בר"מ 327/11 קו אופ פירות וירקות (רבוע כחול ישראל בע"מ) נ. מנהל הארנונה ש

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ע' מודריק ). במסגרת פסק הדין נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית ראשון לציון (להלן: ועדת הערר ), לסווג את הנכס שבו מחזיקה המבקשת כ-"קרקע תפוסה" לצורך ישוב חיוב הארנונה שיחול עליה.

אביא בקצרה את עיקרי העובדות הצריכות להכרעה.

2.

המבקשת מחזיקה בשטח בגודל של 7,177 מ"ר בחלקה 179 גוש 3946 בעיר ראשון לציון (להלן: הנכס ). המבקשת מקיימת בנכס פעילויות לוגיסטיות מסוימות, כגון: נסיעה ופריקה של משאיות, ואחסון של ארגזים ריקים.

במסגרת השומה שהמשיבה ערכה למערערת ביחס לשנים 2007-2004, היא סיווגה את הנכס כ-"קרקע תפוסה". בעקבות זאת הגישה המבקשת השגה לועדת הערר, ובה העלתה מספר טענות חלופיות, וביניהן: הנכס פתוח לציבור ולכן יש לסווגו כ-"רחוב" ולפטור את המבקשת מתשלום ארנונה בגינו; לחילופין, יש לסווג את הנכס כ-"חניון"; לחילופי חילופין, יש לסווג את הנכס כ-"שטח פתוח", ובהתאם לכך להפחית שיעור של 40 אחוזים משטח הנכס לצורך חישוב חיוב הארנונה.

3.

ועדת הערר ערכה סיור בנכס, והגיעה למסקנות העובדתיות הבאות:

בין הנכס לבין המרכז הלוגיסטי של המבקשת, המצוי לצדו – מפריד כביש; כל אחד מהנכסים הללו "עומד בזכות עצמו"; הנכס הוא חטיבת קרקע בלתי-מגודרת ואף שבכניסה אליו מצויה עמדת שומר, הכניסה לשטח הינה חופשית; במרכז הנכס עומדת מחיצה גבוהה, התוחמת אזור המשמש את המבקשת לפריקה ואחסון ארגזים ריקים, לאחר העברת תכולתם למרכז הלוגיסטי. בתוך השטח קיים מבנה קטן, שבו מצויות מספר מלגזות, והמבקשת מקיימת אליו וממנו תנועת משאיות; לעתים נוצר "תור" של משאיות בהמתנה לכניסה אל שטח הכניסה והפריקה; מחוץ לתחום המשמש לפריקה ולטעינה חונות מכוניות רבות, והאפשרות לחנות במקום מתאפשרת לרבים ללא תשלום; החניה מתקיימת, תוך הותרת מעבר רחב למשאיות.

4.

על יסוד הנתונים הנ"ל, החליטה ועדת הערר כדלקמן:

א).

המבקשת "מחזיקה" בנכס, בהיותה בעלת הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס (המבקשת איננה משיגה על קביעה זו).

ב).

חרף העובדה שבנכס מתאפשרת חנייה לציבור הרחב – אין מדובר ב-"רחוב", שכן המבקשת הינה הנהנית העיקרית מן הנכס.

ג).

לא ניתן לסווג את הנכס כ-"חניון", משום שלפי צו הארנונה הרלבנטי, המונח "חניון" – חל על חניונים בתשלום בלבד. מכאן שאת השטח יש לסווג כ-"קרקע תפוסה", שהיא ההגדרה השיורית הרלבנטית.

ד).

בהגדרה של "קרקע תפוסה" קיים חריג המכונה "שטח פתוח", המאפשר להפחית שיעור מסוים מחיוב הארנונה. חריג זה חל על נכסים שהם "משניים", או "טפלים" ביחס לנכסים אחרים, והוא מותנה בקיומם של התנאים הבאים: עיקר השימוש בשטח קשור למבנה אחר; השטח צמוד לאותו המבנה; השטח משמש כחצר, גינה או שימוש טפל אחר למבנה. ועדת הערר קבעה כי הנכס איננו מקיים אף אחד מן התנאים הללו, ועל כן אין לראות בו "שטח פתוח" ביחס למבנה המרכז הלוגיסטי.

ה).

נוכח הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים (במסגרת השומה החלה על המרכז הלוגיסטי) – הופחת שיעור של 40 אחוזים משטח המבנים הקטנים המצויים בנכס; כאמור מדובר בעמדת השומר והמבנה שבתוכו מצויות המלגזות (להלן: המבנים הקטנים ).

5.

המבקשת הגישה ערעור כנגד החלטת ועדת הערר לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו, ובמסגרתו חזרה על טענותיה, כפי שהן פורטו בפיסקה 2 שלעיל וכן טענה כי יש להפחית 40 אחוזים משטח הנכס ולא רק 40 אחוזים משטח המבנים הקטנים עצמם (וכי הטעות בהפחתה נובעת מהסתמכות של נוסח שגוי של צו הארנונה הרלבנטי על-ידי ועדת הערר, כפי שעולה מהציטוט בהחלטתה).

6.

בתאריך 19.9.2010 דחה בית המשפט הנכבד את הערעור, בקבעו כי אין לשנות ממסקנותיה של ועדת הערר – ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

גם לפני חוזרת המבקשת על כל הטענות שהעלתה בפני ועדת הערר ובפני בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד. בהקשר של סיווג הנכס כ"חניון", המערערת מדגישה כי יש מקום לכלול את הנכס שלה בסיווג זה, למרות שצו הארנונה הרלבנטי הוציא חניונים ללא תשלום מגדרי מונח זה, וזאת מאחר שההגדרה שבצו הארנונה איננה ראויה. המערערת מפנה בהקשר זה לעובדה כי בשנת 2007 שונתה ההגדרה, כך שעתה היא כוללת גם חניונים לתועלת הציבור הרחב ללא תשלום.

7.

המשיבה סומכת מנגד את ידיה על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הנכבד, והיא מבקשת כי לא תינתן כאן רשות לערער.

הכרעה

8.

דין הבקשה – להידחות

מן הטעמים שאביא בתמצית להלן.

אפתח ואציין כי המקרה שלפנינו עוסק בשאלת סיווגו של נכס מסוים לצרכי ארנונה. הלכה היא, כי שאלה זו – איננה מעלה, ברגיל, סוגיה משפטית עקרונית, אשר בעטיה יש מקום ליתן רשות ערעור (ראו: בר"מ 3878/10 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עיריית קרית ים , בפיסקה 13 וההפניות שם (04.10.2010); עיינו גם: בר"מ 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פ"ת (12.03.12)). הבקשה שלפני לא מעלה כל טענה בעלת רובד עקרוני והמבקשת עצמה מתמקדת בקביעות-עובדה של ועדת הערר, אשר אין סיבה עניינית לשנות מהן. המבקשת חוזרת למעשה על טענותיה, אשר נבחנו ביסודיות פעמיים , ואיננה מנמקת אילו שגיאות נפלו בהכרעות הקודמות שניתנו בעניינה (בוועדת הערר ובבית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד). טעמים אלו די בהם איפוא, לבדם, כדי להביא לדחיית הבקשה.

9.

למעלה מן הצורך אדגיש, כי גם לגופו של עניין – אין מקום לקבל את טענותיה של המבקשת. אבהיר את הדברים בקיצור להלן:

א).

אשר לסיווג הנכס כ-"רחוב", אזכיר כי ועדת הערר קבעה ממצאים עובדתיים בעקבות הסיור שערכה במקום, וביניהם מצאה כי הנכס משמש בעיקר לתנועה ופריקה של משאיות מטעם המבקשת. בהתחשב בנתון זה, סבורני כי פסק-הדין עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה, להימנע מהחלת המונח "רחוב" על נכסים, לגביהם ניתן לאתר נהנה עיקרי מן הנכס, וזאת – גם אם נעשה בנכס שימוש נוסף על ידי ציבור בלתי-מסוים (ראו: ע"א 9368/96 מלירסון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156 (1999)).

ב).

לא ניתן גם להגדיר את הנכס כ-"חניון", וזאת מאחר שצו הארנונה לשנים הרלבנטיות אכן קבע שרק חניונים בתשלום יסווגו בסיווג זה לצורכי ארנונה. ודוק: מאחר שההליך שלפניי עוסק רק בשנים 2007-2004, שבהן לא ניתן היה לסווג את הנכס כ-"חניון" – הרי שאין משמעות לתיקון צו הארנונה בשנת 2007 (לרבות הקביעה בצו המתוקן, המכניסה בהגדרה של "חניון" גם חניונים הפתוחים לכלל הציבור ללא תשלום).

ג).

אין גם לסווג את הנכס כ"שטח פתוח". וזאת נוכח ממצאיה העובדתיים של ועדת הערר, אשר, כאמור, לא מצאתי כאן מקום להתערב בהם. ועדת הערר הגיעה למסקנה כי שני הנכסים "עומדים בזכות עצמם", כי הם מופרדים לחלוטין על ידי כביש וכי המרכז הלוגיסטי מגודר באופן שלא מתאפשרת אליו כניסה ישירה מן הנכס. לפיכך לא מתקיים כאן הקשר הנדרש בין הנכס לבין המרכז הלוגיסטי, אשר הוא אחד התנאים הנדרשים על מנת להחיל את ההגדרה של "שטח פתוח" על הנכס. אשר להפחתה של 40 אחוזים משטח המבנים הקטנים שבנכס – לא התחוור על יסוד מה בדיוק בססה ועדת הערר את קביעתה בדבר הפחתת 40% משטח המבנים הקטנים (נראה כי ההפחתה התבססה על הבנת הוועדה את משמעותו של הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בנוגע לשומה החלה על המרכז הלוגיסטי). מכל מקום, נוכח הנמקתה הנרחבת של הועדה בנושא זה, ברי כי קביעה זו לא התבססה על קבלת טענות המערערת לעניין ה"שטח הפתוח" ולפיכך אין נפקות לענייננו לטעות שנפלה מלפני ועדת הערר בציטוט צו הארנונה.

10.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית . המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 7,500 ש"ח.