רע"א 9191/05 גיורא מלר נ. יעל כהן

1.

לפני ארבע בקשות רשות ערעור, אשר בשל שאלות משותפות העולות בהן, וזהות בעלי הדין, הוחלט לדון בהם במאוחד. עניינן של הבקשות נסב על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (כב' השופט אלטוביה מגן), בה.פ. 1420/02, שנושאו הוא צווי עשה זמניים מכח סמכות בית המשפט על פי סעיף 16(א)(5) ל חוק הבוררות , תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

2.

שתיים מן הבקשות (רע"א 9407/05 ורע"א 9191/06), מתייחסות להחלטת בית המשפט המחוזי לממש חלק מהערבות שהפקידו עידית וגיורא מלר (להלן: מלר ), בסכום של 168,147 ₪, לזכותם של יעל וד"ר שלמה כהן (להלן: כהן ), בשל מחדלה של חברת גיורא מלר עבודות בנין בע"מ (להלן : הקבלן ) לבצע צווי עשה שניתנו נגדה (בש"א 9868/05, מיום 15.8.05). כהן מבקשים לערער על כך שהערבות לא מומשה במלואה (רע"א 9407/05), ואילו מלר והקבלן מנגד, מבקשים לערער על עצם מימוש הערבות (רע"א 9191/06).

ברע"א 9407/06 מבקשים כהן לערער גם על ההחלטה שניתנה בבש"א 5024/05 (שנדונה על-ידי בית המשפט המחוזי במאוחד עם בש"א 9868/05 האמורה), שבה נדחתה בקשתם להורות למלר ולקבלן לציית לפסק דין של בית המשפט המחוזי, שאושר בבית משפט זה, בדרך ובאמצעים הקבועים בפקודת בזיון בית המשפט.

3.

שתי הבקשות הנוספות (רע"א 4011/06 ורע"א 2518/07) עוסקות בחיובם של הקבלן ומלר לקיים את צווי העשה שניתנו נגדם באמצעים הקבועים בפקודת ביזיון בית משפט.

ראשונה, הוגש על-ידי מלר והקבלן ההליך ברע"א 4011/06, בו נתבקש בית המשפט לבטל את החלטת בית המשפט קמא בבש"א 6735/06 מיום 24.4.06. על פי החלטה זו, הוטל על הקבלן ומלר לבצע את צווי העשה הזמניים שהוצאו נגדם, ונקבע כי אם לא יבוצעו הצווים, ימונה מומחה שיקבע איזה מצווי העשה שנותרו לביצוע לא בוצעו, ויוטל קנס על פי פקודת בזיון בית המשפט בסך 1,000 ₪ ליום. כמו כן, כוונה הבקשה ברע"א 4011/06 כנגד הימנעות בית המשפט המחוזי מלדון בבקשת מלר והקבלן לבטל את צווי העשה הזמניים הנדונים, בטענה שהבוררות פקעה מבלי שניתן פסק בורר (בש"א 4794/06).

ביני לביני, ביום 6.2.07, במסגרת דחיית בקשת כהן לממש את החלטת בית המשפט המחוזי בבש"א 6735/06, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול החלטתו הנדונה בבש"א 6735/06, שהורתה על אכיפת צווי העשה הזמניים על הקבלן ומלר בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט (בש"א 14077/06). כנגד החלטה זו, הגישו כהן את הבקשה ברע"א 2518/07.

רע"א 9407/05 ורע"א 9191/06

רקע

4.

בין כהן לקבלן, אשר ערך שיפוצים בביתם, מתקיים מאז שנת 1999 הליך בוררות, הנוגע למחלוקות בגין ליקויי בנייה ואיחור בביצוע העבודות מצד הקבלן מצד אחד, ואי תשלום מלוא התמורה עבור העבודות בידי כהן, מצד שני. מההחלטות נשוא בקשות רשות ערעור אלה עולה כי הצדדים מנהלים ביניהם הליכי בוררות ממושכים ומתקשים להגיע לעמק השווה וליישב את המחלוקות על דרך ההסכמה. לצורך הכרעה בפרק המחלוקת הנוכחי, אמנע מסקירת מלוא הרקע ההיסטורי של הסכסוך בין בעלי הדין, אשר פורט בהחלטות השונות של בית המשפט המחוזי (ה"פ 1420/02, וכן ה"פ 538/02) ובבקשת רשות ערעור בבית משפט זה (רע"א 10673/02, 9396). אתמקד בעובדות הנדרשות לענייננו. בתאריך 15.9.03 העניק בית המשפט לכעשרים החלטות ביניים של הבורר, תוקף של צווי עשה זמניים כנגד הקבלן, בהתאם לסעיף 16(5) לחוק הבוררות. בית המשפט ציין, בין השאר:

"ככלל, וככל שבלשונן של החלטות הבורר מצויינים מועדים ותאריכים מסויימים אשר כבר אינם ישימים לאור חלוף הזמן מיום מתן ההחלטות, הרי שהבורר הוא שיקבע מחדש מועדים ותאריכים אלו. כמו כן אם כטענת המשיבה [הקבלן], החלטה שלגביה ניתן כעת צו עשה בוצעה כבר, הרי שהצו יתייתר הכל כפי שיקבע הבורר".

5.

הקבלן הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית משפט זה (רע"א 10673/02, 9396 לעיל), וכן בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע צווי העשה, עד קרות המוקדם מבין האירועים הבאים: הכרעת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור, הכרעה בבוררות, או הוראה אחרת של הבורר לגבי צווי העשה. כמו כן, הורה על הפקדת ערבות מטעם מלר בסך 200,000 ₪, "על מנת שלא לגרום לעיוות דין למי מבעלי הדין ולהבטחת כיסוי הוצאות ביצוע צווי העשה כולן או חלקן, היה וייקבע בסופו של יום, כל על המבקשת [הקבלן], לשאת בהוצאות אלו...". גיורא מלר (שהינו מנהל החברה ובעל מניותיה) ואשתו עידית מלר, הפקידו בהתאם להחלטה זו את הערבות המבוקשת. בתאריך 6.1.05 דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור על צווי העשה. בהחלטה ציין כב' השופט טירקל, כי לאחר שחזר ועיין בהחלטת בית המשפט המחוזי, לא מצא כי יצאה שגגה מתחת ידיו המצדיקה התערבות, וציין עוד:

"בעניין זה גם נראית לי הנחייתו של בית המשפט המחוזי, המסמיכה את הבורר, לאור היותו 'האיש במקום' שבידו הכלים הטובים ביותר לקבוע מועדים חדשים לביצוע הצווים, ככל שמועדים שנקבעו אינם ישימים, וכן לקבוע אם התייתר צו עשה כלשהו, מקום שההחלטה נשוא צו העשה כבר בוצעה".

החלטת בית המשפט העליון הובילה לפקיעת צו עיכוב הביצוע כאמור, ובתאריך 20.2.05 הגישו כהן בקשה לכוף על הקבלן לציית לצווי העשה, בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. על בקשה זו הוסיפו בהמשך בקשה חלופית למימוש הערבות, ולהטלת עיקולים זמניים, בשל נזקיהם השונים עקב אי ביצוע צווי העשה. הקבלן טען מצידו כי לא נתקיימו התנאים למימוש הערבות. לגישתו, הבורר,

בניגוד למתחייב מההחלטות האמורות בעניין צווי העשה, לא דן בטענותיו לפיהן חלק ניכר מצווי העשה התייחסו למועדים שכבר לא היו ישימים, וחלק ניכר מהצווים כבר בוצעו. על כן כיום, ועד שהבורר יחליט אילו צווים בוצעו, ומהו לוח הזמנים העדכני לביצוע הצווים שטרם בוצעו, אין בנמצא בפועל כל צו עשה אופרטיבי שחובה על הקבלן לבצעו. עוד לגישת הקבלן, הערבות נועדה לפצות את כהן בגין נזקי עיכוב ביצוע צווי העשה, עד לפקיעתם במתן החלטת בית המשפט העליון האמורה, ולא על אי ביצוע הצווים לאחר פקיעת צו עיכוב הביצוע. הקבלן התייחס גם לנזקים עקב אי ביצוע צווי העשה להם טענו כהן. בהקשר זה טען, כי הוא ביצע את חלקם של צווי העשה, ולגבי נזקים אחרים טען, כי הם אינם נוגעים לצווי העשה, ומכל מקום כפר בסכומים שננקבו בבקשת כהן.

החלטת בית המשפט המחוזי (בש"א 9868/05, ה.פ. 1420/02)

6.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת כהן להפעיל אמצעים של מאסר או קנס על פי פקודת ביזיון בית משפט על הקבלן מהטעמים הבאים: הטלת הסנקציות נועדה לכפות ציות בעתיד, ולא להעניש בשל מה שאירע בעבר; הקבלן הצהיר כי הוא חדל פירעון, כך שממילא הסנקציות על פי הפקודה, אם יופעלו לא יועילו; הקבלן מיתמם אמנם בחלק מטענותיו בנוגע לצווי העשה, אולם יש דבר מה בטענתו כי הוראות הבורר בענין צווי העשה אינן חד משמעיות; ולבסוף, הבוררות עומדת בפני סיום. מן העבר האחר, הורה בית המשפט על עיקול עיקר הערבות אשר הפקידו מלר. בהקשר זה, דן בית המשפט בטענות הקבלן ודחה אותן לגופן. הוא ציין, כי הערבות הופקדה לאור בקשת עיכוב ביצוע של פסק דין אשר נתן סעדים של צווי עשה. בהתאם לכך, ועל פי תכלית הערבות כפי שפורטה בהחלטה ("...הבטחת כיסוי הוצאות ביצוע צווי העשה, כולן או חלקן"), אין מקום לפרשנותו המצמצמת של הקבלן להיקף הערבות. אשר לטענה כי לא נתקיימו התנאים למימוש הערבות, פסק בית המשפט, כי משנדחתה בקשת רשות הערעור של הקבלן על ידי בית המשפט העליון, בוטל עיכוב הביצוע על צווי העשה, והיה עליו לבצעם כלשונם. הקבלן לא עשה כן, ולו ביחס לחלק מהצווים, ואף הודיע כי לא יוכל להשלים את העבודות בשל פיטורי העובדים, סגירת המשרדים וחדלות פירעון. בית המשפט בחן את רשימת צווי העשה שהגישו כהן, שהיה על הקבלן לבצע ולא בוצעו, או שבוצעו באופן חלקי בלבד. בית המשפט הסתמך בעניין זה, בין היתר, גם על חומר הראיות שהוגש לו, שכלל, בין היתר, תצהיר של מהנדס בנין מטעם כהן המשמש מפקח על עבודות התיקון בביתם מאז שנת 2000, קבלות שהוגשו מטעם כהן על עבודות שביצעו באמצעות אנשי מקצוע אחרים ודו"ח מסוף שנת 2001. בית המשפט מצא כי הקבלן לא עמד במרבית צווי העשה שהוטלו עליו, בין בשל כך שלא ביצעם כלל, ובין בשל כך שביצע אותם באופן לקוי, והורה על חילוט סכומים מתוך הערבות, השקולים לשווי העבודות שלא בוצעו. לגבי אחת העבודות ("מפלס איתמר") עלות התיקון הייתה משוערת, ונעה בין 20,000 ₪ ל- 70,000 ₪. בית המשפט הורה על חילוט 50,000 ₪, תוך הבהרה כי כהן מחוייבים להחזיר לקופת הערובה כל סכום אשר יוותר כתוצאה מעלות תיקון פחותה. צו עשה אחר (מוקד רטיבות בחדר משפחה), נמצא כי בוצע, ובית המשפט הורה כי מחלוקות נוספות הנוגעות לאיכות הביצוע תתבררנה בפני הבורר. אשר למספר הוצאות אחרות (ליטוש ריצוף המרתף, שכר טרחת הבורר ששולם על-ידי כהן והוצאות פיקוח), פסק בית המשפט כי הן תתבררנה בפני הבורר. בסופו של יום, הורה בית המשפט המחוזי על חילוט חלקי של הערובה לטובת כהן בסך כולל של 168,147 ₪.

טענות הצדדים בבקשות רשות הערעור

7.

מלר, המבקשים לבטל את מימוש הערבות שהפקידו לטובת הקבלן, חוזרים על עיקר טענות הקבלן שהועלו בבית המשפט קמא, כפי שפורטו לעיל. כן הם מציינים, כי קביעות בית המשפט אינן מעוגנות בתשתית ראייתית. בהקשר זה מצביעים מלר, בין היתר, על כך שלא הוגשה לבית המשפט חוות דעת מקצועית לעניין עלויות התיקון, וכי קביעות בית המשפט בדבר אי ביצוען, לכאורה, של עבודות, נסמכות על דו"ח משנת 2001, שקדם למתן צווי העשה. עוד מפנים הם לסתירה בין דרישת כהן לכוף על הקבלן ביצוע עבודות מסוימות, לבין דרישתו לשיפוי הוצאות תיקונים שכבר ביצע. טענות אחרות של מלר הן כי, בניגוד לאמור בפסק הדין, הם ביצעו את חלקם של צווי העשה, או שהתיקון הנדרש על ידי כהן אינו נכלל כלל בצווי העשה. טענה כללית של מלר הינה כי שגה בית המשפט המחוזי בהתייחסו לערבות שהפקידו כאל ערובה אשר ניתן לחלטה.

כהן, חוזרים הם על טענותיהם בפני בית המשפט המחוזי, משיגים על דחיית בקשתם לכוף על הקבלן לציית לצווי העשה באמצעים הקבועים בפקודת ביזיון בית המשפט, ולחלופין על כך שבית המשפט נמנע מלהורות על מימוש מלוא הערבות שהופקדה.

דיון והכרעה

8.

דין שתי הבקשות לרשות ערעור להידחות. כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (סעיף 38 לחוק הבוררות;

ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933, 942 (2003); רע"א 9041/05 " אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 30.1.2006); רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן (לא פורסם, 27.3.2006)). בענייננו, שתי הבקשות מצויות בעיקרן במישור העובדתי, הן מיוחדות לבעלי הדין ואינן חורגות מעניינם, והן אינן מעלות כל שאלה עקרונית, בין משפטית ובין ציבורית.

9.

למעלה מן הצורך, אציין כי דין הבקשות להידחות גם לגופן.

10.

לענין בקשת מלר : השאלה האם הקבלן ציית לצו עשה מסוים שהוצא כלפיו, אם לאו, הינה שאלה במישור העובדתי. לצורך בירורה, יש לבחון תחילה מהו תוכנו של צו העשה, ובהמשך, האם קיים הקבלן את הצו. צווי העשה בענייננו הפנו בעיקרם להחלטות ביניים שונות שיצאו מידי הבורר. מכאן, שכדי לברר את תוכנו של צו, יש לפנות אל החלטת הבורר העוסקת באותו צו. בהקשר זה, ציינו בית המשפט המחוזי ובית משפט זה, כי ראוי שהבורר, לאור היותו "האיש במקום", יקבע מועדים חדשים לביצוע הצווים, ככל שמועדים שנקבעו אינם ישימים, וכן שיקבע האם צו עשה מסוים כבר בוצע, ולכן הוא התייתר. הנחייה עקרונית זו אינה שוללת את האפשרות כי יוכח באופן ישיר לבית המשפט, ביחס לצווים קונקרטיים, כי הם טרם בוצעו, וכי עובדה זו הסבה נזק, המצדיק מימוש ערבות שהופקדה לשם כך. זאת, במיוחד נוכח הצהרת הקבלן בדבר חדלות הפירעון וחוסר יכולתו לקיים בעתיד את הצווים. כהן, אכן, פנו לבית המשפט בסדרה של דרישות ספציפיות ביחס לאי ביצוע צווי עשה, שערכם הכספי מגיע לסכום כולל של כ- 390,000 ₪. בכל דרישה שהושתתה על צו עשה, הפנו כהן הן לצו והן להחלטת הבורר, אשר אישרה את אותו צו. הקבלן היה מודע לתוכן הדרישות, ואף התייחס לשיוכן לצווי העשה שהוצאו, ולשאלת ביצועם על ידו בעבר. בית המשפט המחוזי בחן כל דרישה באופן פרטני, בהתאם לתשתית העובדתית שהניחו בפניו הצדדים, ונעתר אך לחלקן של הדרישות, בסכום כולל של כ- 168,147 ₪. כל הדרישות להן נענה בית המשפט, הן כאלה שנסמכו על צו עשה קונקרטי, וכאשר עלה מחומר הראיות כי הוא לא בוצע, או לא בוצע כהלכה בידי הקבלן. בנסיבות אלה, קביעותיו של בית המשפט במישור העובדתי הנן מבוססות, ולא נפל בהן פגם (ראו ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ , פ"ד נז(5) 462, 470 (2003); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 632, 643-645 (2000)). לא מצאתי ממש גם בעמדת הקבלן ביחס לתחום התפרשותה של הערבות, ונימוקיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה נראים בעיני. בית המשפט פעל כדין בהליך למימוש הערבות בבחינת הערך הכספי של העבודות שלא בוצעו, ואשר הערובה נועדה להבטיח את שיעורן (ע"א 10650/08 צ. לנדאו, קבלנות והנדסה בע"מ נ' אלישיוב (לא פורסם, 16.8.2009); רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (לא פורסם, 21.4.2009)).

11.

אשר לבקשת כהן : אין מקום להתערב בשיקול הדעת שהפעיל בית המשפט, בכל הנוגע לסעד הראוי בנסיבות העניין, וכן באשר להיקפו, אשר נדרש בגין אי ביצוע צווי העשה. סעד זה התמקד במימוש חלקי של הערבות אשר התבסס על צווים ועל ראיות לאי קיומם. בית המשפט נמנע מלהיזקק לסעדים על פי פקודת בזיון בית המשפט ובדין עשה כן, בהתחשב במכלול נסיבות הענין. אמצעי האכיפה שבסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט צופים פני עתיד, ומהווים אמצעים שיוריים שאין מקום להפעילם מקום שישנה דרך חילופית להשיג את תכלית האכיפה (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט (4) 29, 57-58 (2004); רע"פ 7148/98 עזרא נ'

זלזניאק , פ"ד נג(3) 337, 346-350 (1999); ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק ייזום פרויקטים לבנייה נ' אשכנזי , פ"ד נד(1) 230, 237 (2000)). בענייננו, מימוש הערבות נותן מענה כספי הולם לביצועם של צווי העשה. מכח מימוש הערבות, כהן זכאים למלוא שווי הצווים אשר את אי ביצועם עלה בידם להוכיח, ואשר היקפם אינו מצריך בירור נוסף בפני הבורר. גם אם, כט ענת כהן , נדרש לפנות להליכי ההוצאה לפועל לצורך אכיפת הערבויות, אין די בכך כדי להטות את הכף לטובת עשיית שימוש באמצעים על פי בפקודת ביזיון בית המשפט. יתר על כן, נכונות החלטה זו של בית המשפט, מקבלת משנה תוקף נוכח כניסתו של הקבלן להליכי פירוק ביום 5.12.05 עקב חדלות פירעון.

על יסוד כל אלה, אין להיענות למתן רשות ערעור בבקשות אלה, ודינן להידחות.

רע"א 4011/06 רע"א 2518/07

12.

שתי בקשות אלו עוסקות בחיובם של הקבלן ומלר בביצוע צווי העשה, באמצעים הקבועים בפקודת ביזיון בית משפט.

אף דין שתי בקשות אלו להידחות.

רע"א 4011/06

13.

ההליך ברע"א 4011/06, שהוגש על-ידי מלר והקבלן, ביקש לבטל את החלטת בית המשפט קמא בבש"א 6735/06 מיום 24.4.06. החלטה זו הטילה, כזכור, על מלר ועל הקבלן לבצע את צווי העשה הזמניים שטרם בוצעו, והורתה כי אם לא יעשו כן, ימונה מומחה שיקבע איזה מצווי העשה שנותרו לביצוע לא בוצעו, ויוטל קנס על פי פקודת בזיון בית משפט בסך 1,000 ₪ ליום בשל אי קיום הצווים, כפי שיקבע המומחה עד לקיום פסק הדין במלואו (להלן: ההחלטה הראשונה ).

אלא שהחלטה זו בוטלה על ידי בית המשפט קמא בבש"א 14077/06 (להלן – ההחלטה השניה) . את החלטתו השניה בדבר ביטול ההחלטה הראשונה נימק בית המשפט בכך כי צווי העשה שניתנו בפסק הדין הופנו כנגד המשיבה הפורמלית – היא הקבלן. מלר לא היו צד לאותם הליכים, וככל שהיו מעורבים בהם, עשו זאת כאורגנים של הקבלן. בהחלטה הראשונה הטיל בית המשפט על מלר את ביצוע צווי העשה אשר הוטלו על הקבלן, עם צפי לחיובם בקנס או במאסר על פי פקודת בזיון בית המשפט אם לא יבצעו את הצווים. במקרה זה, בהחלטה השניה נקבע כי הקבלן מצוי בפירוק, ולכן למלר אין יכולת להביא לכך שהקבלן יבצע את הצווים שהוטלו עליו. כן קבע, כי הסעדים שהופנו כלפי מלר בהחלטה הראשונה, השקולים, למעשה, כהרמת מסך, אינם מצויים בגדרה של בקשת בזיון בית משפט, ולפיכך אין לחייב את מלר בהליך זה להוציא לפועל את צווי העשה המכוונים כלפי הקבלן. לאור ההחלטה השניה , מתייתרת בקשת רשות הערעור שהגישו מלר כנגד ההחלטה הראשונה . אמנם, בקשת רשות ערעור זו הופנתה גם כנגד הימנעות בית המשפט המחוזי מלדון בבקשה אחרת של מלר והקבלן, לבטל את צווי העשה הנדונים (בש"א 4794/06). אלא שאין מקום לדון בחלק זה של בקשת רשות הערעור, הנסב על הליך שלא נתקבלה בו כל החלטה.

רע"א 2518/07

14.

רע"א 2518/07, שהוגשה על-ידי כהן, מופנית כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בבש"א 14077/06, בה הורה על ביטול החלטתו הקודמת (בש"א 6735/06), ועל דחיית בקשת כהן לממש את הסעדים שניתנו בה כנגד מלר והקבלן על פי פקודת ביזיון בית משפט.

15.

ט ענת כהן היא, כי על מלר, כבעלי מניות ומנהלים בחברה משפחתית קטנה, מוטלת חובה אישית לבצע את צווי העשה שהופנו כנגד הקבלן.

16.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בקשה זו, כיתר הבקשות לרשות ערעור שהגישו הצדדים, אינה מעלה שאלה החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים, ולפיכך אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. למעלה מן הנדרש, אציין, כי לגוף הענין, כדין נהג בית המשפט המחוזי במוצאו כי אין מקום, בגדר הליך לביזיון בית משפט שהתנהל לפניו, לחייב את מלר באופן אישי לבצע את צווי העשה שהופנו כנגד הקבלן בלבד. צווי העשה לא הופנו כנגד מלר באופן אישי. לפיכך, אי-ביצועם של אותם צווים, עשוי, לכל היותר, להוביל לנקיטת הליכי ביזיון בית משפט כלפי מי שהיה חייב בביצועם, הוא הקבלן. ככלל, אין לנקוט הליכי בזיון בית משפט כלפי אדם או גוף שמלכתחילה אינו מחוייב על פי הצו, נשוא בקשת הבזיון. יתר על כן, המבקשים גם לא ביססו את הטענה כי לצורך החלת דיני בזיון בית המשפט יש לראות את מלר כחבים על פי צו העשה בתורת אורגנים של הקבלן, או כעומדים בנעליו בכשירות אחרת. עם זאת, אין הדבר שולל אפשרות כי מלר יימצאו אחראים לחובות הכספיים העשויים לצמוח כתוצאה מאי ביצוע צווי העשה בידי הקבלן, בין מכוח ערבותם לביצוע צווי העשה על-ידי הקבלן, בין מכוח דיני הרמת מסך, ובין מכוח כל דין אחר, והדבר טעון ביסוס משפטי. היבט זה של הענין עשוי להתברר במישור משפטי נפרד, שענייננו חורג מהליכי בזיון בית משפט, נשוא הליך זה.

סוף דבר

17.

בקשות רשות הערעור נדחות. בנסיבות הענין, כל צד ישא בהוצאותיו.