רע"א 1060/22 פאיז חוסין אלקטנאוי נ. מוחמד עבד אלרזק אחמד משעל

1.

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 3.1.2022, בת"א 26627-03-21 ובת"א 58429-01-21 (השופטת ע' אבמן-מולר ), שבו נדחתה בקשת המבקש לאישור פסק בוררות מיום 15.3.2018, והתקבלה בקשת המשיב לביטול הפסק.

רקע עובדתי

2.

במוקד הסכסוך, חלקת קרקע המצויה בסוואחרה שבירושלים, והמכונה בפי המקומיים 'אלטווילה'. בין המבקש, פאיז חוסין אלקנטאוי (להלן: פאיז ) , לבין המשיב, מוחמד עבד אלרזק אחמד משעל (להלן: מוחמד ), התגלע סכסוך בנוגע לזכויות בחלקה. אין מחלוקת כי הזכויות בחלקה רשומות על שם אדם בשם אחמד מוחמד משעל, אך הניצים חלוקים ביחס לזהותו של אותו אחמד משעל: מוחמד טוען, כי מדובר בסבו, אחמד משעל שהתגורר בסוואחרה (להלן: משעל מסוואחרה ), וכי הוא יורשו החוקי; פאיז מנגד, טוען כי מדובר באחמד משעל אחר, שהתגורר בסילוואן (להלן: משעל מסילוואן ), וכי הוא רכש את הקרקע מיורשי אותו אדם. ביום 31.1.2018, חתמו השניים על הסכם בוררות, בו הסכימו להעביר את הסכסוך לקאדי החמולתי דאז, חאג' חלף אלעבידי המנוח (להלן: הבורר ).

3.

ביום 15.3.2018, ניתן 'פסק שפיטה חמולתי', הוא פסק הבוררות. במסגרתו נקבע, כי " לאחר בדיקה מעומקת במסמכים שהוצגו [...] מצאתי נוסח רישום משנת 1938 אצל [...] מוכתר סילוואן, על כן מתברר כי האדמה (אלטוילה) בשלמותה היא בבעלותם של אחמד מוחמד משעל עליואת ועותמן עליואת ועווד עלואת ומשפחת אבו קלבין כולם מסילוואן, על כן מתברר כי האדמה אלטוילה בעיקר היא מסילואן ואינה מאלסואחרה". עוד הוסיף הבורר, כי "על-פי ידיעה אישית שלי [פאיז] רכש את האדמה נדון הסכסוך בשנת 1995 ברכישה פומבית [...] על כן מסקנתי וקביעתי בה אני יכול לתת בנוח היא כי האדמה נדון הסכסוך היא בבעלותו המלאה של [פאיז] ללא כל התנגדות ועל כן על הצדדים להתחייב בפסק הדין זה הבלתי ניתן לערר, ויש לפעול בו ללא ויכוח".

4.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות; המשיב מנגד הגיש בקשה לביטול הפסק. ביום 26.12.2021, יממה לפני המועד שנקבע לדיון בבקשות, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשת הצטרפות מטעם קבוצת אנשים, שטענו שהם יורשיו של משעל מסילוואן (להלן: היורשים ) . לטענתם, הליך הבוררות כולו הוא הליך סרק, לאיש מהמתדיינים אין כל זכות בקרקע, וזו שייכת להם.

5.

ביום 3.1.2022, לאחר שהתקיים הדיון, בו נשמעו גם טענות היורשים, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי עמד על כך שעניינים 'חפציים' ( In Rem ), התקפים כלפי כולי עלמא, אינם ניתנים להבאה לפני בורר, וזאת לעומת עניינים 'מעין חפציים' ( quasi in rem ), הקובעים קביעות קנייניות, אך כאלה שתקפות רק ביחס לצדדים להתדיינות. בית המשפט קבע, כי המקרה שלפנינו נופל בגדר הקבוצה הראשונה, ועל כן, פסק הבוררות – ניתן בחוסר סמכות: "במקרה שלפנינו, הסכסוך שהובא להכרעת הבורר נוגע לטענתו של כל אחד מהצדדים כי הוא הבעלים במקרקעין מכוחו של הבעלים הרשום, כאשר אין חולק כי מי שרשום כבעלים כלל לא נטל חלק בהתדיינות ביניהם. לא היתה מחלוקת כי אין כל קשר חוזי בין הצדדים, ועל פניו המחלוקת שהועברה להכרעת הבורר נושאת אופי קנייני, והבורר אף הצהיר לכאורה בפסקו כי [פאיז] הוא הבעלים של המקרקעין" . בית המשפט המחוזי ציין, כי פאיז טען שמדובר בפסק דין 'מעין חפצי' בלבד, אך דחה את הטענה, משום ש "'פסק הבוררות', כעולה ממנו, מתיימר להכריע בשאלת הבעלות בקרקע ונקבעו בו קביעות בעלות אופי קנייני כלפי כולי עלמא" ; פאיז עצמו הודה, שלצורך ההכרעה נדרש היה להחליט בשאלת זהות הבעלים הרשום – אף שאין ספק שזה לא היה צד להליך. עוד ציין בית המשפט, כי עצם הפניה לבית המשפט המחוזי, ולא לבית משפט השלום, מעידה על כך שהצדדים סברו שמדובר בסכסוך הנוגע ל בעלות

במקרקעין, להבדיל מ חזקה במקרקעין, והליך שכזה הריהו הליך 'חפצי' במובהק. לבסוף ציין בית המשפט, כי פאיז הבהיר, בדיון שהתקיים, כי אישור פסק הבוררות התבקש כדי לאפשר לו להעביר את רישום המקרקעין על שמו, ורק לאחר שהתעוררה שאלת סמכות הבורר, העלה את טענתו שלפיה מדובר בהכרעה המחייבת את הצדדים להליך בלבד.

מכאן הבקשה שלפנַי.

תמצית טענות הצדדים

6.

פאיז טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע שפסק הבורר הוא פסק 'חפצי'. לטענתו, "קביעת הבורר שקיבל את עמדת [פאיז] לפיה אין ל[מוחמד] כל זכויות בקרקע מחייבת את הצדדים להליך הבוררות ואינה מתיימרת לחייב צדדים שלישיים [...] אמנם מדובר בסכסוך בחזקה במקרקעין שהכרעה בו מחייבת גם קביעה ביחס לבעלות באותם מקרקעין, אך אין מדובר בפסק חפצי המחייב כולי עלמא אלא בפסק מעין חפצי המחייב רק את הצדדים עצמם" . עוד טוען פאיז, כי "טעה בית המשפט קמא בפסלו את פסק הבורר מהטעם שיש בו כדי לפגוע בזכויות צד ג' [...] דברם של יורשי [משעל מסילוואן] נשמע לפני הבורר כאשר המבקש משמש להם כפה וכאשר טיעוניו נסמכים על הכרה בזכויותיהם בקרקע. אין מקום איפוא לטענה כי זכויות יורשי [משעל מסילוואן] נפגעו עקב העדרם מהדיון לפני הבורר. אדרבא, פסיקת הבורר כי מדובר בקרקע מסילוואן ולא מסוואחרה אך מאששת את זכויותיהם בקרקע ומצהירה עליהם מחדש. אין מדובר בצד שלישי שיכול היה להפגע מפסיקת הבורר אלא בצד ג' שטיעוניו הובאו לפני הבורר על-ידי המבקש עצמו" . אם כך, סבור פאיז, כי יש להותיר את פסק הבוררות על כנו, כך שטענותיו של מוחמד בנוגע לזכויותיו בקרקע – לא יִשָּמעוּ, והמחלוקת תצטמצם לזו שבין פאיז לבין היורשים.

7.

מוחמד מנגד, סומך ידיו על הכרעת בית המשפט המחוזי. לשיטתו, "פסק הדין של בית המשפט קמא מבוסס ומושתת כדין הן על הוראות חוק הבוררות (כגון סעיף 3 לו) ואף מעוגן כדבעי בהלכות מובילות של בתי המשפט השונים, וממילא אין כאן כל מקום או הצדקה להתערב בהליך זה בפסק דין של בית משפט קמא הנכבד" . עוד מציין מוחמד, כי "מדובר למעשה בנגזרת של סכסוך אחר הקיים בין שני צדדים בעלי שם משפחה דומה ('משעל') כשבליבת המחלוקת שאלת זכויות הבעלות במקרקעין [...] הסכסוך העיקרי בין הצדדים (לרבות הגורם ש[פאיז] טוען שהוא רכש ממנו) למעשה לא רק שטרם הסתיים, אלא שהוא עדיין לא החל, ונדון בימים אלו במסגרת הליך תלוי ועומד הנדון בתיק 26388-04-22 בבית משפט השלום בירושלים" .

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובחנתי את טענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. התערבות אינה נדרשת על מנת למנוע עיוות דין; גם לא נדרשת הכרעה בשאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. התשתית הנורמטיבית בשאלת גבולות סמכותו של פסק בוררות הנוגע לסכסוך במקרקעין, נדונה והוכרעה זה מכבר, במספר פסקי דין של בית משפט זה ( ע"א 143/51 עיריית רמת גן נ' פרדס ינאי בע"מ , פ"ד י 1804 (1956); רע"א 340/94

חברת חלקה 41 בגוש 6415

נ' בסן , פ"ד נ(1) 636 (1996) (להלן: עניין בסן ) ; רע"א 9041/05 אמרי חיים נ' ויזל (6.7.2007). וראו גם: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 504 (1991); סמדר אוטולנגי בוררות –

דין ונוהל 148-147 (מהד' רביעית, 2005) (להלן: אוטולנגי ) ), ורוב מילים אך למותר . אחזור אפוא על הדברים בתמצית בלבד.

9.

סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), קובע כי – "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים" . מכאן נלמד אפוא, כי "אין הצדדים להסכם בוררות יכולים למסור לבוררות סכסוך שהכרעה בו תהיה בעלת תוקף ,in rem

היינו כלפי צדדים שלישיים" ( עניין בסן ). יחד עם זאת, יש להבחין בין פסקי דין 'חפציים' ( in rem ), לפסקי דין 'מעין-חפציים' ( quasi

in

rem ). פסקי דין 'מעין חפציים', כוללים אמנם קביעות 'חפציות', אך רק כבדרך אגב, לצורך הכרעה בסכסוך קונקרטי בין הצדדים. בהתאם, תוקפן של הקביעות הללו חל רק על הצדדים להליך.

10.

בית המשפט המחוזי עמד על ההבחנה האמורה, בין פסקי בוררות 'חפציים' לפסקי בוררות 'מעין-חפציים'; פאיז לא ערער על עצם ההבחנה האנליטית ועל אופן הצגתה בפסק הדין; כל שנותר אפוא, הוא ויכוח על אופן יישום הדין על-ידי בית המשפט המחוזי, בנסיבותיו הקונקרטיות של פסק הבוררות שלפנינו.

אכן, עסקינן במקרה בלתי-מובהק, ובהתאם, אופן ישומו של בית המשפט המחוזי את הדין, בנסיבות המקרה שלפנינו – אינו נקי מספקות. אולם, כפי שנקבע זה מכבר – לא די בכך: "הדיון בערכאה שלישית [נועד] – ללבן ולבחון שאלה משפטית שטרם הוכרעה על-ידי בית משפט זה ולקבוע בה הלכה שתנחה את הערכאות הדיוניות [...]. התכלית בדבר פיתרון המחלוקת בין בעלי הדין הינה, אפוא, משנית למטרה העיקרית בדבר קידום המשפט ויצירת 'סדר' בשאלות משפטיות שטרם ניתן להן מענה בערכאה העליונה. [...] בתכלית זו אף יש לבאר את ההלכה שלפיה אין ליתן רשות ערעור אם השאלה הכלולה בבקשה מתמצה בהלכה שכבר נפסקה. ודוק: אם נפסקה הלכה, ואין מתעוררת בבקשה שאלה חדשה, הרי שאין בשאלות הנוגעות ליישומה של הלכה קיימת – נוכח הרציונאל האמור – כדי להצדיק את הידרשותו של בית המשפט בגלגול שלישי" (רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס , פסקה 7 (14.6.2011)).

11.

למעלה מן הצורך, ומבלי להידרש לנימוקיו של בית המשפט המחוזי, הרי שקשה לקבל את עמדתו של פאיז, אשר גם בבית המשפט המחוזי, גם לפני, דיבר בשני קולות, מבלי להבחין כי האחד סותר את חברו, בבחינת "תרי קלי לא משתמעי" (על-פי הבבלי, ראש השנה כז, ע"א). בידו האחת, טוען פאיז כי פסק הבוררות נעדר כל השפעה על צדדים שלישיים, אך בידו השניה מחזיק בעמדתו כי פסק הבוררות מיטיב עם היורשים, שכן "פסיקת הבורר כי מדובר בקרקע מסילוואן ולא מסוואחרה אך מאששת את זכויותיהם בקרקע ומצהירה עליהם מחדש" . לא זו אף זו, בפתח הדיון בבית המשפט המחוזי, הצהיר ב"כ של פאיז בריש גלי, כי התביעה למתן תוקף לפסק הבוררות, תכליתה אחת – לאפשר לו לרשום את הקרקע על שמו: "[ב"כ של פאיז]: במענה לשאלת בית המשפט, כיצד מבוקש לאכוף את פסק הבורר, אני משיב שאנו מבקשים זאת כדי לבצע לאחר מכן הליכי רישום. כל עוד החלטת הבורר לא מאושרת, לא נוכל לפעול עם מס רכוש ועם הטאבו, על מנת להעביר את הזכויות בקרקע על שם המשיב" . רק לאחר שהעלה בית המשפט המחוזי את הספק בדבר תחולתו של סעיף 3, שינה לפתע פאיז את טעמו, והחל לטעון כי פסק הבוררות תקף רק ביחס לצדדים לו. כשלעצמי, אינני משוכנע כי הרשם היה נענה לבקשת רישום שכזו, בהעדר אישורו של הבעלים הרשום על המקרקעין, אך ודאי שכוונתו של פאיז היתה שפסק הבוררות יהיה בעל השפעה פוטנציאלית על צדדים שלישיים. לכך יש לצרף גם את קיומו של ההליך המקביל שמנהלים הניצים אל מול היורשים; פסק הבוררות עלול להשפיע גם עליו ועל תוצאותיו.

12.

בקשת הרשות לערער נדחית אפוא בזאת. המבקש יִשא בהוצאות המשיב, בסך של 2,500 ₪.