רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ. אהרן ויזל

1.

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 4037/05), אשר ביטל את פסק הבוררות שניתן מאת בית הדין הרבני האזורי בירושלים ביום 11.11.2004.

העובדות

2.

עיקרי עובדות המקרה הצריכים לענייננו הם אלו: בין המבקשת, עמותת "אמרי חיים" (להלן: " העמותה "), ובין הרב אלטר יעקב ומרת מייטא ויזל (להלן: " התורמים "), בעליהם של נכס מקרקעין המצוי ברחוב אביתר הכהן 9, ירושלים (גוש 30103 חלקה 13, תת-חלקות 2 ו-3) (להלן: " הנכס "), נחתם ביום 13.7.81 זיכרון דברים על-פיו נתרם הנכס לידי העמותה. על-פי זיכרון הדברים, קיבלה העמותה חזקה מיידית בקומה ג' לבניין, המהווה את תת-חלקה 3 לנכס, ואמורה הייתה לקבל את החזקה אף בקומה ב' לבניין המהווה את תת-חלקה 2 לנכס, בה גרו התורמים, לכשיפנו האחרונים את המקום. כשנה מאוחר יותר, ביום 27.6.1982 נרשם הנכס על שמו של המנוח יהושע ויזל ז"ל, בנם של התורמים, כהעברה ללא תמורה מאת הוריו.

בצוואתו של יהושע ויזל ז"ל קבע המנוח כי כל נכסיו, כולל הנכס נשוא המחלוקת, "יהיו קרן בנכסי דלא ניידי וישארו תמיד כקרן להחזקת אשת[ו] ולא יעשו ברכוש הקרן שום שינוי מבלי הסכמת אשת[ו]. לאחר אריכות ימים ושנים של אשת[ו] יחולק הקרן בין בני[ו] ובנותי[ו] בחלקים שווים" (סעיפים 5 ו-6 לצוואה). לשם השלמת התמונה יצוין כי בהזדמנויות שונות התעוררו שאלות באשר לבעלותו המלאה של יהושע ויזל ז"ל בנכס. נטען כי 82% מן הנכס שהועברו על שמו, הועברו לטובת ארבעת אחיו ואחיותיו כנהנים, בהם בלה קרויס, המשיבה 3.

3.

ביום 18.9.2000 הגישה המבקשת תביעה לבית הדין הרבני באיזור ירושלים נגד שניים מן המשיבים בהליך זה, אהרון ויזל, אחד משבעת ילדיו של יהושע ויזל ז"ל, ויואל קרויס. בתביעתה, ביקשה העמותה לקבוע כי הנכס מצוי בבעלותה הבלעדית של המבקשת. כמו כן דרשה המבקשת כי ייאסר על המשיבים 1 ו-2 להיכנס אל הנכס, וכן כי הנכס יועבר לידיה תוך סילוק ידם של משיבים אלו ממנו. בעקבות תביעה זו נחתם שטר בוררות בין המשיבים לבין המבקשת. לשטר הבוררות צורפה גם אשתו של המשיב 2, היא המשיבה 3 בהליך זה.

4.

הטענה המרכזית בכתב התביעה היא כי המקרקעין הוקדשו על-ידי הרב אלטר יעקב ומייטא וייזל לטובת המבקשת. אולם חרף זאת, בנם יהושע ויזל ז"ל, כדבריהם "לא ראה בעין יפה הקדשה זו, פעל בדרכים שונות, ושכנע את אמו להעביר את הבעלות ברישום המקרקעין על שמו למרות שלא היה בן יחיד להוריו".

בפתח הדיון טענו המשיבים כי הם אינם הנתבעים המתאימים. הם הסתמכו על צוואת יהושע ויזל ז"ל שבה הורה כי "כל העזבון יוחזק בנכסי דלא ניידי ויהיו קרן להחזקת אשתי שתחיה, וכל פירות מנכסי דלא ניידי יהיו שייכים אך ורק לאשתי". בהמשך נקבע כי לאחר אריכות ימיה של אשתו "יחולק הקרן בין בני ובנותי בחלקים שווים".

5.

המשיב 1, אהרן ויזל, הוא אחד משבעת ילדיו של יהושע ויזל ז"ל, והיחיד מבין הצדדים לבוררות שיש לו זיקה מכוח הצוואה למקרקעין. לפי התביעה, המשיבים האחרים אינם בעלים ואינם דיירים מוגנים, ורק מחזיקים בנכס בניגוד למטרת ההקדשה.

6.

בית הדין לא שעה לטענות המשיבים, וקבע בדעת רוב כי שטר ההקדש בתוקף ומקנה זכויות למבקשת, ולכן הבעלות בבנין צריכה לעבור לעמותה. הוא קבע על דעת הרוב כי "שטר ההקדש הוא בתוקף על הזכויות שהיו לנדיבים בבנין הנ"ל, ולפיכך בעיקרון הבעלות של הבניין עוברת לבעלותם של מוסדות ויז'ניץ" (מוסדות המבקשת). כמו כן, שטר המתנה שהציגו המשיבים, המעגן את זכותו של יהושע ויזל ז"ל, "אינו קביל ונראה שהוא מזויף" . בית הדין הורה לרשום הערת אזהרה על קומה ג' וקומה ב' לטובת העמותה, לפיה יש בידיה זכויות קנייניות בנכס. בית הדין ציין כי רק חלק מהיורשים חתמו על שטר הבוררות ועולה מכך כי רק חלק מהם היו צדדים להליך הבוררות.

7.

על פסק בית הדין של בית הדין הרבני ביושבו כערכאת בוררות הגישו המשיבים בקשה לביטול לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט אוקון).

בית המשפט החליט לבטל את הפסק מהטעמים העיקריים הבאים:

הנושא שנמסר לבוררות בפני בית הדין לא יכול היה להתברר בבוררות, מן הטעם שבתביעה נדרשה הצהרת בעלות על נכס לטובת המבקשת, וכפועל יוצא מכך, סילוק ידם של המשיבים מהנכס. הצהרת בעלות כהצהרה-חפצא אינה יכולה להינתן בגדרה של בוררות, כאשר להליך הבוררות לא שותפים כל אלה שטוענים לזכויות קניין בנכס. הטוענת העיקרית לזכויות בבניין, אלמנתו של יהושע ויזל ז"ל, לא שותפה כלל בבוררות, ופסק הדין ניתן בהעדרה ובהעדר כל יתר היורשים הטוענים לזכויות. בנסיבות אלה, כך על-פי הפסק, אין תוקף משפטי לפסק הבוררות מן הטעם, ראשית, כי הוא דן בנושא שאינו מתאים להידון בבוררות; שנית - מתקיימת עילה על-פיה בית משפט היה מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור.

המבקשת לא ביקשה אישור לפסק הבוררות, אלא הסתפקה בבקשה כי לא יבוטל. בית המשפט לא נענה לכך, בקובעו כי פסק הבוררות לא יכול להישאר בעינו, מאחר שהוא מתיימר לחייב חיוב קנייני צדדים שלישיים שלא היו צד לו ובנסיבות אלה דינו ביטול. לאור זאת, פסק הבוררים בוטל.

8.

כנגד החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקשת מעלה טענות שונות, אשר עיקרן בהצגת הדרך השגויה בה סיווג בית המשפט דלמטה את נשוא הסכסוך שהועמד ליישובם של הבוררים. לשיטתה של המבקשת, הסכסוך המתקיים בינה ובין המשיבים, סכסוך שעניינו זכויות הבעלות במקרקעין, אינו סכסוך בענייני חפצא ( in rem ), אשר אינו מתאים להתברר בבוררות, כי אם סכסוך העוסק בזכויות במקרקעין שתחולתו על הצדדים לבוררות בלבד ( quasi in rem ), ולפיכך כשר הוא להתברר בפני מוסד הבוררות. כמו כן, הכרעתו של בית הדין בזכויותיהם של צדדים שנעדרו מן הדיון אין בכוחה לבטל את פסק הבורר. זאת, בשל העובדה כי החלטתו של הבורר מחייבת אך ורק את הצדדים שנטלו חלק בבוררות, ולפסק הבוררות אין נפקות לגבי כל אדם אחר.

9.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. ראשית, המדובר בענייננו בסוגיה בעלת אופי פרטני שאינה מעלה שאלה בעלת היבט עקרוני כללי המצדיקה רשות ערעור בערכאה זו (רע"א 4368/00 גד חברה לבנין בע"מ נ' מוריס , תק-על 2001(4) 217, פסקה 5 (2001); רע"א 235/89 כוכבי נ' ארמה בנין בע"מ , תק-על 89(2), 323 (1989); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן , תק-על 2006(1), 4197 (2006)).

גם לגופו של ענין אין מקום לבקשה, ולו מן הטעם הבא: פסק הבוררות על פניו קבע קביעות בעלות אופי קנייני כלפי כולי עלמא. הוא נתן הצהרת בעלות לטובת המבקשת וכן הורה לרשום הערת אזהרה על קומה ב' וקומה ג' בבניין להגנה על זכויותיה. הצהרה זו משקפת לכאורה הכרה בזכויותיה הקנייניות כלפי כל העולם. בית הדין עשה כן כאשר צדדים חיוניים הטוענים לזכויות בנכס לא הופיעו בפניו, לא היו צדדים לבוררות ולא ניתן להם יומם לבסס את זכויותיהם. למותר לומר, כי מצב דברים זה הופך את פסק הבורר לבטל מעיקרו, ולא ניתן להותירו בתוקף רק לצורך הצדדים הישירים לבוררות שאינם מייצגים את כל בעלי הזכויות. פסק המוגבל בתוקפו לצדדים הישירים הינו חסר משמעות בנסיבות מקרה זה, ולכן לא יכול לעמוד. די בטעם זה כדי למוטט את הבסיס עליו נשען פסק הבוררים.

10.

עשוי להיות, אכן, כי הליך בוררות יעסוק בסכסוך שעיקרו זכויות במקרקעין, אולם הוא כפוף לתנאי שתוקף פסיקתו מוגבל לצדדים הישירים לבוררות בלבד, ללא תחולה על צדדים שלישיים כלשהם (רע"א 340/94

חברת חלקה 41 בגוש 6415 בע"מ נ' בסן , פד"י נ(1) 636 (1996)). אולם, לא כך הדבר כאשר הכרעת הבורר מתיימרת להשליך באופן ישיר על זכויות הקניין של צדדים שלישיים, כפי שהדבר בענייננו. הכרזה על זכויות קנייניות בנכס לטובת צד לבוררות, בלא שכלל בעלי הזיקה לנכס נכללים בגידרה של ההתדיינות, אינה בעלת תקפות משפטית. יוצא, איפוא, כי הצהרת הדיינים על זכויותיה הקנייניות של העמותה, והוראתם לרשום הערות אזהרה על זכויות אלה במירשם, הינם נטולי תוקף משפטי, בשל השלכתם הרחבה על כולי עלמא.

11.

בבקשה זו לא נדונה שאלת תוקף פסק הבוררים מהיבט אחר הקשור בשאלת כושרו של בית דין רבני לפסוק כבורר במסגרת מעמדו וסמכויותיו על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג – 1953 (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , תק-על 2006(2), 98 (2006)).

לאור האמור, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

בקשת רשות הערעור נדחית.