדת הערר את הבקשה מן הטעם שאינה מוסמכת לקיים דיון נוסף כמבוקש.
4.
המבקשת ערערה על החלטת ועדת הערר לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. ביום 3.12.2013 נתן בית המשפט (כב' השופטת נ'
בן אור ) תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים למחוק את הערעור ולהחזיר את עניינה של המבקשת לוועדת הערר, וזאת לצורך בחינת הראייה החדשה שאותה ביקשה המבקשת להציג לוועדה. עוד הוסכם בין הצדדים כי המבקשת תורשה להביא עד נוסף מטעמה שיעיד על הקשר שבין הראייה החדשה לבין מעצרה.
5.
ועדת הערר קיימה דיון נוסף בעניינה של המבקשת ביום 23.1.2013 בו הוצגה הראייה החדשה – מכתב מיום 18.3.1999 מאת מתאם עליית יהודי אתיופיה לישראל ( " היאס "
בישראל) שבו מצויין כי המבקשת עבדה כמורה בבתי ספר יהודיים באתיופיה בין השנים 1981-1971. כמו כן הוגש תצהיר מטעם בת דודתה של המבקשת. בדיון לפניי הוועדה טענה המבקשת כי ההחלטה לעלות ארצה ולגייס כמה מתלמידותיה לבוא עמה התגבשה תוך כדי ועקב הוראת השפה העברית. בא כוח המבקשת טען כי הן הוראת העברית, הן גיוס התלמידות למסע העלייה היו בבחינת פעילות ציונית אסורה. בהחלטתה מיום 6.3.2014 דחתה ועדת הערר את הבקשה פעם נוספת. הוועדה קבעה כי "לא היה בלימוד עברית ותורה בבית ספר יהודי משום פעילות ציונית כמשמעות העולה מן החוק [...] מעצרה של העוררת נבע כנראה אך מהניסיון לחצות את גבול אתיופיה".
6.
על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור טענה המבקשת, לראשונה בצורה ברורה, כי הפעילות הציונית האסורה שבגינה נעצרה היא גיוס שש מתלמידותיה למסע לישראל. בנוסף, העלתה המבקשת טענות בדבר פגמים פרוצדוראליים הנוגעים להרכב הרשות וועדת הערר שדנו בעניינה.
7.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' מרזל ) דחה את ערעורה של המבקשת. בית המשפט קבע כי המבקשת לא הצליחה להוכיח כי סיבת מעצרה הייתה פעילות ציונית אסורה; וכי לא נפל פגם בהחלטת הרשות וועדת הערר באופן שמצדיק את התערבות בית המשפט. מכאן הבקשה שלפניי.
8.
בבקשתה חזרה המבקשת על טענתה העיקרית שלפיה מתקיים בה התנאי בדבר ביצוע פעילות ציונית אסורה כמובנה בסעיף 1(א) לחוק. המבקשת טענה כי שגה בית המשפט קמא שלא הכיר בפעילות הגיוס כעילת מעצרה;
בכך שדחה את טענתה בעניין פגמים פרוצדוראליים הנוגעים להרכב הרשות וועדת הערר בעת שדנו בעניינה של המבקשת; וכן בחלק מקביעותיו העובדתיות.
דיון והכרעה
9.
כלל הוא כי על מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מחמירה. הרשות תינתן באותם מקרים שבהם הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מגדר עניינם של הצדדים להליך, או כאשר סירוב לבקשה יגרום למבקש עיוות דין חמור ( רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982); רע"א 4193/11
כראדי נ' נרקיס , פסקה 7 (14.6.2011)).
10.
בבר"ם 5630/13 סבהט נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (22.1.2014) ציינה השופטת ד' ברק-ארז כי אמת מידה זו תחול על בקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי" גם על החלטת ועדת הערר לפי החוק, וזאת מכיוון שהרשות וועדת הערר הן גופים מקצועיים שחבריהם נהנים ממומחיות ייחודית בהיסטוריה של יהדות התפוצות על פי איזורים ספציפיים. עוד צוין כי בראשות ועדת הערר יושב אדם הכשיר להיות שופט בית המשפט המחוזי.
11.
נוכח אמת מידה זו, לא ראיתי להיעתר לבקשה לדיון נוסף בערכאתנו. המבקשת לא הצביעה על עניין החורג מגדר עניינם של הצדדים ואף לא נטען בה כי היא מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת. עוד אציין כי בענייננו נדונה בקשתה של המבקשת פעמיים בפני ועדת הערר, דבר החורג ממסגרת הבירור השגרתית. בשני המקרים נדחתה הבקשה לאחר שוועדת הערר התרשמה באופן בלתי אמצעי מהמבקשת ומהעדים שהעידו מטעמה. בית המשפט לעניינים מנהליים דן אף הוא בטענות המבקשת ודחה אותן בפסק דין מפורט ומנומק. גם טעמיו המפורטים של בית המשפט בהתייחס לטענות המבקשת באשר להרכב הוועדה הן בבחינת יישום קונקרטי של כללי יסוד של המשפט הציבורי ואינם מעלים טענה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. משכך, דין הבקשה להידחות.
משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ח' בטבת התשע"ה (30.12.2014).
ש ו פ ט