פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
3878/10
בפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
בנק לאומי לישראל בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
מנהלת הארנונה של עיריית קרית ים
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 6.4.10 בעמ"נ
8106-01-09 שניתן ע"י כב' השופטת ברכה בר-זיו
בשם המבקש:
עו"ד ערן שריה
בשם המשיבה:
עו"ד
דביר ליבוביץ
החלטה
1.
לפני בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ב' בר-זיו )
מתאריך 6.4.2010. בפסק הדין דחה בית המשפט הנכבד קמא את ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית קרית ים (להלן: ועדת הערר ), אשר אישרה את החלטתה של המשיבה בדבר חיוב המבקש בתשלום ארנונה בגין נכס שבהחזקתו.
הנתונים הצריכים לעניין והליכים קודמים
2.
המבקש (להלן גם: הבנק ) מחזיק בנכס הנמצא במרכז מסחרי שברחוב נמיר בקרית ים. נכס זה משמש כסניף בנק (להלן: הנכס) . בחזית הנכס קיים שטח מקורה בגודל של 53.90 מ"ר (להלן: השטח המקורה ), אשר מסומן בתכנית בניין העיר החלה על השטח כ-"מעבר ציבורי להולכי רגל (מקורה)", וזאת בשונה משטחים ציבוריים סמוכים, המסומנים כ"דרך ציבורית" סתם. השטח המקורה מצוי בלב המחלוקת שבה עוסקת בקשת רשות ערעור זו. לטענת המבקש, בתמצית, השטח המקורה הוא "מדרכה", המהווה חלק מ"רחוב", לכן אין המבקש חייב לשאת בארנונה בגינו. המשיבה טוענת מנגד כי מדובר בחלק בלתי נפרד מהנכס, העונה על הגדרת "בנין", ולכן הוא בר-חיוב בארנונה.
3.
סעיף 269 ל פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות ) מגדיר מהם "נכסים" החייבים בארנונה: "בנינים וקרקעות שבתחום העיריה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים , למעט רחוב ". "מדרכה" מוגדרת בסעיף 1 ל פקודת העיריות כ" חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים" (ההדגשות שלי – ח"מ ).
"בנין" מוגדר בסעיף 269 כ"כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו,
לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה
כחצר או כגינה, או לכל צורך אחר של אותו מבנה , אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו" (ההדגשה שלי – ח"מ ).
מהאמור לעיל עולה כי שטח שיוגדר כ"מדרכה", או "רחוב" איננו בר חיוב בארנונה, בניגוד לשטח שיוגדר כ"בנין", אשר חיובו בארנונה הוא כדין.
4.
הסוגיה שעולה פה היא הנדבך האחרון שנותר ממחלוקת רחבה יותר, שנתגלעה בין הצדדים עוד בשנת 2004, לאחר שהמשיבה ביצעה מדידה מחודשת של הנכס וקבעה כי נוספו לו שטחים, שבעבורם לא שולמה ארנונה במשך מספר שנים. הבנק ערר על החיוב הנוסף בפני ועדת הערר, ורק אז, לטענתו, התחוור לו כי הוא מחויב בארנונה גם בעבור השטח המקורה. בשנת 2008 הגיש איפוא הבנק ערר נוסף שבגדרו טען, בין היתר, כי השטח המקורה איננו בר-חיוב בארנונה ועל כן יש להפחיתו מהשטח שנמדד על ידי המשיבה.
5.
ועדת הערר קבעה, בהחלטתה מתאריך 24.11.2008, כי השטח המקורה שבחזית הבנק הוא חלק בלתי נפרד מן המבנה. ההחלטה נומקה בכך שהבנק הוא המשתמש העיקרי בשטח זה, הוא מפיק ממנו תועלת כלכלית, ולכן שטח זה הוא בר חיוב בארנונה.
6.
הבנק הגיש ערעור מנהלי על ההחלטה האמורה לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה. הבנק שב וטען כי השטח המקורה הינו מדרכה, המיועדת למעבר הולכי רגל, ומהווה חלק בלתי נפרד מהשטחים הציבוריים שבמרכז המסחרי בו מצוי הנכס. המבקש הוסיף וטען כי השליטה בשטח המקורה הינה של עיריית קרית ים בלבד, בעוד שלו אין כל שליטה, או זכויות כלשהן בשטח זה. לטענת המבקש, השימוש שהוא עושה בשטח המקורה מצומצם ומסתכם במעבר לקוחות לסניף ומחוצה לו. לחילופין, טען המבקש, כי לעניין גובה החיוב בארנונה יש לראות בשטח המקורה "קרקע תפוסה" ולא "בנין". לחילופי חילופין, טען המבקש, כי אם יוגדר השטח כ"בנין" יש לסווגו כ-"נכס אחר" ולא כ"בנק", שכן לא נעשה בו כל שימוש בנקאי.
במסגרת הדיונים בבית המשפט לעניינים מנהליים לא התכחש הבנק לכך שהוא אכן עושה שימוש בלעדי בחלק מן השטח המקורה, במובן זה שהשטח משמש כמקום מושבו של שומר המופקד על בדיקת הלקוחות בכניסה לסניף וכן לצורך הפעלתו של מכשיר כספומט. עם זאת, הבנק טען כי שטח זה מהווה רק חלק קטן מן השטח שבגינו חויב בתשלום ארנונה, ואין בשימושו באותו חלק קטן בשטח המקורה כדי להפקיע מן השטח כולו את מטרתו המרכזית – מעבר ציבורי להולכי רגל .
7.
מנהלת הארנונה של עיריית קרית ים, המשיבה בענייננו, טענה מנגד כי השטח המקורה מצוי בשליטת הבנק שהוא הנהנה המרכזי, אם לא היחיד, מאותו שטח. זאת למדה המשיבה, בין היתר, מכך שהבנק כאמור הציב תחת הקירוי מכשיר כספומט, שלטי פרסום שונים וכמו כן קבע שם את מקומו של השומר. לפי פרשנות המשיבה, הרי ששימושים אלה, צורת המבנה של השטח המקורה, והעובדה כי השימוש בו בפועל נעשה לרוב בזיקה למבקש – מצביעים על כך שאין המדובר ב"מדרכה", שהיא חלק מ"רחוב", אלא בשטח המהווה חלק אינטגרלי מסניף הבנק. המשיבה אף הפנתה ל תקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992, ק"ת 798 , הקובעות בתקנה 4(ט) להן כי שטח מקורה בכניסה לבניין יבוא במניין שטחי השירות של הבניין. בנוסף, טענה המשיבה כי החלטתה של ועדת הערר הינה במסגרת מתחם הסבירות ועל כן אין להתערב בה.
8.
בפסק דינו דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את עמדת הבנק בסוגיה בה עסקינן, קבע כי השטח המקורה כולו הינו חלק אינטגרלי מן הנכס, ולכן חויב בארנונה כדין. בית המשפט הבחין בין מדרכה, המשמשת את כלל הציבור, לבין מעבר ציבורי מקורה, כדוגמת השטח המקורה כאן, אשר משמש גם הוא למעבר הולכי רגל, אך בפועל עושה בו שימוש ציבור מסוים בלבד, במקרה זה – לקוחות הבנק. מבחינה תפקודית ומהותית השטח המקורה, כך נקבע – איננו ציבורי, אלא משמש את הבנק, ולכן לא מתקיימת לגביו התכלית שבמתן הפטור מארנונה.
לעניין סיווגו המדויק של השטח וגובה החיוב קבע בית המשפט הנכבד קמא כי יש לבחון את הנסיבות העובדתיות המיוחדות למקרה על מנת לקבוע מהו סיווגו הנכון של השטח המקורה. גם בסוגיה זו קיבל בית המשפט את קביעתה של ועדת הערר כי השטח הינו "בנין" וכי מבחינה תפקודית הוא משמש כחלק מהנכס הבנקאי ולכן יש לחייבו בתעריף זהה ליתר חלקיו המבונים של הנכס.
9.
מכאן הבקשה שלפניי למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא בערעור המינהלי שנדון בפניו – מכח סעיף 12(א) רישא ל חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 .
עיקר טענות הצדדים בבקשה למתן רשות הערעור
10.
המבקש חוזר ככלל, לגופם של דברים, על טענותיו בבית המשפט הנכבד קמא. לסברת המבקש, השאלה המשפטית העיקרית העולה בבקשה זו, והמצדיקה דיון בה אף בערכאה זו, היא זכותה של רשות מקומית לחייב נישום בתשלום ארנונה בגין שטחה של "מדרכה", המצויה בחזית נכסו של הנישום. לשיטת המבקש, מדרכה איננה בת חיוב בארנונה; לכן, טעה בית המשפט הנכבד קמא טעות עקרונית כאשר קבע כי הוא חייב בתשלום ארנונה בגין השטח המקורה הנמצא בחזית הנכס שברשותו ומשמש, לטענתו, למעשה כמדרכה. המבקש סבור כי לקביעה במקרה זה השלכות ציבוריות וכלכליות נרחבות, שכן קיימים שטחים רבים הדומים באופיים לשטח שבו עוסקת בקשה זו. לפיכך, סבור המבקש כי הגיעה העת להסדיר את סוגיית סמכותה של הרשות המקומית לגבות ארנונה בגין שטחי נכסים ציבוריים, כדוגמת השטח המקורה שבמוקדה של בקשה זו.
המבקש אף חוזר על טענתו, שנדחתה בבית המשפט לעניינים מנהליים, כי גם אם יקבע כי המדרכה הינה בת חיוב בארנונה, יש לסווגה לעניין גובה החיוב כ"קרקע תפוסה" ולא כ"בנין".
11.
המשיבה בתגובתה לבקשה הביעה עמדה הגורסת כי בהתאם להלכות שנקבעו בבית משפט זה, מחלוקת באשר לסיווגו של נכס לצורכי חיוב בארנונה – אין בה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור. המשיבה טענה עוד כי הבקשה איננה מעלה כל שאלה חדשנית, או מצביעה על קושי בפסיקה, שיצדיקו קיום דיון במכלול אף בבית משפט זה. לשיטת המשיבה פסק הדין של בית המשפט הנכבד קמא איננו בעל השלכות עקרוניות כי אם מגלם הכרעה במקרה פרטני, בסוגיה שהוראות החוק והפסיקה לגביה הן ברורות.
לגופם של דברים, המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, העולה לסברתה בקנה אחד עם ההלכה הקיימת. המשיבה טוענת כי השטח המקורה הינו חלק בלתי נפרד מהבנק ומשמש אותו באופן כמעט בלעדי, ולפיכך אין להגדירו כ"מדרכה" או כ"רחוב", המשמשים ככלל את הציבור הרחב. המשיבה סבורה גם שנשיאת הבנק בחיוב בארנונה משך שנים רבות, עד שנתגלעה המחלוקת בשנת 2004, מלמדת כי הבנק עצמו ראה בשטח המקורה חלק בלתי נפרד מהנכס שברשותו. לטענת המשיבה, לשונו של צו הארנונה של עיריית קרית ים, אשר קובע כי "בנין" הינו: "שטח מבנה אשר אינו משמש למגורים [...] לרבות מעברים [...], סככות..." – הינה ברורה וחד משמעית. העובדות, כפי שקבע בית המשפט הנכבד קמא, מלמדות איפוא כי השטח בחזית הבנק הינו אכן חלק מ"בנין" לצורך חיוב בארנונה. לעניין סיווגו של השטח המקורה, טוענת המשיבה כי השטח מהוה חלק בלתי נפרד מהבנק, משמש את עובדיו ולקוחותיו, לכן הוא חייב בארנונה על פי הסיווג העיקרי של הנכס כולו – סיווג "בנקים".
דיון והכרעה
12.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הרב שהוגש על ידם, מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור – להידחות . אביא מיד בסמוך את הטעמים שהובילו אותי למסקנה זו.
13.
השאלה המשפטית המרכזית בבקשה זו היא דרך סיווגו של נכס מסוים לצורכי ארנונה. שאלה זו איננה מעלה, ברגיל, סוגיה משפטית עקרונית, אשר בעטיה יהיה מקום ליתן רשות ערעור, שכן נקבע כבר כי הסיווג יעשה בהתאם למאפייני הנכס הספציפי וצו הארנונה החל בענין (ראו: בר"ם 4603/07 פיט סוכנויות ק.ד. בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעירית חדרה
(לא פורסם, 15.7.2007); בר"ם 9362/08 השקעות כדאיות בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה (לא
פורסם, 27.11.2008); בר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (לא פורסם, 24.3.2009) (להלן: עניין מילים )).
הנה כי כן חרף ניסיונה של המבקשת להציג את בקשתה כעוסקת כביכול בסוגיה עקרונית, בעלת השלכות נרחבות, הרי שפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא מתמצה ביישום של ההלכה המשפטית הנוהגת. אכן, "מדרכה" איננה בת חיוב בארנונה, ברם בהתאם להלכה הנוהגת, אין כל מניעה לקבוע כי שטח מסוים לא ייחשב כ"מדרכה", כי אם כחלק מנכסו של אדם, שניתן לחייבו בארנונה (ראו למשל: ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק , פ"ד נה(1) 156 (1999) (להלן: עניין מליסרון )). ההכרעה בשאלת סיווגו של השטח תהיה מבוססת איפוא על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, וכך אירע אף בענייננו. מכאן שדין בקשת הערעור להידחות, ולו מטעם זה בלבד.
בנוסף, העובדה כי הבנק שילם ארנונה בגין השטח המקורה עד לשנת 2004, עת התגלעה המחלוקת בינו לבין המשיבה, מעידה גם היא על כך שאפילו הבנק ראה בשעתו בשטח המקורה חלק מהנכס שברשותו. המבקש אף הודה בסיכומיו כי הוא עושה שימוש בלעדי בחלקים מן השטח המקורה לצרכיו העסקיים. עובדות אלו כולן מצביעות גם הן על כך שהמחלוקת המשפטית במקרה זה הינה רק בדבר יישומה של ההלכה, ולא ביחס לגדריה של ההלכה עצמה. מחלוקת שכזו איננה מצדיקה מתן רשות ערעור (ראו לעניין זה: עניין
מילים, בפיסקה 13 ).
14.
למעלה מן הצורך אציין, כי דין טענות המבקש להדחות גם לגופן. אבהיר:
(א)
ב עניין
מליסרון קבע בית משפט זה את העקרונות והצידוקים להטלת החיוב בארנונה בהקשרים קרובים לענייננו. העיקרון המנחה בשאלת חיובו של נכס בארנונה הינו הטלת התשלום על המחזיק העיקרי בנכס שהוא הנהנה המרכזי מהשירותים שמעניקה לו הרשות המקומית. לכן, מיעט המחוקק מהגדרת "נכסים" שב פקודת העיריות , אשר המחזיקים בהם חייבים בארנונה, נכסים שהם "רחוב", אשר מהם נהנה ציבור בלתי מסוים של פרטים ולכן ראוי כי עלויות תחזוקתם יושתו על כלל הציבור. עוד נקבע שם כי את המונח "רחוב" או "מדרכה" יש לפרש באופן תכליתי ובהתאם לשימוש האמיתי שנעשה בנכס הנידון. יתרה מכך, נקבע גם כי שטחי מעבר אשר יכולים לשמש את כלל הציבור, עשויים להיות חלק מנכס הסמוך אליהם או מקיף אותם, זאת בהתאם למאפייניו הספציפיים של הנכס או השטח שבמחלוקת (ראו: עניין
מליסרון , בעמ' 167-164; השוו גם: ע"ש (ב"ש) 28/90 אגד נ' עיריית דימונה ,
פ"מ התשנ"ג(2) 309, 318-312 (1992); עמ"נ (י-ם) 226/02 חניות ירושלים 1993 בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים (לא פורסם, 5.5.2004)).
(ב)
בדיקה קפדנית של עובדות המקרה שבפנינו מעלה בבירור כי הנכס המדובר אינו משמש כ"מדרכה", אלא מהווה חלק בלתי נפרד מן הנכס הבנקאי, כפי שקבע בית המשפט הנכבד קמא. המבקש משתמש בשטח לצרכיו העסקיים כגון מיקומו של שומר הבנק, הצבת מכשיר כספומט ותליית שלטי פרסום. שימושים אלה מעידים כי המבקש הוא המחזיק העיקרי בנכס שבמחלוקת והוא גם הנהנה המרכזי מהשירותים שמעניקה לו העירייה. לכן מן הראוי כי ישא בעלויות השירותים המוענקים לנכס האמור באמצעות תשלום הארנונה.
15.
גם דינן של טענותיו החלופיות של המבקש, לעניין גובה החיוב – להדחות. אף בעניין זה קביעותיו העובדתיות של בית המשפט הנכבד קמא מבוססות על מאפייניו הייחודיים של השטח המקורה ושל הנכס כולו, ולא מצאתי מקום להתערב בהן. השימוש שעושה המבקש בשטח המקורה לצרכיו העסקיים מלמד כי השטח מהווה אמנם חלק בלתי נפרד מהסניף הבנקאי ומשמש לאותה המטרה כמו יתר שטחיו המבונים של הנכס.
16.
נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. המבקש ישא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך של 10,000 ש"ח.
ניתנה
היום, כ"ו תשרי התשע"א (4.10.2010).
ש ו פ ט