בר"מ 1295/12 נורקייט בעמ נ. עיריית פתח תקוה

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים מרכז (כב' סגן הנשיאה א' ש' שילה ) אשר קיבל ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית פתח תקוה (להלן: העירייה ) בעניין סיווג נכס לצורך חיוב בארנונה.

1.

באזור התעשייה קריית אריה שבפתח תקוה נמצא מתחם של שישה בניינים המכונה פארק אזורים. המתחם מיועד ברובו המכריע לתעשיות טכנולוגיה עילית. בדרך כלל חברות מהסוג שפועל במתחם מחזיקות בבניין משרדיהן חדר אוכל המיועד לעובדים. בעלי המתחם דנן החליטו לפעול באופן שונה: לבנות את הנכס נושא הבקשה (להלן: הנכס ) כמבנה מרכזי אחד שישמש להסעדת עובדי המתחם. המבקשת היא חברת הסעדה השוכרת ומחזיקה בנכס. עובדי התעשיות זכאים לסעוד בנכס ארוחת צהריים בלבד (לא מוגשות בו ארוחות אחרות), והתשלום למבקשת נעשה באמצעות חיוב כרטיס מגנטי המונפק לעובדים ומחייב בתשלום את החברות שמעסיקות אותם. למי שאינו עובד באיזו מחברות התעשייה שבמתחם אין אפשרות לסעוד במקום. עד לשנת 2007 סווג הנכס ל"תעשיה". בעקבות סקר נכסים שערכה העירייה באותה שנה, שינה מנהל הארנונה במשיבה את סיווגו ל"משרדים, שירותים ומסחר" (להלן: שירותים ) רטרואקטיבית משנת 2006. המבקשת הגישה ערר על הסיווג לשנים 2008-2006 בטענה שיש לסווגו ל"תעשיה". הוועדה דחתה את הערר. ערעור שהוגש על החלטה זו לבית משפט לעניינים מינהליים נדחה אף הוא. משהמשיכה המשיבה לחייב את המבקשת לפי סווג "שירותים", הגישה האחרונה ערר על החלטתה ביחס לשנים 2010-2009. ועדת הערר קיבלה את ערר המבקשת וקבעה שיש לסווג את הנכס ל"תעשייה". המשיבה ערערה על קביעה זו, ופסק הדין בערעור הוא שעומד במוקד הבקשה שלפניי.

2.

בית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיאה א' ש' שילה ) החליט לקבל את הערעור בקובעו שלא היה מקום לשנות מהחלטתה הקודמת של ועדת הערר, ולא היה מקום לקבוע שמדובר בנכס המשמש לתעשייה. נקבע כי אמנם מאפייני השימוש בנכס כוללים גם יסודות שאפשר אולי לראותם כ"תעשייתיים", אך דומה שבסופו של דבר אין בהם כדי לגבור על אופיו העיקרי ועל שימושו המהותי של הנכס למתן שירותי הסעדה. בית המשפט קבע שאין מקום לסווג באופן שונה חלקים שונים של הנכס נוכח תכליתו העיקרית, שהשימוש במטבח טפל לה. עוד נקבע כי החלטת ועדת הערר ביחס לסיווג הנכס בשנים עברו אמנם אינה מקימה מעשה בית-דין, אולם בהיעדר נתונים עובדתיים חדשים שהיה בהם כדי להצדיק שינוי הסיווג, לא היה מקום שוועדת הערר תסטה מהחלטתה הקודמת. נוכח התוצאה שאליה הגיע, לא ראה בית המשפט להידרש לטענת המבקשת לפסלות של חברי הוועדה, אולם העיר כי דומה שלפחות אחד מהם גיבש דעתו מראש באופן שהצדיק את פסלותו.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי בית המשפט קמא התעלם מטענת הפליה שטענה בקשר לחברה אחרת באזור שמפעילה חדר אוכל במתכונת דומה; כי לא היה מקום לקבוע שהחלטת ועדה הערר המתייחסת לשנים 2008-2006 מקימה מעשה בית דין; כי מדובר בנכס "רב תכליתי" שמאפייניו הייחודיים תומכים במסקנה שמדובר בחדר אוכל של מתחם תעשייה; כשלא ייחס משקל להסתמכות המבקשת ובעלי המתחם על סיווג הארנונה; וכשקבע את פסלותו של חבר ועדת הערר באופן שאינו מתיישב עם התשתית העובדתית ושלא בפניו.

4.

השאלה המרכזית שהבקשה מעלה נוגעת לאופן סיווגו של נכס לצורכי חיוב בארנונה. שאלות מסוג זה, כמו שאלות אחרות בענייני ארנונה, מעסיקות את בתי המשפט חדשות לבקרים נוכח חוסר האחידות המובנה השורר בתחום. עמד על כך השופט א' רובינשטיין :

"דיני הארנונה בכללם מעלים סוגיות מסוגיות שונות בפני בתי המשפט. כך, למשל, הועלו בעבר בפני בית משפט זה שאלות כגון מהו 'בית אבות', איזהו 'מחסן', היכן מצוי ה'רחוב' ועוד כהנה וכהנה קושיות שונות ומשונות – וזאת מבלי להזכיר סוגיות שאינן קשורות בפירוש מושגים דווקא, אשר אף הן עולות בענייני ארנונה בפני בתי המשפט 'מחוט ועד שרוך נעל' ( בראשית

י"ד, כ"ג), מחניה ועד מבואה (לובי) בבנייני משרדים, ועד סיווג פנימי פרטני של שטחים בתחנות דלק, 'והוא רחום יכפר עוון' ( תהלים , ע"ח, ל"ח)" ( עע"מ 9530/05

ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה , פסקה ב (לא פורסם, 16.1.2008)).

ובמקום אחר כתב:

" חיובי הארנונה וההתדיינויות סביבם הם מעיין בלתי נדלה של התדיינויות, באשר לסיווגים, באשר לשיעורים, באשר להקפאות רטרואקטיביות, ובכך לא מיצינו את קשת הפרשיות המוצאות דרכן לבתי המשפט. עקרונות

הארנונה, להבדיל משיעוריה, נקבעים על בסיס מקומי ולא על בסיס ארצי, תוך טלאי על גבי טלאי והבדלים שאינם מוצדקים בין רשויות, ולתיקון הדברים יפה שעה אחת קודם" ( ע"א 10977/03

דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק , פסקה א(1) ( לא פורסם , 30.8.2006); ראו גם דברי השופטת מ' נאור , שם , בפסקה 6).

בית משפט זה חזר וקרא למחוקק לעשות להסדרה כוללת וקוהרנטית של הנושא, ויפה שעה אחת קודם (ראו עע"ם 5640/04

מקורות חברת מים נ' מועצה אזורית לכיש (לא פורסם, 5.9.2005); בר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ (לא פורסם, 20.12.2010)) . אולם כל עוד לא נעשה שינוי, נדרשים אנו לפעול בגדרי המתווה הנורמטיבי הקיים שהוא לוקאלי ובלתי אחיד באופיו.

5.

בעל דין המבקש להשיג על החלטת מנהל הארנונה זכאי להגיש ערר בזכות לוועדת הערר (סעיף 6(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976); וככל שהוא סבור שיש עילה לכך, עומדת לו זכות לערער עליה לבית משפט לעניינים מינהליים (סעיף 6(ב) לחוק). בכך ניתן לו יומו בבית המשפט וממומשת זכות גישתו לערכאות. רשות לערעור נוסף – שני במספר – אינה מיועדת לאפשר ביקורת ערעורית "רגילה" על פסק-דינו של בית משפט לעניינים מינהליים. כדי להצדיק קיומה של ביקורת נוספת, נדרש המבקש לעמוד בתנאים מסוימים. הדרישה לעבור את משוכת בקשת הרשות נועדה לאזן בין עקרון סופיות הדיון ויעילותו מצד אחד, לבין השאיפה לאפשר תיקונן של טעויות באופן שמגשים את בירור האמת והצדק מצד שני. כך, בירור ערעורי כפול מאריך את ההליכים המשפטיים, גורר את הצד שכנגד להוצאות נוספות, וצורך משאבים שיפוטיים יקרים המוקדשים לבירור מחלוקת זו ולא לאחרת (השוו: רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג , פסקה 6 (לא פורסם, 5.2.2007)). מנגד, אין לכחד שגם ערכאת הערעור עלולה לטעות, וקיים אינטרס לאפשר לבית המשפט לתקנה במקרים המתאימים בהליך ערעורי נוסף. בנוסף, מוצדק לקיים בירור ערעורי בידי הערכאה העליונה מקום שהצטברו הכרעות סותרות של הערכאות דלמטה, וראוי להעמיד דברים על מכונם בבחינת הלכה מחייבת התורמת לוודאות המשפטית.

6.

מקום שהערכאה הראשונה שדנה בעניין היא בית משפט, נקודת האיזון בין האינטרסים האמורים מתבטאת באמת המידה הקובעת שבקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי" תיענה אם היא מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, או אם ייגרם למבקש עיוות דין אם לא תינתן לו רשות לערער (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם, 14.6.2011)). השאלה אם אמת מידה זו חלה בבקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" מקום שהערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי לא הוכרעה בפסיקתנו, ונשמעו בה דעות לכאן ולכאן (ראו למשל: בר"ם 4299/06 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' המועצה האזורית גדרות , פסקה 10 (לא פורסם, 10.9.2006); רע"א 5430/06 NEOMAX MANAGEMENT LLC

נ'

מדינת ישראל-בית המכס אשדוד (לא פורסם, 3.7.2006); ע"א 8366/99 עפרת נ' שר הפנים , פ"ד נו(1) 155, 165-164 (2001); בר"ם 1074/05

מועצה איזורית מטה אשר נ' מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ (לא פורסם, 16.3.2005) ; בר"ם 7781/07 פארג' נ' רשם האגודות השיתופיות , פסקה 12 (לא פורסם, 19.9.2007); ראו גם שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 215 (מהורה שנייה, 2008) ) .

7.

מהן אמות המידה למתן רשות ערעור לבית משפט זה בשאלות הנוגעות לסיווג נכס לצורכי ארנונה? נקודת המוצא היא ששאלות אלו מצריכות, ככלל, בירור נסיבתי ויישומי באופיו. במסגרת בירור זה נדרשות ערכאות השיפוט למאפייניו הספציפיים של הנכס העומד לדיון, לאופן השימוש הקונקרטי שנעשה בו, ולסיווגים השונים הקבועים בצו הארנונה הפרטני שהתקינה הרשות המקומית. נוכח מאפיין זה של המחלוקת, נקבע לא אחת בפסיקתנו כי שאלת סיווגו של נכס אינה מקימה, ככלל, עילה למתן רשות ערעור שני לבית משפט זה (ראו למשל: בר"ם 8943/10

כלל חברה לביטוח בע "מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב ( לא פורסם , 19.1.2011); בר"ם 7095/11 יהודה טוניק ושות' משרד עורכי דין נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (לא פורסם, 9.11.2011); בר"ם 2723/10

הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו ( לא פורסם , 23.5.2010); בר"ם 10569/08

מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו ( לא פורסם , 24.3.2009)) . בהתאם לכך, כדי לעמוד באמות המידה למתן רשות ערעור, הבקשה נדרשת לעורר שאלה החורגת מאופן סיווגו של הנכס הספציפי. כך, מקום שהבקשה נוגעת ליישום קונקרטי של המבחנים שנקבעו בפסיקה בנושא הסיווג, אין מקום ליתן רשות לערער (השוו: בר"ם 10139/05 א.ש סקסון בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה המקומית כפר שמריהו (לא פורסם, 22.1.2006)). באופן דומה, שגיאה של הערכאות דלמטה ביישום המבחנים בנושא זה אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור. לעומת זאת, מקום שנוצר דפוס של פסיקות סותרות בבתי המשפט דלמטה או כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת, תיטה הכף ליתן רשות ערעור.

8.

מן הכלל אל הפרט: השאלה המרכזית שמעלה הבקשה דנן עניינה בסיווגו של הנכס, ובתור שכזו היא אינה עומדת באמות המידה שהותוו לעיל. בית המשפט המחוזי נימק את מסקנתו בכך שעל אף מאפייני השימוש השונים ממסעדה רגילה, הנכס משמש בעיקרו של דבר למתן שירותי הסעדה לעובדי המתחם. קביעה זו נסמכת על אופן השימוש הקונקרטי בנכס, ואינה מעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור. אין גם מקום לתת רשות ערעור בטענה כי עסקינן ב"נכס רב תכליתי". המבחנים לסיווג לצורכי ארנונה של נכס רב תכליתי נקבעו בפסיקה (ראו ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עיריית ראשון לציון (לא פורסם, 9.2.2003)), והמקרה דנן אינו אלא יישום פרטני של ההלכה שאינו מגלה עילה לרשות ערעור. אשר לטענת ההפליה, בית המשפט קמא אומנם לא דן בטענה זו, אולם אין חולק כי חדר האוכל המשמש את החברה האחרת ממוקם בתוך הבניין ולא במבנה אחר, כך שמדובר בשוני עובדתי המשליך על סיווג הנכס. נוכח התוצאה שאליה הגעתי, לא ראיתי להידרש לטענותיה הנוספות של המבקשת, שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור, ואף בית המשפט קמא דן בהן בבחינת למעלה מן הצורך.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.